מאה שנים לרצח ברנר – 2 במאי 1921

מאה שנים חלפו מאז אותו רצח בַּבית ביפו, ובאוויר יוקדות באור יקרות אותן שורות צרובות מספרו של יוסף חיים ברנר:

"לפני עיניו העצומות הבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה ההולכת על הכינרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים….ותורן הספינה הבהב: לא קשה, לא קשה, בקרבו נסע ונלך, במהרה נסע ונלך." ("שכול וכישלון" תר"ף).

לאן יכולה הייתה רוחו ללכת. לאן יכול היה להוביל אותנו לאורך הדרך, בימים אלה?

שמו היוקד גנז בחובו גחלים, וכך כתיבתו ויצירותיו: הן עדיין רומצות, מפזרות אור: ברנר – איש של יאוש וחזון, אמונה וחידה, חיים שוקקים מסביב לנקודה. רב היה כוחו בעיצוב פני הספרות העברית בשנים המכוננות של שיבת העם לארצו, ולָעַד תיזכר האמירה שלו:

"לאו דווקא תוכן מחשבות זה או אחֵר עושה את האדם לחוֹשב, כי אם אופֶן המחשבה. לאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כּוחו להתרגש באֱמת ולבטֵא על פי דרכּו את רגשותיו האֱנושיים".

ספרות ויחסה לעולם, ספרות וחיים, חיי האומה וחיי היוצר – אלה הקווים המובילים. בשנת תרנ"ח (1898), כתב יוסף חיים ברנר  בלהט, עד כמה השפיעה הספרות על חייו:

"אמנם, עליי תִפעל לטוֹב הסִפְרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אֵש תִִּיקַד בִּלבבי: להיטיב, להשְׂכּיל, אז אחֱלום גם על דְבַר עַמי". (מתוך כרך ג' של כתביו, מהדורת הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז/1967, עמוד 209. הציטוט הוא מתוך מכתב מס. 5 של ברנר מביאליסטוק, חורף, תרנ"ח, מכתבו לאורי ניסן גנסין תחת הכותרת: "החיים והספרות בעולמי הקטן (זכרונות ומחשבות)".

יוסף חיים ברנר ידע לכתוב תולְדות ולצייר מציאוּת בדרך מיוּחדת, והיטֵב השְׂכּיל לגעת בִּמחוזות כאֵב, בדרך שֶׁבּה הרגשנו את הכּבוֹד לַסֵבֶל. כשאתה עוקב אחר תולדות הספרות העברית, אתה רואה את החותָם, את העקבות.

עד היום אנו חשים, שֶׁהלֶהבה של ברנר עודה לוחֶשת, עוֹדה נוגַעת בגֶחלים.

היופי והעוצמה של ברנר היו בַּשילוב שכָּל כּולו תעצוּמות נֶפש: מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתייסר. ברנר היה אכן גדול מהחיים: איש מר ונוקב, איש של סתירות.   

 היופי של ברנר היה מאז ומתמיד השילוב המרתק שבּו: מצד אחד החיבּור שלו לחֶברה ולכּלל ולארץ – ומצד שני הֱיותו יוצר, שיש לו טֶריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אֱלוהים הקטנה שלו. שם הספר 'שכוֹל וכישָלוֹן' ושם היצירות 'עצבּים', 'מן המֵצר', 'גאולה ותמוּרה', כל אלה כמו עוטפים אותו בּהילה מיתוֹלוגית של סופר ונביא, יוצר שידע לתת כּבוד לַמאבק, לייסורים, ללבטים, לכּאב הפרטי, לִמצוקת הכּלל.

במותו כתב המשורר דוד שמעונוביץ שיר הספד שהאיר דרך וחזון:
"וצוֹעק הדם
לנשמת העם:
התְנַער וְפַעל,
הִגָּאֵל וְּגַאל!". (הפועל הצעיר, ה' באייר תרפ"א. 13 במאי 1921).

אכן, ברנר נרצח בשנת תרפ"א – ולא קמה לנו רפואה מאז.

יוסף חיים ברנר הפך לדמות ספרותית, ורבים מאתנו חשים, שהוא גיבור דרמטי במחזה על חיינו כאן בארץ ישראל. משוררים רבים כתבו לו שירים, כתבו עליו שירים, וזכינו לספר המחקר של פרופסור נורית גוברין 'צריבה – שירת התמיד לברנר',  – מדובר באנתולוגיה מרתקת – ובצדה כּרך מחקרי בפני עצמו. כתיבתה המעמיקה של גוברין אכן האירה באור יקרוֹת את גודל החותָם של ברנר בחיינו. ספר אחר שלה,  "ברנר אובד עצות ומורה דרך", מצליח לפַסֵל את דמותו המורכבת, ממש חוצבת ביד אמן גיבור רוחני, שניצב בעת  מיוחדת: "בצומת התרבות בדורו ולדורות".

היטיב לתאֲרוֹ יצחק למדן ביצירה "מסדה". דבריו של למדן לברנר, הקרוי ביצירה 'המתפַּלש', הם חדים:

 "מֶה עתה משָׂא דברךָ אלינו/ אתה נְזיר מַסדה, שחיזַקתנו  ביגונךָ ובבוּזךָ".

יצחק למדן אינו היחיד. נשמתו של יוסף חיים ברנר, היוצר והנביא, עודה מחלחלת בכתיבה של סופרים בימינו. יש כל הזמן דיאלוג רוטט בתוך הספרות העברית, ועדיין יש תחושת כאב והחמצה: כמה ברנר חסר לנו, כמה הלבבות מחכים לאיש כסופר וּכמוביל דעה, כמשמיע קולו על המציאות המתהווה בארץ ישראל, מה כוחנו להביע את הר הגעש הזה.

סיפור הירצחו של ברנר נותר כפצע פתוח. ספריו ויצירותיו ימשיכו להאיר לנו. לא נשכח את הדרך ביטא ברנר את הַקֶשר הצורב בין הסִפרוּת לחיים. דרך ארוכה עשתה הספרות מאז, וניכר כי מורה הדרך עודו צופה, עודו בוחן. לו רק ניתן, יכולנו לשמוע שוב את דבריו היוקדים על יכולת הספרות לגעת באותם גבולות של כאב, של של אמונה, של יצירה. הנה דברים שכתב יוסף חיים ברנר, ויש בהם קרבה רוחנית ליצירה המתנגנת וממשיכה להדהד בחיינו, בספרות הנכתבת גם עתה:

"שרידי קוצים היו להם לשניהם על בִּגדיהם הפרוּמים וברָאשֵיהם. אז קראה להם אופת הלֶחם לעזור לה ויקוּמו שניהם ויעמדוּ. ואותו הסוֹד הגדול היה גם בקוֹציהם וגם בעמידָתם. על משמַרתם עמדו. על משמֶרת החיים עמדו הזקן והילד, נעֱטרי הקוֹצים. החמה זרְחה כמו לפני הגֶשם. ההוויה הייתה הֲוויית קוֹצים. כל החשְׁבּון עוד לֹא נגמר".

** עיצוב צילומים בכותרת ראשית: תפארת חקק