close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • “מעולם לא הצלחתי להתחבר לעשירים”

    יצחק מלר | מחשבות | התפרסם ב - 18.01.21

    כאשר פרצה לבלבת תנועת המחאה בתחילת הקיץ של 2011 בלב מדינת תל-אביב בשדרות רוטשילד – שדרות עצים גבוהים דמויי מטריה שנטעו לפני קרוב למאה שנה, במאונך לבניין בית הבימה, התיאטרון הלאומי המזדקן שמצוי בשיפוץ כרוני קיומי – פתאום תוך כמה לילות, נשתלו והשתרשו מאות אוהלים קטנים בצבעי פלסטיק שונים וביניהם בדונים, פחונים, צריפים וצלונים מאולתרים. שורות, שורות שביניהם שבילים ומעגלים להולכי רגל, להולכי בטל, להולכי רכיל ולסתם מציצים. ביניהם היו מפוזרים שולחנות, כיסאות, ארגזים, ספות ושטיחים ישנים, מאובקים, בלויים ומעורבלים. בפינות רבות ובתווך היו פזורים פחים ושקיות אשפה, בקבוקי פלסטיק עם שאריות מים וסוגי מיצים, פחיות בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים, מודעות, דגלים, פלקטים וכתובות גרפיטי… ומסימני הזמן: מסכים, צגים, מחשבים ניידים ורמקולים למיניהם. בערבים ובעיקר בלילות, נשמע בליל של רעשים של הופעות מוזיקה, דקלומים, נאומים ומעגלי דיון ציבוריים וספונטניים. מעגלי הדיון היו תופעה חדשה-ישנה שהחזירה את המאה העשרים ואחת בהינף מילה לימי הפוליס של אתונה ערש הדמוקרטיה וממציאת הדיון העממי.

    …או אז נזכרתי באותה אמירה כנה: “דוקטור יצחק, אינני יודע למה אבל מעולם לא הצלחתי להתחבר לעשירים!” — שיצאה מפיו של אדם בן 75 באנגלית גרונית איטית עם שרידים של גרמנית, בערב קריר בבית חמים בעיר בירה של מדינה גדולה, היא ארה”ב. השנה היתה 1987, ומאז המשפט הזה חקוק, צרוב ורדום בקליפת מוחי, כנראה חיכה לרגע הנכון לפרוץ מבין הקפלים לפני שטח התודעה ולהתלבש כמו כפפה ליד שהושטה מבין רוכסני האוהלים. המשפט הזה הידהד בשקט בתוכי במשך קרוב לעשרים וחמש שנה עד דקת הבקיעה.

    הסיפור מתחיל בערב אביבי אחד בשעה תשע עת נכנסתי לביקור (רפואי) בחדרו של חולה מסוים בבית חולים גדול בוושינגטון די.סי. בירת ארה”ב, שם השתלמתי בכירורגיה של סרטן. יום עבודה טיפוסי התחיל לפני הזריחה (עקב מצבנו הכלכלי גרנו במקום זול ורחוק ובכדי לחסוך דמי נסיעה בחרתי במסלול שהכיל מספר החלפות אוטובוסים ורכבת תחתית בכרטיס מוזל, ורק כך יכולתי להתחיל יום עבודה בשש בבוקר כנדרש מהמשתלמים באותו מוסד) והסתיים בחצות, לכן ביקור אצל חולים שעמדתי לנתח למחרת, בשעות הערב המאוחרות והלילה, היה מעשה שבשגרה. לפני הכניסה לחדר החולים נהגתי לעמוד בתחנת האחיות ולעבור על תיק האשפוז, ייעוצי המומחים, בדיקות המעבדה, ההכנות להרדמה ובעיקר תיק ההדמיות — כול זה היה צריך להיות מוכן על ידי המתמחים הצעירים בהתאם להוראותיי מביקור הבוקר. באותם רגעים גם שחזרתי במוחי את תוכנית הניתוח כפי שסכמתי עם מורי במהלך היום.

