לזכרו של העורך והמבקר, פרופ' גבריאל מוקד

ב־27 באוגוסט יש יום הולדת לגבריאל מוקד. איך אני זוכר את זה? בדרך כלל אני איני זוכר ימי הולדת בכלל, אלא שיום ההולדת של גבריאל חל בין יום ההולדת שלי, ב־26 באוגוסט, ויום ההולדת של דנה, זוגתי שתחיה, ב־28 באוגוסט, וככה אני זוכר אותו היטב. מוקד, אלמלא נפטר השנה, לא מזמן, ב־29 במאי, היה צריך להיות ב־27 באוגוסט בן 93. זה עורך ומבקר ספרות שתמיד כדאי לחזור ולעסוק בו. אתה יכול להעריך אותו, אתה יכול לסלוד מקביעותיו, אבל אתה לא יכול בשום פנים ואופן להתעלם ממנו.

מ"לקראת" ל"אוגדן" ומ"אוגדן" ל"עכשיו"

נתחיל בהצהרה שהיא לב הדברים: בכתב העת "עכשיו", שהופיע לראשונה בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, קיבלו הזדמנות משוררים וסופרים ממש בראשית דרכם, בחיתוליהם, יוצרים שלימים ייהפכו להיות הדמויות המרכזיות ביותר בספרות העברית מדור המדינה ואילך. פרופ' גבריאל מוקד (1933), העורך האבסולוטי של כתב העת החשוב הזה, אחרי שירות בצבא, נסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. דוד אבידן, שהיה חברו הטוב מהתיכון, כבר היה שם לפניו, מעורה בהוויית החיים הסטודנטיאליים הירושלמיים. אבידן קיבל את מוקד בירושלים והכיר לו את נתן זך ויהודה עמיחי ואת כל החבורה הספרותית הירושלמית הצעירה של אז, שנקראה "לקראת", ובה, בין השאר, המשוררים אריה סיון, משה בן-שאול ומשה דור.

בתוך החבורה הזאת פגש מוקד דמות ירושלמית בשם ברוך חפץ. חפץ סייע מאוד, הן כלכלית והן תוכנית, לגבש את כתב העת "עכשיו", שנקרא בראשיתו "אוגדן". כיצד? מוקד, יחד עם המשוררים מקסים גילן ואורי ברנשטיין, חברי החבורה הצעירה, הגיע להסכם עם חפץ, שהיה המו"ל הירושלמי של "אוגדן", להפוך את החוברת הסטודנטיאלית למעין ביטאון ספרותי של ממש. מקור שם כתב העת הוא ספרו הראשון של יהודה עמיחי, "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955), אך מעבר לכך, הרצון של מוקד, להבדיל מזך האליטיסטי והכיתתי־משהו, לתת פנורמה רחבה של יוצרים איכותיים הפועלים כעת, בזמן הזה, בהווה, עכשיו – שיקף את המצב.

במציאות כיום, שבה כתבי עת זוכים לתשומת לב מועטה מצד המדיה הרשמית, מדהים לגלות כי כתב העת "עכשיו" הפך פופולרי עד כדי כך שבשנות השבעים והשמונים הערוץ הראשון היה שולח צוות טלוויזיה כדי לצלם את הערבים הספרותיים. מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות היום. באחד מערבי "עכשיו" בצוותא הופיע על הבמה ברוך חפץ בכבודו ובעצמו, שלא הרבה להיחשף ולא היה בא להתראיין. הוא היה רק איש צללים של "עכשיו". האיש בחזית, גם כאשר היו עורכים שותפים בעלי שם, כדוגמת פרופ' דן מירון בשנות השבעים, היה תמיד מוקד. אבל באותו ערב בצוותא, המנחה היה לא אחר מאשר מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ, מי שלימים יהיה עורכו הראשון של מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", עלה ברוך חפץ לבמה ואמר את דברו באשר לכתב העת.

