בהתחלה חשבתי שליבי או נבו עשו את זה. היו מן חורים כאלה, קטנים, במאפינס. נראה שמישהו לקח ביס והתחרט. וכשליבי התקשרה בערב, איזו ילדה זאת, נשמה טובה, מתקשרת בכל יום כמעט, אמרתי לה: "ליבי, את לא אהבת את העוגיות?" והיא ענתה, "איזה עוגיות סבתא?" "נו, המאפינסים האלה". "השוקולד?" "לא, לא השוקולד, הלבן, הווניל". "סבתא, אני לא אוכלת וניל". נכון, היא לא אוכלת וניל. אני יודעת את זה. צריך להיזהר עכשיו, במה שאומרים. להיזהר שלא יצאו שטויות מהפה. שלא לקבל עוד פעם את המבט של מיכלי. נו, בסדר, אז זה לא ליבי. אבל נבו בוודאי שאוהבת וניל, עבורה הכנתי את העוגיות האלה. "נבו לא בסדר". אמרתי לליבי. להגיד את האמת, זה לא יפה להתלונן על ילדה בת שתים עשרה אצל אחותה, שהיא רק בת חמש עשרה, אבל מה לעשות שנבו לא מתקשרת אף פעם. "היא נגסה בכל המאפינסים והשאירה אותם ככה". "מאפינסים", ליבי צחקה, אבל הצחוק שלה טוב. לא כמו של אמא שלה. "סבתא, זה לא יכול להיות, נבו לא היתה בשבת".
עוד פעם נכון. נבו לא היתה בשבת. היתה ביומולדת, אצל חברה, משהו, מה זה משנה. מיכלי נתנה איזה תירוץ, שוב, ואני אפילו לא העמדתי פנים שאני מאמינה לה.
"אבל יש חורים, ליבי, באמת שיש חורים".
"אז יש לך עכברים בבית", ליבי פסקה. שמעתי קולות נוספים. "סבתא, אמא רוצה אותך".
אין לי הרבה סבלנות אליה עכשיו, אבל יש לנו הסכם. "אמא", היא אומרת, הקול שלה מנסה להתגבר על כל הרעש שיש בבית הזה שלהם.
"מיכלי, מה שלומך, איך היה בעבודה".
אני תמיד שואלת את זה והיא אף פעם לא עונה. יכול להיות שהיא בכלל לא עובדת, מי יודע.
"אמא, מה אני שומעת, שיש אצלך עכברים?"
"איזה עכברים, באמת, מה כבר החלטתם שיש אצלי עכברים".
"אז צריך להזמין מדביר. אני מזמינה מדביר אמא".
"לא, מיכלי, מה יש לך. שום מדביר, אני אבדוק אם יש בכלל עכברים, ואם יש אני אטפל בזה. את יודעת כמה עכברים הרגתי בחיים האלה?"
"באמת אמא".
"באמת באמת. טוב, מיכלי. אני צריכה ללכת. מינה באה".
לא כל דבר מיכלי צריכה לדעת ולכן גם לא כל דבר היא יודעת. גם מינה הלכה, נפטרה לפני חודש. לא סיפרתי לילדים. רק זה חסר לי, לתת להם עוד סיבות. אז לא סיפרתי. רק מה, שמתי לעצמי פתק, בשידה, מתחת למשקפיים, כדי לזכור שלא סיפרתי. ואילו הייתי מספרת ושוכחת שסיפרתי ואז אומרת שמינה באה? ישר ישלחו אותי, לא לבית אבות ישלחו אותי, ישר לבית משוגעים ישלחו.
"מה שלומה?" מיכלי לא מחכה לתשובה – "תמסרי דרישת שלום".