    באותו ערב מצאתי את עצמי עומד מול מיטה ובה שוכב-יושב גבר ענק שקורא בספר כיס בכריכה רכה. אני זוכר שכפות ידיו היו כה גדולות ועבות שהספר נבלע בתוכן. היה לו ראש ענק, קרחת מנומשת ושערות לבנות דלילות בצדעיים. חציו הימני של הפרצוף העגלגל היה מעוות עם עין פגועה באופן בולט, תוצאה של פציעה על רקע שיובהר בהמשך. הצגתי את עצמי כרופא משתלם בלי ציון או אפיון נוספים. לאחר בדיקה פיזיקלית ניהלנו שיחה נינוחה על המחלה, תוצאות הבדיקות, הניתוח הצפוי, כולל סיכויים וסיכונים, ועוד המון פרטים טכניים. היינו לבד בחדר ללא בני משפחה. הופתעתי מן האיכות והחדות של השאלות, מקור-הרוח והחשיבה השכלתנית ובעיקר מהישירות המעט בוטה שהיתה מהולה בכבוד וכיבוד מופגנים. יש לציין כי האיש סבל מגוש ממאיר גדול בירך שסיכן את הגפה ואת החיים גם יחד, ועומד לעבור למחרת ניתוח מורכב וארוך עם סיכויי הצלחה מיטביים של כ-60% (לריפוי) לערך, כשלפניו עוד דרך ארוכה של שיקום, הקרנות ומעקב קפדני של עשור לפחות בלי לקחת בחשבון כל מיני סיבוכים ומרעין בישין אחרים.

    ממש לקראת סיום השיחה בעודי מתכונן לקום מכיסאי זורק האיש שאלה מפתיעה:

    “דוקטור יצחק (אני הצגתי עצמי באנגלית כ-אייזיק בתחילת הערב), אתה משתלם זר, אני מזהה אולי מבטא מזרחי, מזרח תיכוני?”

    עם הבעת תימהון על פני עניתי בהיסוס “נכון, אני מישראל” — ועל פי בקשתו סיפרתי בקיצור את קורותיי. פניו קרנו בגלל הניחוש המוצלח שלו.

    “אני ויקטור רויטר (מובן שידעתי את שמו אבל לא את משמעותו), נדמה לי שאינך יודע מי אני באמת, אבל מה לי להתלונן, הרי אמריקאים בני גילך אינם מזהים אותי ואת מה שאני מסמל… האם אתה מתעניין בהיסטוריה במקרה?”

    בלי כוונה האיש קלע חץ לעצב רגיש ויוקד. תמיד חלמתי להיות היסטוריון וקריאת היסטוריה היא התחביב העיקרי שלי (אולי בנוסף לכדורגל; לא חלמתי משחר נעורי להיות רופא, אבל זה נושא אחר). סקרנותי גברה, שכחתי את השעה המאוחרת, חזרתי לשבת בכיסא למרגלות האיש שכורע במיטתו בעין בורקת, ועניתי:

    ” איך ניחשת? אני מאוד מתעניין בהיסטוריה… תן לי רמז.”

    “ובכן, הכרתי אישית את כל ראשי תנועת העבודה בישראל והסתדרות העובדים, דוד בן-גוריון, גולדה מאיר ואבא אבן…”, והוא מיד הפליג בזיכרונות על ביקוריו בישראל.

    נאלצתי לקטוע אותו כי לפתע הבזיק במוחי ברק עמום של היזכרות: לפני, במיטה יושב השריד של משפחת רויטר המפורסמת שהקימה את איגוד העובדים של תעשיית המכוניות האמריקאית ובכלל הניחה יסודות למושג איגוד עובדים בארה”ב ופעלה בעולם כולו.

    “אתה האחרון מארבעת האחים רויטר, סוציאליסט לא קומוניסט בלב הקפיטליזם האמריקאי… אבל באמת אינני יודע הרבה על הנושא,” אמרתי בנימת התנצלות.

    מר ויקטור רויטר זרח מאושר. נפרדנו באותו לילה. אני הפכתי לידיד ובעיקר תלמיד למשך כשנה, עד חזרתי ארצה. באותה שנה נפגשנו כמובן, מספר רב של פעמים, אך רוב הפגישות היו בנסיבות רפואיות-מקצועיות במחלקה או במרפאות. כמעט בכל מפגש כזה הצלחנו לגנוב מספר דקות או יותר כדי “ללמוד היסטוריה”. בשני שלישים של הזמן אני הייתי השואל והוא היה המשיב והמספר, ואני ספגתי כבור סוד שלא מאבד דבר. בשליש הנותר של אותן דקות, הוא תמיד שאל קושיות קשות ומרות שבאו ממקום של סקרנות ובעיקר מעמדה של רצון עז לעזור, כמומחה וותיק למשאים ומתנים, בנושא היחסים בין היהודים והערבים בתוך המדינה ומחוצה לה. הוא גילה ידע, בקיאות, אמפטיה וביקורת בעת ובעונה אחת שרק שנים לאחר מכן הבנתי את מקורותיהם. הוא הבריא והשתקם כנער צעיר. בדיעבד, נודע לי כי הלך לעולמו ב-2004 בגיל 92. מקור הצלקת בפניו והעין האבודה היו בניסיון התנקשות בחייו בזמן היותו מנהיג פועלים לוחמני.