לא כולם סלדו משירת אלתרמן באותה מידה

איך מִרכּזה עצמה חבורת "עכשיו" למול המִמסד הספרותי הוותיק בסוף שנות החמישים? ב"עכשיו", בחוברת 4-3, מרדה החבורה בחבורת "יחדיו" המיתולוגית, המזוהה עם חוגי "כסית" ועם כתבי העת "כתובים" ו"טורים", ובעיקר במשוררים אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן. בחוברת המיתולוגית ההיא התפרסם המאמר הידוע ביותר בתולדות כתב העת "עכשיו" – "הרהורים על שירת אלתרמן" של נתן זך. זך תקף את שירת אלתרמן בשלושה מישורים: הנושאים הגדולים מהחיים, בעלי הנופך המיתי והבלתי־קונקרטיים; השפה הגבוהה, העשירה והמליצית, העמוסה סימבּוליזם ודימויים מוזרים; ומעל הכול המוזיקליות, הכתיבה בחריזה והקצב הנשען על משקל, המשעבדים את התוכן ומעניקים לקורא הנאה אסתטית ריקה במקום חומר להרהור. כל אלה, טען זך, מקנים לשירת אלתרמן תחושה מלאכותית וחסרת רגש.

מוקד הצעיר הושפע מאוד מתפיסותיו של זך הצעיר. הם היו נוהגים לבצע טיולים ארוכים בירושלים ובתל אביב, ובזמן הזה היה זך הדעתן מרצה את משנתו הפואטית למוקד. הדבר הופיע לראשונה בכתובים ב"זיכרונות בית 'עכשיו'" שפרסם גבריאל מוקד בגיליון הראשון של כתב העת "סימן קריאה", בספטמבר 1972. ככלל, יש מֵמד של המשך "עכשיו" ב"סימן קריאה" של פרופ' מנחם פרי. "סימן קריאה" היה בשעתו כתב עת מצוין וחידש רבות, בעיקר בתחום הפרוזה. דוגמה מובהקת היא היהלום הספרותי יעקב שבתאי, שזכה אמנם לפני כן בתחרות הסיפור הקצר בכתב העת "קשת" של אהרן אמיר ואף הוציא קובץ סיפורים משובח ביותר, אבל טופח ונערך לאין ערוך ובעין סופֶּר־חדה על ידי מנחם פרי, שראה לפני כולם את חשיבותו כרומניסט. אך בשירה, למשל, המשוררים המרכזיים יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, שבאו מ"עכשיו", מצאו ב"סימן קריאה" בית חם, ומוקד, כהרגלו, חש כאב של אב נבגד. פרי כנראה סבר כי מוקד יכתוב את זיכרונותיו ויפסיק להוציא את כתב העת, ובזה בעצם יירש "סימן קריאה" את "עכשיו", אלא שמוקד העיקש המשיך להוציא את כתב העת שלו גם עשרות שנים אחר כך.

עם זאת, גם כאן, המרד בשירת אלתרמן היה מדורג בקרב המשתתפים. זך היה הקיצוני ביותר כלפי אלתרמן; אחריו מוקד, שהעריך את שירת אלתרמן אך רצה מאוד בשירה אחרת; ודוד אבידן, אשר יותר מכל משורר מרכזי בדור המדינה התכתב בשירתו, מבחינת הסגנון והניגון, עם שירת שלונסקי-אלתרמן, תוך שבירת המסגרת הנוקשה שלה, כתב מאמר שהוא מעין אמירת נגד מסויגת ל"הרהורים על שירת אלתרמן" של זך, הקרוי "ציפור גדולה מעל העיר". המאמר, שפורסם ב"עכשיו" רק ב־1965, מנתח שיר של אלתרמן ובעצם תומך באיכויותיו כמשורר. עם כל זאת, מוקד סבר, ובצדק, כי אי אפשר כבר לכתוב כך. העולם שסביב לא מאפשר זאת כחלק מרוח התקופה, הצייטגייסט. כל זאת על רקע המצב האנושי האקזיסטנציאליסטי, המדגיש את האיפוק, האבסורד והניכור ומתקשה לקבל את הרומנטיות. זך, אבידן ומוקד היו אוניברסליסטיים במובן הזה שביקשו לדבר על חוויות של הכאן והעכשיו בממדים של אדם באשר הוא אדם. הם ראו את המציאות בארץ אחרת מאלתרמן ושירתו: שיכונים, עולים, הרבה עוני. הם גם היו שותפים לטענות של זך בנוגע למשקלים ולנוסח שלו. הם הסכימו אפוא ביניהם כי אלתרמן עצמו מיצה את איכות הנוסח ושאי אפשר להיות תלמיד של אלתרמן ולהיות משורר חשוב מאוד.