"אני אמסור", זה מצחיק אותי. הפנים הזקנות האלה של מינה. אין בזה שום דבר מצחיק, מינה מתה. שישים ושמונה שנים אנו מכירות. כמה עברנו ביחד. והרבה שנים היא גרה רחוק, ודווקא בשנתיים האחרונות היא חזרה לחיפה, לגור אצל הבן שלה, חיים. היא הצטרפה לחבורת הברידג' שלנו, נו באמת, חבורה. כבר כשהצטרפה נשארנו רק חמישה, ודעכנו, זה מת וזה עבר לבית אבות וזאת כבר שכחה איך קוראים לה. ואז רק אני והיא, והנה גם היא הלכה. וזאת אמת שבגיל שלנו כבר לא בוכים על המתים. לפני עשר שנים, כן, אבל בגיל שמונים ותשע? הגזמתן, היה אומר לנו חיים, די כבר, הגזמתן. איזה ילד זה, החיים הזה. אז כבר לא בוכים, אבל זה גם לא מצחיק.
הפנים הזקנות של מינה. כמה שאת מכוערת. הייתי אומרת לה, והיא היתה צוחקת, ומראה את השיניים החדשות שלה. הן דווקא היו יפות, יקרות, עלו שלושים וחמש אלף, חיים אמר. הוא לא הסתיר את זה. מיכל בוודאי שלא היתה אומרת ככה. וגם לא קונה לי שיניים בשלושים וחמש אלף. מה זה, אני לא הייתי נותנת לה גם אם היא היתה רוצה. כל כך הרבה כסף וממילא זה בכוס רוב היום. אבל היו לה שיניים יפות, באמת יפות.
בגללה התחלתי עם המאפינס האלה. כי הרבה מאוד זמן מינה גרה באמריקה, זה אחרי שהיא עזבה את חיפה ולפני תל אביב, ולפני שהיא חזרה לכאן למות, היא הביאה משם תבניות כאלה פֶנסי ומתכונים מיוחדים אבל אני פשוט עשיתי את הטורט הרגילה שלי ואת העוגת כושית בתבניות החדשות ואמרתי לנכדות שזה מאפינסים, אני מזמן יודעת שאומרים מאפינס, אבל זה כל כך הצחיק אותן שככה התרגלנו.
אפילו שהמאפינס האלה שלי רכים מאוד, השיניים היפות והיקרות של מינה לא שוות באמת שום דבר, והיה צריך לחתוך אותם לחתיכות ממש קטנות. פירורים. אילו מינה עוד היתה בחיים הייתי חושבת שזה היא שעשתה את החורים האלה, אבל היא לא. וליבי לא אוהבת וניל. ונבו לא אוהבת אותי. אז עכברים. זהו, עכברים.
אני לא מפחדת מעכברים. אדרבא, בבית הישן שלנו ברחוב זבולון היו המוני עכברים. זה היה בקיץ כששיטחו את השדה שליד הבית, לפני הבניה הגדולה. היינו תופסים אותם בקופסאות שימורים ששמנו בהן כפית מהריבת תפוחים שלי. כמה שהם אהבו את הריבה הזאת. הם היו נכנסים לפחיות ומיכאל, אז הוא עוד היה מיכאל, היום הוא מַיקי, הוא היה מכסה את הפחית בצלחת ורץ לזרוק אותם בחזרה בשדה. אמרתי לו שצריך רחוק יותר, ככה הם כל הזמן חזרו אלינו. והוא אמר שלא, זה אחרים, וגדעון היה אומר שזה לא משנה אם זה אחרים או חדשים, בוודאי שהם חוזרים אלינו כי טוב להם עם הריבה שלי, צריך להטביע אותם בדלי, כך שייעלמו אחת ולתמיד. מיכאל היה בוכה, ומיכלי היתה מנסה להרגיע אותו שאבא סתם צוחק. וכשמיכאל ומיכלי הלכו לישון, גדעון באמת היה מטביע אותם, אחת ולתמיד. וככה זה היה כל הקיץ הזה, ואחר כך כבר לא היו עכברים.
