הנבואה והלקח על פי דליה יאירי.

בתחילת חודש יוני 2024 הלכה לעולמה דליה יאירי דולב (23.11.2024 – 07.06.2024) בת 87, אחרי מאבק ממושך במחלה ממארת. דליה הייתה בוגרת של לימודים אקדמיים בכמה תחומים כמו עבודה סוציאלית, תקשורת ויחסים בינלאומיים. אולם בראש ובראשונה הייתה עיתונאית, שדרנית ואשת תקשורת מוערכת ובהמשך סופרת ומשוררת. במהלך חייה פרסמה חמישה ספרי שירה. האחרון והמקיף שבהם, "על שפת עצמי, שירים, מבחר וחדשים" (אסופה נבחרת של מכלול שירתה), יצא לאור בהוצ' כרמל, ירושלים בסוף שנת 2023, זמן מה לפני מותה.
תוך כדי עיון בקורפוס שירתה התבלט לעין השיר שבכותרת "מלחמות לעולם אינן מסתיימות", שם עמ' 131-130 (הופיע לראשונה בספר השירים השני שפרסמה באותה הוצאה ב-2009! "תזמורת בגוף יחיד: שירים"). אביא כאן את השיר הנבואי והמצמרר הזה במלואו כדי להניפו כדגל שחור מעל הטלטלה ההיסטורית שעוברת על מדינת ישראל בשנים האחרונות ובפרט מאז השבעה באוקטובר 2023, בתוספת אמירות שלי עליו ודרכו:
"אין דבר כזה, לסיים מלחמה.
צבאות מנצחים או מפסידים
מנהיגים מלהגים, מדברים בצינורות
חוזרים בהם, ושוב מדקדקים במילים
ובמפות, ומחשבים קיצין ובעיקר
מחפשים דרך אל מראת קסמים
שיראו בה צודקים.
חיילים מבקשים להסיר מדים צואים
מהר. לחזור למקום שבו מישהו
מחכה. להם, או נכון יותר
למי שהיו בטרם עצמו עין מכוונת,
או התכסו בדם או בריחות אבק שרפה
לפני שהצטלקו מפגיעת כדור מוות
במי שנשם לידם,
לפני שנגבו מעצמם דם של חבר שניתז
עליהם
לפני שצעקו 'חובש' ורצו לצעוק 'אמא'
או לקרוא בשם אהובה בשנייה שלפני
האש ותימרות העשן הצבועים בדם אדום.
שמועה על מלחמה שהסתיימה
מגיעה לפעמים באמצע הריצה אל יעד
זה נגמר. לוחש מי מאחור.
זו פקודה. מאשר קול מתכתי במכשיר הקשר.
אין דבר כזה. לסיים מלחמה.
חיילים טופחים על שכמם של מי שחזרו
כמותם. גוהרים אל אלונקות של מי
שהיו כמותם.
ממהרים לפשוט מדים מדממים
ולרחוק אל עבר המקום שממנו יצאו.
והמלחמה אינה מרפה. כטפיל במעיהם שאין
לו מרפא.

ובמראה הם רואים את עיני אבותיהם
כשחזרו מהמלחמות שלהם.
ומבינים.
מלחמות אינן מסתיימות."
[במקור השיר כמובן מנוקד, כאן העדפתי להביאו בכתיב מלא].

השפה פשוטה להחריד, אך צורבת קליפות מוח ושריר לב בתוכנה. ואני מוסיף, כעת חיה: מלחמות ניתנות למניעה, או אז הן לא נצרכות לגמירה. וכי כיצד מונעים מלחמות? על ידי הפיכת כל אבן בידי הנהגה, למען שלום שהופך בר-השגה, שאם לא כן, על החרב נחיה לנצח שאינו נצח אלא הכחדה… שהרי אין בתולדות העולם מדינה שחיה על חרב ודם ונשארה "מדינה ישראל חי" (עם ישראל חי, אין בעיה שהרי כך חיו אלפיים שנה)… ולאלה שחולמים על עוד אלפיים שנות גולה, אכן כן, אינם ראויים לחירות ממלכה… ואידך זיל וגמור…
ולראייה! דליה פותחת את ספר שיריה האחרון בהקדשה הבאה: "לאהובי ליבי שאפשרו לי לקנן, להמריא, לטעות, להאמין ולהטיל ספק." – רצתה לומר: לקנן>להקים בית של בני אנוש; להמריא> לבנות קריירה כתרומה לחברה; לטעות> במובן של 'והצנע לכת'; להאמין> בתקווה ותיקון; להטיל ספק> לחשוב מחוץ לקופסה – והרי לכם סיכום וסכום מהות ההומו סאפיינס, זה שמבין שמלחמות לעולם לא מסתיימות ולכן עדיף להילחם למען שלום שימנע מלחמות.
לזכרה ולכבודה של משוררת שכבר לפני עשור וחצי ראתה את המדרון החלקלק שאת סופו ניתן כעת לראות בעין בלתי מזויינת…