יוצא אפוא שמוקד וחבורת "עכשיו" שחררו במידה רבה את הספרות מן העול המפלגתי: עד אז היו רבים מן המשוררים החשובים מזוהים, במידה זו או אחרת, עם מפלגה או עם מחנה פוליטי: אלתרמן עם מפא"י, שלונסקי עם מפ"ם, אלכסנדר פן עם מק"י, אצ"ג עם חרות. כלומר, הם, חבורת "עכשיו", האמינו בחיבור לחוויות אוניברסליות כמו אצל קפקא, סארטר וקאמי, כמו בשירו של זך "אני אזרח העולם", וכאמור, בסופו של דבר, גם מרדו, ירצו או לא ירצו, בשירה הסימבּוליסטית הבארוקית, הטונית־סילבּית והחרוזה של אלתרמן-שלונסקי, ואפשר להוסיף לכאן גם את לאה גולדברג, עם שירתה הנשית המעודנת יותר, שזכתה גם היא להתקפה נמרצת מצד זך.

מה זה בכלל ואריאציות?

מוקד הוא לא רק עורך ומבקר, הוא גם יוצר בעצמו, ובעצם היצירה הספרותית־פרוזאית שלו מורכבת מואריאציות. כך הוא מכנה את היצירות שלו. הוא יוצא מתחום העריכה והביקורת אל המרחב הבלטריסטי, הארכיטיפי, אבל גם האישי מאוד, באמצעות טקסטים שהוא מכנה ואריאציות. ואריאציות על מה? על רעיונות פילוסופיים, פסיכולוגיים ומודרניסטיים בזיקה לעבר המפואר של תולדות התרבות, המדע והטקסט. הוואריאציות הן ספר אנליטי קומולטיבי, זה ספר שמצטבר: עשרים, שלושים, מאה – זה ספר אחד שהוא כותב כל חייו, כמו למשל ב"עלי עשב" של וולט ויטמן הקלאסי־מודרני. כל פעם מוקד מוסיף לו ומוציא מהדורה חדשה. מתוך הצֶבֶר הזה עולה דיוקנו השלם של אמן כאדם חושב וכותב, בזיקה למצבים בחייו ובזיקה לטקסטים של אחרים.

מוקד גילה משוררים רבים שהתפרסמו מאוד, כמו יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, אבל הוא עצמו, יצירתו שלו, הוואריאציות, לא זכו להכרה רחבה ולא התפרסמו ברבים. עם זאת, הן השפיעו מאוד על קבוצה מצומצמת של יוצרים, ובהם אמנון נבות ואורציון ברתנא. נשאלת השאלה למה לא זכו להשפעה רחבה? התשובה לדעתי נעוצה בכך שהן פשוט מוקשות במידה מסוימת, לא כל כך קומוניקטיביות, ויש בהן משהו אנליטי וקר המרחיק קוראים. כאן אפשר לבוא ולטעון שגם סופרים דומים גדולים כמו חורחה לואיס בורחס הם בעצם אנליטיים וקרים מאוד, אלא שבורחס, עם השכלתנות שלו, הוא בסופו של דבר טֶלֶר, מספר סיפורים יוצא מן הכלל. הוואריאציות, לעומת זאת, ויש בתוכן יפות ביותר, קשות להבנה ומאוד אישיות ולא נרטיביות, דהיינו לא עלילתיות, לא סיפוריות. הן תמיד מאוד פילוסופיות או לכל היותר מהורהרות, ולא קל לעכל אותן.

