הַבֹּקֶר מְהַסֵּס לְהַגִּיעַ
לְנֶפֶשׁ שֶׁלֹא נָחָה
וְאֵין בָּה שָׁלוֹם.
הַלֵּב מִתְעוֹרֵר לְטִרְדוֹת שְׁעוֹתָיו
וַאֲנִי מְהַסֶּסֶת לְהִתְעַמֵּת עִם הַחַיִּים.

קַל לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

מָתַי אַרְשֶׁה לְעָצְמִי
לָרֶדֶת לְמַּרְתֵּף חַיַי
לֹא בְּצֵל שִׁיר אוֹ דֶּרֶךְ חֲלוֹם מְתַעְתֵּעַ,
פָּשׁוּט לִפְתֹּחַ דֶּלֶת,
לְהַרְשׁוֹת לְעָצְמִי לְהוֹבִיל אוֹתִי.

הַמֶּרְחָק לְמַּרְתֵּף חַיַי קָצָר
וְהַיְּרִידָה אֲרֻכָּה כָּל כָּךְ.
צָרִיךְ אֹמֶץ לָרֶדֶת לַקַּרְקָעִית,
לִנְבֹּר בֶּחָבִיּוֹת מִלִּים רְעִילוֹת
שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּקוֹל
בִּטְּלוּ אֶת הֱיוֹתִי.
צָרִיךְ אֹמֶץ לָגַעַת בְּפִנּוֹת הַשָּׁרָשִׁים הָאֲפֵלוֹת
לְהַקְשִׁיב, לְמָה שֶׁתּוֹסֵס מִתַּחַת לַשְּׁתִיקוֹת,
לִנְשֹׁם אֶת אֵדֵי הָאֱמֶת
וְלָתֵת לְעָצְמִי לְהַבְשִׁיל
כְּדֵי לִלְמֹד לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם מִי שֶׁאֲנִי.

שָׁם בַּמַּרְתֵּף
אֲנִי יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לִי
לְהִתְפָּרֵק
וּלְהִתְמַזֵּג מֵחָדָשׁ.