באחת הקופסאות הישנות במחסן של גדעון אני מוצאת את מה שחיפשתי. ידעתי שיש מלכודת היכן שהוא במחסן הזה. מה אין פה. רק גדעון אין פה. אני מורחת עליה עוד דבק, כי מי יודע כמה זמן היא חיכתה כאן וכמה אפשר לסמוך עליה, וגם מכניסה פירורים מהמאפינס, ריבת תפוחים כבר מזמן אני לא מכינה. ואחר כך אני יושבת במטבח ומחכה. לפעמים נדמה לי שאני שומעת את העכבר ולפעמים נדמה לי שרק נדמה לי שאני שומעת אותו. וכשנמאס לי לחכות אני הולכת לישון.
כשהבוקר בא ואני שוב מתעוררת לוקח לי כמה דקות, אבל אז אני נזכרת ואני קצת מרוגשת. כשאני נכנסת למטבח נראה לי בהתחלה שהמלכודת ריקה, אבל כשאני מתקרבת ועם המשקפיים אני רואה את זה. כמה כתמים של דם, ואחת, שתיים, שלוש רגליים. וגם זנב. ועכבר – אין.
זה מוזר. ועוד יותר מוזר זה שהדם רק במלכודת. מחוץ למלכודת – שום דבר. מוזר מאוד.
אני מחפשת בכל הבית. חוזרת למטבח ומתכופפת למגירה של התנור, היא מלאה בפירורים כאלה, קקי של עכבר, אבל רק קקי. אני קוראת לו, עושה "פסס פסס" כמו לחתול. אבל הוא איננו. לא הוא ולא הדם שלו.
לעת עתה אני מוותרת, לוקחת את המלכודת ויורדת למטה. לפני שלוש שנים התקינו כאן סופסוף מעלית, כמה מריבות היו על זה, כמה חתימות. כמה התנגדויות. גם אני התנגדתי. אבל עכשיו מזל גדול שיש מעלית אחרת. מיכלי לעולם לא היתה נותנת לי להישאר כאן. מעלית איטית, אמנם, אבל לרגליים המסכנות שלי זה לא משנה.
את השביל בחצר, לעומת זאת, לא רצפו, ועדיין הוא מורכב מאותן שאריות של אבנים מהשיפוץ של מספר 24, לפני כמעט ארבעים שנה. שליש מהן שבורות, אף אחת מהן לא מודבקת. אולי בעוד שבוע או חודש אני אפול על אחת האבנים האלה, אשבור את האגן, כמו שמינה, כמו שכל הזקנים, וככה גם אני אגמור. אבל בפעם הזאת זה לא קורה, ואני מגיעה למקום שמאחורי העמודים, איפה שאלה, נו, הדתיים מהקומה הראשונה בונים את הסוכה שלהם כל שנה, ועם הכף שהבאתי מגרדת את הרגליים מהמלכודת. האצבעות שלי קשות והרגליים של העכבר עקשניות, אבל גם אני.
כשאני מגיעה הביתה אני שוטפת את המלכודת בכיור שבחדר כביסה, שופכת עליה הרבה מאוד אקונומיקה, אפילו שמיכלי צעקה עלי כבר הרבה פעמים לא להחזיק את הדבר הזה בבית, שזה רעל. העיקר, מדביר היא רצתה להביא לי הביתה. האמת שהייתי זורקת את המלכודת, הכתמים של הדם לא יורדים וזה מעורר בי קצת גועל, אבל אני לא יודעת אם היתה לעכבר הזה משפחה, או שאולי הוא עצמו יחזור אלי עם הרגל האחת שנשארה לו, איזה טיפש הוא יהיה אם הוא יחזור למלכודת הזאת. אבל בהחלט ייתכן שהוא שכח. אולי הוא עכבר סנילי, מי יודע. זה מצחיק אותי. עכבר סנילי ללא זנב ועם רגל אחת. דווקא הייתי קצת רוצה לספר על זה למיכלי. אבל באמת שלא כל דבר היא צריכה לדעת.