    לקראת סוף תקופת חניכותי ולפני עזיבתי הקרובה לישראל הוזמנו לביתו לערב פרדה/הוקרה. לפי זכרוני זה היה ערב חורפי גשום וקריר. אינני זוכר אם נסענו במכונית הטרנטה שלנו או במונית או שהובאנו על ידי מוזמנים אחרים (האפשרות השלישית היא הסבירה ביותר כנראה, כי מצבנו הכלכלי הרעוע היה ידוע וגם רגישותו של מר רויטר למצבי דחק ועוני “מכובד” כבר נצרבו בתודעתי). אני זוכר את פליאתי משכונת מגוריו: פרבר עירוני שקט של בתים טוריים בני שניים או שלוש קומות, אופייני למעמד הביניים האמריקאי. האיש הגדול הזה התגורר בדירת שיכון ולא בוילה, במונחים ישראליים! (במוחי צצו מיד שתי אסוציאציות: “והצנע לכת” והצריף של בן גוריון). בזיכרוני נחרטו שני “דברים” וספר. הערב החל בסיור בבית ,דווקא מהמרתף ומעלה, כי למטה שכנה נגרייה-מסגרייה לתפארת שהסגירה את תחביבו של האיש. הסיבוב בבית הבהיר שכל הריהוט לסוגיו הוא מעשה ידיו. אז היה ברור מדוע הבית נראה פשוט, צנוע, חם אבל מכובד עד אצילי בלי צורך ב”קרפטים ושנדלירים” נוסח ארמון וורסאי ובלי ניקור עיניים. ה-“דבר” השני היתה השיחה הפילוסופית המופלאה על עבר, הווה ועתיד של החברה האמריקאית ביחס לחברה הישראלית הצעירה כשאני מנסה בעקשנות להבין לעומק איך צמח הסוציאליסט הזה (ממייסדי תנועת העבודה, איגודי עובדים וזכויות עובדים) בלב הקפיטליזם החזירי, דגלה של ארה”ב. אחד מהסיכומים של קטע שיחה חטטני במיוחד היה: “דוקטור יצחק, אינני יודע למה אבל מעולם לא הצלחתי להתחבר לעשירים” — המשפט לא נאמר חס וחלילה בלשון של ציניות, נקמנות, שנאה, ביקורת או רצון להעליב, אלא מתוך תחושה של כבוד, צדק, אהבת אדם ורצון עז לשמור על זכויות יסוד של בני אדם ועובדים באשר הם, מפני דורסנות ממסדית באשר היא. בסופו של הערב קיבלתי ספר עם  הקדשה:

    THE BROTHERS REUTHER AND THE STORY OF THE UAW; A MEMOIR

    BY VICTOR G. REUTHER—1976

    התרגום של ההקדשה: “לדוקטור יצחק מלר, בהערכה עמוקה לכישורך בכירורגיה ולחמלתך כ”מענטש” (בן אדם ביידיש עסיסית), תודה רבה ושלום (שלוש מילים אלה בעברית באותיות אנגליות).” הספר מצוי ברשותי עד היום, שמור היטב ומדי פעם זוכה לעיון מרפרף. אני מודה ומתוודה שזיכרו התעמעם עם השנים וייחסתי לו פחות חשיבות ממה שהגיע לו… אבל אלוהים כנראה ידע שיומו בוא יבוא. אכן, עם פרוץ לבלבת תנועת האוהלים הבזיק אותו משפט והתפוצץ על פני השטח של קליפת מוחי… שעטתי לספרייה בביתי ובלעתי את הספר בסוף שבוע אחד.

    יצחק מלר, סוף 2011


    אחרית דבר, אוקטובר 2020: את הסיפור הזה כתבתי לעצמי ושמרתיו במגרה. בחודשים האחרונים נזכרתי בו לאור האקטואליות שלו בימי הקורונה האלה, תנועת המחאה, המשבר הבריאותי והכלכלי והתהום.

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    באהבה על אהבה ובצער גדול על צער גדול

    אורציון ברתנא
    1. מאז קראתיו לראשונה, הסב בי “פרקי שיר השירים” של שלום...

    רוחות רפאים

    מערכת סלונט
    הדמויות שלכם לא נולדו בעמוד הראשון של הספר או הסיפור שאתם...

    לילה שקט

    ערן צלגוב
    לילה שקט, כמו רבים לפניו ואחריו. אנחנו חיים חיים של בורגנות:...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית