מכתב לדיתי רונן בעקבות קריאת 'דברי הימים'
הו, דיתי!
אני לא אמונה על כתיבה אנליטית של רשימות, לרשותי רק פרגמנטים אינטואיטיבים לא מסודרים. אבל אני כותבת לך עכשיו מלבי, שספרך שבר. אני קוראת ללא הפסקה לאט, מרותקת, המומה. חושבת באנלוגיה על השיחה הגיאומטרית שלך עם המלאכים, המזכירה לי את שיחת יוסיף ברודסקי בשירו, 'שיר לאל-מוסיקה'*: בריאה באומץ גשר של מלים מעל לתהום.
תמיד מאשימים אותי באנלוגיות לא מוצקות, אבל אני בשלי, ואני מקווה שאת מבינה את ההשוואה.
השירה כהסטוריה וכאסתטיקה: התפקוד הכפול של 'דברי הימים' שלך 'לתת לימים לדבר', משמעו הזדככות, וחרות מהזמן הטרגי בשני אופנים:
א. באמצעות ההכרה, הידיעה, כפי שברודסקי מלמד אותנו בשורות הבאות:
'בּוֹאִי נְנַתֵּחַ אֶת הַצּוּרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר
בְּעוֹנָה אַחֶרֶת הָיְתָה כּוֹפָה עָלֵינוּ
לְהִתְעוֹרֵר שְׁטוּפֵי זֵעָה, לֶאֱחֹז בַּמֶּתֶג,
לְהַפְשִׁיל רָאשִׁים מִתַּחַת לַבֶּרֶז הַפָּתוּחַ
לִמְנֹעַ מִן הַמּוֹחַ לְהֵחָרֵךְ
עַל-יְדֵי זָדוֹן אָיֹם מְכַלֶּה-כָּל,
וְאִם שְׁנֵינוּ נִצַּלְנוּ מִגּוֹרָל כָּזֶה
וְלֹא שָׁתִינוּ מְקֻבַּעַת זוֹ
שֶׁל קִנְאָה, אוֹתוֹת קוֹדְרִים, שְׁקָרִים,
חָמָס, כּוֹכְבֵי שָׁבִיט,סַמִּים, אֵימָה טְהוֹרָה,
זֶה הָיָה עלמנת לְהָסִית
אוֹתָנוּ לְבַסּוֹף לְהַתְווֹת אֶת דְּיוֹקָנוֹ.'
ב. באמצעות היופי – כבסיום שירו של ברודסקי,
הַצְבִּיעִי אֶל תּוֹךְ אֹבֶךְ-הַלַּיְלָה.
לְאֵיזֶה כִּוּוּן? וּבְכֵן, לְכִוּוּן כָּלְשֶׁהוּ.
מָה שֶׁחָשׁוּב הוּא לֹא מָה שֶׁיֵּשׁ לַחַיִּים,
אֶלָּא רַק אֱמוּנַת- מִישֶׁהוּ בְּמָה שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה שָׁם.
הַצְבִּיעִי בְּאֶצְבָּעֵךְ הַחַדָּה אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ:
שָׁם, כְּקוֹל-אַלְט שֶׁנּוֹתַר לְהִתְקָרֵשׁ
בַּצְּלִיל הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לִהְיוֹת כּוֹכָב;
וְאִם אֵינוֹ שָׁם, סִלְחִי
ביחס בין הביוגרפי האיום לבין הארס פואטי, הדיוק הלשוני שלך הוא מתמטי ומלאכי.
את מצליחה להעמיד את המלאך על ראש סיכת הדיבור.
בראשית הספר, למשל בשיר 'שש כנפיים שש כנפיים לאחת", התאור האוטוביוגרפי שלך מיתולוגי, אגדי יהודי:
שש כנפיים שש כנפיים לאחת
עַפְתִּי, עַפְתִּי, בִּשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי פָּנַי
בִּשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי רַגְלַי
וּבִשְׁתַּיִם הִתְעוֹפַפְתִּי
וְנֶעֶלְמוּ הַשְּׁתַּיִם בָּהֶן הִתְעוֹפַפְתִּי
וְנָפַלְתִּי וְכִסִּיתִי פָּנַי בִּשְׁתַּיִם
וּבִשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי רַגְלַי
וּכְשֶׁהִגִּיעָה הָאֲדָמָה
נִגְלוּ רַגְלַי
וְכִסִּיתִי פָּנַי בִּשְׁתַּיִם
כָּךְ הִלַּכְתִּי תְּחִלָּה.
עֲצוּמַת עֵינַיִם."
מתוך 'דברי הימים' מאת דיתי רונן
לידתך כמלאך נופל, כמי שקיומו המלאכי נשכח ברגע הלידה (מדהים עד כמה מיתוס ההדחקה של קיומך האגדי, זה שיצרת, מכמין בחובו את הדחקת אימת השואה הפרטית והקולקטיבית), אבל אט אט בתהליך הקריאה הבנתי שהמלאך הוא עצם הנוכחות של רוח השירה שחשים אותה בדממה הדקה שבין מילות-ספרך .
אם לומר בכנות, בגלל שסגנון כתיבתך שונה משלי, היתה לי איזו הסתייגות מקריאת שירתך בעבר, אבל אני מתנצלת מעומק לבי על כך, ומכירה בגדולתה. מבין משוררי השירה הרזה, מה שאת עושה עם הסגנון הזה הוא באמת גדול. בפסיחות ובכלל ביחס בין גילוי לכיסוי בספר הזה שלך. הדיוק בין הסופי לאינסופי, שהוא סוד האמנות. ואולי גם של אמנות החיים שלך.
בהקשר הגאולה באמצעות היופי, ראי איך את מתארת את המטאמורפוזה של האדם הביולוגי למלאך, שליח האמנות בשירך "בין ארץ לשמיים":
בין ארץ לשמים
אֲנִי מְנַתֶּקֶת אֶת גַּלְגַּלֵּי הַכָּאן וְעַכְשָׁו
רוֹתֶמֶת אֶת נִיצוֹץ הָאֵינְסוֹף
עִם חֲגוֹרַת הַבִּטָּחוֹן
וְאוֹחֶזֶת חָזָק בַּזִּיק
מְלַבָּה אֶת אוֹרוֹ
עַד שֶׁהַפְּלוּמָה הַדַּקָּה שֶׁלִּי
זוֹ שֶׁחַיְשָׁנֶיהָ נִשְׁלָחִים לְכָל עֵבֶר
שָׁבָה וּמְנַצַּחַת עָלַי
כְּאִלּוּ הָיִיתִי תִּזְמֹרֶת שְׁלֵמָה.
מתוך 'דברי הימים' מאת דיתי רונן
השיר הזה שלך הוא שיר ארס פואטי נפלא.
ראי כיצד את משתמשת בסמליות המלאך, במטונים 'הפלומה' שהוא גם מטונים הכתיבה, כשהפלומה הזאת היא בו-זמנית גם החלק האימננטי הבונה את גופך הביולוגי -היא היא מערכת העצבים שלך כאשה-מלאך, כיסוד היכולת האסתטית שלך, תיפקודך כמשוררת, וגם עצם השירה המועצמת כסימפוניה שלמה.
השיר מזכיר לי את פרק ה'פרידה' ב'שיר על הארץ' של גוסטב מאהלר -יצירה סימפונית לשני זמרים, (אלט וטנור) ולתזמורת, ז'אנר מוזיקלי חדש: סימפוניה שירית, הכלאה של שתי צורות מוזיקליות –מחזור שירים וסימפוניה, שמושמעות בסצנה האחרונה של הסרט הבלגי היוצא מן הכלל, 'המורה למוזיקה', באמצעות השירה הסינית** שהוא הופכה לסימפונית, לוחש מאהלר באופן האינטימי ביותר שהוא הולך אל ארצו, אל אהבתו, כשארצו ואהבתו הם בעצם האמנות.
"הפרידה"
הַשֶּׁמֶשׁ נִפְרֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים.
הָעֶרֶב מַעְפִּיל מַטָּה בִּצְלָלָיו הַקְּרִירִים
הָעֲמָקִים.
הוֹ, הַבֵּט! הַסַּהַר צָף כְּאַרְבַּת- כֶּסֶף
עַל יַם הָרָקִיעַ הַכָּחֹל;
מֵעַל
אֲנִי חָשׁ בָּרוּחוֹת הָעֲדִינִים הַנּוֹשְׁבִים
מֵאֲחוֹרֵי הָאֲשׁוּחִיּוֹת.
הַפֶּלֶג הַמִּתְנַגֵּן חוֹצֶה
אֶת הָאֲפֵלָה
הַפְּרָחִים מַחְוִירִים בַּדִּמְדּוּמִים.
הָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת , מְלֵאַת רֹגַע וְשֵׁנָה;
כָּל הַכִּסּוּפִים חוֹלְמִים עַתָּה.
הָאֲנָשִׁים הָעֲיֵפִים יֵלְכוּ הַבַּיְתָה,
לִלְמֹד מֵחָדָשׁ בִּשְׁנָתָם
אֶת הָאֹשֶׁר וְהַנְּעוּרִים הַשְּׁכוּחִים.
הַצִּפּוֹרִים בִּדְמָמָה גּוֹהֲרוֹת עַל עַנְפֵיהֶן.
רוּחַ קַלִּילָה נוֹשֶׁבֶת בֵּין צִלְלֵי הָאֲשׁוּחִיּוֹת.