מוקד וש"י עגנון

מוקד זיהה את עצמו עם דמות בסיפור מאוחר של ש"י עגנון, "עד עולם": עדיאל עמזה, שְׁמה. זאת דמות של מלומד שיושב ואינו עוזב את חוכמתו עד עולם, ישוב שם לעד ביקום הספר והעבר המיתי, וכתוצאה מכך כתב מוקד ספר שלם שהוא מעין וריאציה, במידת מה, על הכתיבה המאוחרת של עגנון עצמו, ובאמצעותו הוא מנסה לפרש לנו לפניי ולפנים את הסיפור הזה. לספר קוראים "שבחי עדיאל עמזה – ניסויים בדיון אסוציאטיבי" (מהדיר, 1957), ואחר כך הופיעה מהדורה רחבה שלו, שבה צירף מוקד מסה ברוח דומה אך רחבה יותר על הסיפור "עידו ועינם" של ש"י עגנון. בספר הזה הופיעו כמובן גם שני סיפוריו של עגנון (שוקן, 1989).

מוקד גם נפגש עם עגנון לא אחת כי עגנון אהב את ספרו ואף שיבח אותו. תוכלו לראות את מוקד ביוטיוב, בזִקנתו, מספר על המפגשים, או לקרוא במרשתת כיצד ריאיינתי אותו על יחסיו עם עגנון, תחת הכותרת "מחוז ש"י". הריאיון פורסם ב־אֶן אֶר ג'י, אתר "מעריב" בשעתו.

מסורת של חבורות ספרותיות

היום הכול נמצא באינטרנט, במרשתת, אבל פעם כדי לפרסם שיר היית בא לבית הקפה. זו מסורת שלמה שהגיעה מאירופה. היית בא לסארטר לבית הקפה ומביא לו יצירות משלך ל"זמנים מודרניים" – ישיבות מערכת נערכו בבתי קפה. אותו דבר כאן. הייתה מסורת שלמה של בתי קפה ספרותיים, של חבורות ספרותיות: שלג לבנון, כסית, פילץ. לימים מוקד אימץ את המסורת הזאת, ואנשים היו באים אל השולחן כדי להתקרב אליו ולתת לו טקסטים בשעות מסוימות ובמקום מסוים.

מוקד ישב בקפה שטרן, בקפה פראק, בקפה רוול, שם אני פגשתי אותו לראשונה; מנחם פרי מ"סימן קריאה", הנֶמֶסיס של מוקד בשנים מסוימות, לעומת זאת, ישב בבר האדום. לכל אחד היה בית קפה, מין אדמו"ר ספרותי שכזה של כתב עת, ופרחי שירה וסיפורת, חוקרי ספרות צעירים, היו באים ומגישים את העבודות שלהם לעורך בעל המוניטין, ולעיתים היו מתפלמסים. מוקד נשאר אדם אנלוגי בעולם דיגיטלי. בעוד שכולם עברו לאינטרנט, הוא המשיך לקיים את ישיבות המערכת כמו בפוליטביורו אצל הקומוניסטים, מסורת שממנה הוא בא, בשעה קבועה, במקום ידוע. הוא היה בא תוך ציפייה שהיוצרים יבואו ויביאו לו את יצירותיהם, והם באו.