אֲנִי נוֹתַר כָּאן מְחַכֶּה לְרֵעִי;
אֲנִי מְחַכֶּה לוֹ לְשֵׁם פְּרִידָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה.
אֲנִי נִכְסָף, הוֹ דּוֹד, לִהְיוֹת לְצִדְּךָ,
לְהִתְעַנֵּג עַל יְפִי הָעֶרֶב הַזֶּה
הֵיכָן אַתָּה? אַתָּה מוֹתִיר אוֹתִי לְבַדִּי בְּמֶשֶׁךְ זְמַן כֹּה רַב!
אֲנִי מְשׁוֹטֵט מַעְלָה וּמַטָּה עִם הַלָּאוּטָה שֶׁלִּי,
בִּשְׁבִילִים תְּפוּחֵי עֵשֶׂב רַךְ.
הוֹ יֹפִי! הוֹ אַהֲבָה נִצְחִית –
עוֹלָם שִׁכּוֹר-חַיִּים!
הוּא יָרַד מִסּוּסוֹ וְהוֹשִׁיט לוֹ
אֶת מַשְׁקֶה-
הַפְּרֵדָה. הוּא שָׁאַל אוֹתוֹ לְאָן הָלַךְ, וְגַם, מַדּוּעַ זֶה הָיָה חַיָּב לִקְרוֹת.
הוּא דִּבֵּר, קוֹלוֹ הָיָה
מְכֻסֶּה:
יְדִידִי הַיָּקָר,
עַל פְּנֵי אֲדָמָה זוֹ, מַזָּלִי לֹא שָׁפַר עָלַי!
בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ אֵלֵךְ, אֲנִי נוֹדֵד
בֶּהָרִים.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם לְלִבִּי הַבּוֹדֵד.
אֲנִי נוֹדֵד לְעֵבֶר בֵּיתִי, (מולדתי) מִקְלָטִי.
לְעוֹלָם לֹא אֶסְטֶה לְאַרְצוֹת נֵכָר
לִבִּי שָׁקֵט וּמְחַכֶּה לִשְׁעָתוֹ.
הָאֲדָמָה הַיְּקָרָה תִּפְרַח בְּכָל מָקוֹם
בָּאָבִיב, וְתוֹרִיק
מֵחָדָשׁ! בְּכָל מָקוֹם וְתָמִיד,
אוֹר כָּחֹל בַּמֶּרְחָק!
תָּמִיד…תָּמִיד…
מאת המשוררים הסינים מֶנְג הָאֹרָן ווָאנְגְ וֵי. את הבית האחרון חיבר מהלר עצמו. תרגמה לאנגלית: אמילי אזוסט. תרגום מאנגלית: יהודית אוריה
כמו "בין ארץ לשמיים", כך גם השירים האחרונים האחרים ב"דברי הימים", מבטאים את גלגולו של הביוגרפי-טרגי-דטרמינסטי, לאוטופיה היחידה האפשרית, שהיא החיים כאמנות, ממש כמו בשיר הפרידה של המשורר הסיני ב'שירת הארץ' של גוסטב מאהלר.
*להלן השיר השלם של יוסיף ברודסקי
שיר לאַל-מוסיקה
כְּשֶׁתִּזָּכְרִי בִּי בָּאָרֶץ הַהִיא,
הַגַּם שֶׁמִּשְׁפָּט זֶה אֵינוֹ נְבוּאִי –
עֻבְדָּה בַּל-תְּשֹׁעַר עַל יְדֵי עַיִן
חֲמוּשָׁה בִּדְמָעוֹת כִּבְמִשְׁקֶפֶת –
אַךְ הֲזָיָה שֶׁמֵּיתָרֶיהָ
מִדַּי רוֹפְפִים לִשְׁלִיַּת-
עֶצֶם- הַתַּאֲרִיךְ שֶׁל אֵרוּעַ גָּדוֹל זֶה, מֵאֲגַמִּים דְּמוּיֵי-
דְּיוֹ שֶׁל יָמִים נִסְפָּרִים, כָּךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר אַתְּ,
מֵעֵבֶר לְכָל שִׁבְעַת- הַיָּמִים, מֵעֵבֶר
לָאֲרָצוֹת הַלָּלוּ שֶׁסְּכוּמָם בְּקֹשִׁי קָצָר יוֹתֵר,
לַמְרוֹת הַכֹּל, תִּזָּכְרִי בִּי (לַמְרוֹת
שֶׁאֲנִי מַדְגִּישׁ שׁוּב: דְּמָעוֹת מְכַוְּצוֹת אֶת סֵדֶר-
כָּל הַדְּבָרִים זוּלַת בָּרֵי מִינָנִים)
בְּגַעְגּוּעִים, בַּקַּיִץ הַהוּא שֶׁל אֱלֹהִים,
וְכַאֲשֶׁר תֵּאָנְחִי כַּיָּאוּת (הוֹ, אַל
תֵּאָנְחִי), אוֹמֶדֶת אֶת הַמִּסְפָּר הַמְּסַנְוֵר
שֶׁל יָמִים וְשָׂדוֹת מֻטָּלִים
בֵּינֵינוּ, הַלֹּא תַּבְחִינִי בְּמַשֶּׁהוּ עָצוּב יוֹתֵר:
הַיְנוּ, הַדָּבָר שֶׁהוֹבִיל מַהֲלָךְ זֶה
שֶׁל אֲפָסִים הָיָה אַתְּ עַצְמֵךְ.