אינו עומד בזמנים ובמזומנים

מוקד האמין שאפשר לשפוט טקסטים באופן אובייקטיבי, זאת אומרת, שהוא יכול לקבוע מהו טקסט טוב ומהו טקסט לא טוב בכל עולם אפשרי. ויותר מכך, הוא האמין שהוא השופט הבלעדי בכל הגלקסיה, בכל היקום, של אותם הטקסטים. זה לא עניין אופנתי, זה לא עניין של זמן, זה לא עניין תלוי מקום, אלא עניין אבסולוטי. יום אחד המשורר דוד אבידן שאל את מוקד איזה תואר מן הראוי לתת לו בכתב העת, ומיד ענה במקומו: "יו"ר מערכת בינגלקטית". תואר זה התאים מאוד לאגו הפגיע והענק של אבידן ולעניין שהיה לו בעתידנות. הוא היה בין הראשונים שהתעניינו בנושא זה, מדע העתיד. על יחסיו של מוקד עם אבידן אפשר לומר שמדובר היה במשורר ועורכו, או בעורך ומשוררו. מוקד מיד אמר כן, ואכן הופיע באחת החוברות, במסגרת הקרדיטים: עורכים: גבריאל מוקד וברוך חפץ; יו"ר מערכת בינגלקטית: דוד אבידן. כתוב שחור על גבי "עכשיו".

מאז ומתמיד כתב העת "עכשיו" הופיע לא בזמן. היו תוכניות גדולות, היו תקוות רבות, אבל בין השאר התקוות הללו נגוזו פעמים רבות מפני שהתוכניות נדחו ונדחו. כתב העת הופיע מדי פעם ברווחים גדולים יותר ויותר. מוקד לא עמד בלוחות זמנים סבירים לפרסום היצירות, ולפעמים גם לא בהתחייבות כלפי יוצרים. אבידן אמר עליו פעם: גבריאל אינו עומד בזמנים ובמזומנים. יש לי גם סיפור היתולי על הדבר הזה:

היה סיכום ג'נטלמני, שלא נאמר מפורשות, שאם אבידן נותן חומר הוא פותח חוברת של "עכשיו", כי אבידן היה באופן לא רשמי משורר הבית; אבל גם כי מוקד, אין מה לעשות, הכי אהב את אבידן, גם אם הוא עצמו לא היה מודה בזה אפילו תחת לחץ. שמות המשתתפים על עטיפות החוברות הם בדרך כלל או על פי הסדר בחוברת או על פי האל"ף־בי"ת של שמות המשפחה. כך יוצא שאבידן זה אב"י והוא תמיד ראשון. באחת הפעמים אבידן הסתכסך עם מוקד, וזה האחרון חשב כיצד יוכל לסנוט באבידן. מוקד חיפש אפוא משורר שיבוא לפני האב"י ומצא. את מי? את תנחום אבגר, משורר צנוע ועורך לשון בחסד. אז אמנם אבידן פתח את החוברת, אבל על העטיפה הופיע בראש שמו של אבגר, לפני שמו של אבידן. אבידן התכעס מאוד על כך, כמו בשירו של אבות ישורון, שכיוון למשוררי "סימן קריאה" אצל מנחם פרי, כאשר קבע: "מוטב יכעסו עליי מאשר יכסו עליי בדפים". אבידן שאל את מוקד: מה זה? והצביע על החוברת. אמר לו מוקד: זה עניין אבסולוטי, זה לא בידיי, הרי זה הסדר של האל"ף־בי"ת.

מוקד וחבורת עמדה

התחושה שלנו, אנשי כתב העת "עמדה" לימים, הייתה, כפי שביטא זאת יפה המשורר עמוס אדלהייט, שאנו מחכים ומחכים והחוברות והספרים לא יוצאים. יש דחיינות. הרגשנו במידת מה כי מוקד הלביש אותנו בתחתונים צרים מדי, כי מוקד נושא עמו עבר קרוב ומפואר המעיק על ההווה, כמו הדימוי בשעתו של אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי על ביאליק שהוא עומד כמכונית מפוארת באמצע הרחוב המפריעה לעבור.

היו משמרות שהוא דאג להן קודם: המשמרת של משוררי שנות השישים, שכללה את יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר; ויש המשמרת של שנות השבעים, שכללה את המשוררת מאיה בז'רנו, את רחל חלפי וסופר נהדר כמו יותם ראובני; ויש המשוררים של שנות השמונים, שנקראו לרגע קצר ביותר חבורת "מקום", וכללו כוחות כמו חזי לסקלי, אלון אלטרס, אלי הירש, נורית כהנא ואבי פלדשטיין. משוררים אלה ראו במשורר אהרן שבתאי מעין אב רוחני. שבתאי, שבשנות השבעים, למרות ההצהרות המתגרות שלו שהורביץ וויזלטיר הם שני קרפיונים שמנים השוחים בבריכת "סימן קריאה", חצה גם הוא את הקווים: אחרי שבשנות השישים פרסם את ספרו הנהדר "חדר מורים" ב"עכשיו", פנה ל"סימן קריאה", ובשנות השבעים פרסם שם את ספרו החלוצי והתמציתי "הפואמה הביתית".

בעצם הרגשנו, אנו המשוררים והסופרים של שנות התשעים במאה העשרים, שאנחנו באים אחרי המסורת המפוארת הזאת וצר המקום מלהכיל אותנו. ולכן הקמנו כתב עת עצמאי משלנו שנקרא "עמדה". בהתחלה מוקד ראה עצמו, כמו במקרים קודמים כאשר יוצרים יצאו לרעות בשדות זרים, כאב נבגד. ברגע שהקמנו את החוברת הוא היה איתנו בסכסוך נורא. הוא צלצל לאימא שלי, הוא צלצל לאימא של אדלהייט. השארנו לו פתק בתיבת הדואר בלטינית ובו כתוב "עכשיו כבר לא". אדלהייט, תלמיד ללימודים קלאסיים, ניסח את המשפט. מוקד ידע לקרוא מעט לטינית, ומדהים שהוא לא ראה שום צד של הומור בעניין וחש מאוים. אפילו מעין איום מיסטי. זה צד מעניין אצל מוקד. מצד אחד, מוח רציונלי, אנליטי, מבריק ורגישות נדירה לגבי טקסטים – הוא גלאי היוצרים והטקסטים החד ביותר שראיתי במסעי בארצות הספרות; ומאידך גיסא, איזו נהייה גחמתית אחר הפנטסטי, החלומי והאי־רציונלי, עד כדי תחושת פרנויה ומחנק.

היה זה בפירוש איש מוכשר וסמכותי, חד־פעמי, ממש כך. הייתי אומר אקסמפלרי, במובן הטוב של המילה. דינוזאור של ספרות איכותית מודרניסטית בתוך עולם פוסטמודרניסטי שאיבד במידה רבה את הרצון להידיין עקרונית בענייני ספרות. אדם שטעה לא אחת בימי חייו ביחסים שלו עם אנשים קרובים ורחוקים, אבל אף פעם לא טעה באמת בטקסטים, כי הוא תמיד היה קשוב ליצירות הכתובות. פעם הוא אמר לנו: הלוואי שהייתי יכול להוציא כתב עת בלי משתתפים בכלל. שאלתי את מוקד, למה אתה מתכוון? בלי משתתפים! חזר על הדברים וקבע: רק טקסטים, שהטקסטים יבואו בעצמם אליי בלי המחבר מאחוריהם, או אז לא אצטרך לריב עם אף אחד, לא אצטרך לקפח אף אחד. כל עורכת או עורך ספרות בְּנֵי דעת ודאי יאמרו לכם עד כמה הם מכירים את התחושה הזאת. יהי זכרו ברוך, וכתביו ייקראו שוב ושוב ושוב.