עִנְיָן
בְּהֶחְלֵט סָבִיר שֶׁל גַּאֲוָתֵךְ אוֹ,
סָבִיר יוֹתֵר, שֶׁל אַשְׁלָיוֹתַי,
אוֹ שֶׁל הֱיוֹת הַזְּמַן עֲדַיִן לֹא בָּשֵׁל
לִקְפִיצוֹתֵינוּ לְאֵיזֶשֶׁהֵן מַסְקָנוֹת אַמִּיצוֹת:
בְּכָל זֹאת, מַפְתִּיעַ שֶׁאִישׁ
שֶׁכִּהֵן בַּעֲלִיבוּת כָּזֹאת כְּשׁוֹמְרֵךְ
כְּנֶגֶד רָעוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר פְּחוּתוֹת יָכוֹל
לְהׇסִיר מִמֵּךְ אֶת עֹל- הָאֲנָחָה הַזֹּאת.
הֶעָתִיד הוּא סוּג שֶׁל אֲפֵלָה,
הַשְׁוִי אוֹתוֹ לְדִמְמַת- חֲצוֹת,
שָׁם, בֶּעָתִיד הַהוּא, מֻפְשָׁט מִכְּדֵי
שֶׁתְּהֵא לָנוּ רְשׁוּת לְהַבִּיט בּוֹ
יַחְדָּיו – מָה שֶׁרַק מוֹכִיחַ שֶׁכְּבָר
הִגִּיעַ, כִּי אָנוּ
מֻפְרָדִים – כָּךְ שֶׁבֶּעָתִיד
כֹּה מוּחָשִׁי זֶה שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא כָּאן בְּוַדָּאוּת,
וְכַנִּרְאֶה שֶׁלִּזְמַן רַב – שַׁאֲגַת-
סוּפָה בְּלִוְיַת יְבָבוֹת קַמָּאִיּוֹת
הִתְכַּוְּצָה לְמַעֲמָד שֶׁל מִלִּים מַדְגִּישׁוֹת
מִשְׁאָלָה לְשַׂחֵק בְּבַיִת –
שָׁם, בֶּעָתִיד הַהוּא, דָּבָר אֶחָד
יְעוֹדֵד אֶת לִבֵּךְ אוֹ יִתֵּן קְצָת נֶחָמָה
-בְּמִדָּה זוֹ קוֹלִי עֲדַיִן
נְבוּאִי – לְרוּחֵךְ, כַּסִּפּוּרִים
סֻפְּרוּ עלידי שחרזד,
בָּאַבְחָנָה שֶׁפַּחְדִּי
הוּא פַּחַד שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת בְּעוֹד שֶׁמָּה
שֶׁהָיָה פַּחְדָּהּ עָסַק בַּמָּוֶת כִּפְשׁוּטוֹ – אָז, יַקִּירָה,
תְּנִי לִי, מְכַשְׁכֵּשׁ בִּלְשׁוֹנִי הַכֹּה-
קְרוּאָה שֶׁל נַחֲשֵׁי אֶפְעֶה יְלִידִים, לְנַסּוֹת
לְנַחֵם אוֹתָךְ, בְּעוֹד שֶׁעַל הַשֶּׁלֶג
צִלְלֵיהֶם גּוֹרְמִים לְאֵוּקְלִידֶס הַטּוֹב לְנַצֵּחַ.
כְּשֶׁתִּזָּכְרִי בִּי בָּאָרֶץ הַהִיא
בְּיוֹם כָּזֶה וְכָזֶה, יָרֵחַ, קַיִץ אֱלֹהִי,
מֵעֵבֶר לְכָל הַיָּמִים וְהָרָקִיעַ
שֶׁאֶת סְכוּמָם אֶשְׂנָא לִמְנוֹת
כִּי הוּא גָּדוֹל מִמָּה שֶׁנּוּכַל לְבַלּוֹת
וּבְחַמְּשֵׁךְ אֶת אִישׁוֹנֵךְ
בַּדִּמְעָה הָאֲמוּרָה, קְחִי עֵט
וְעַל דַּף נְיָר לָבָן פָּשׁוּט
הַתְוִי, כְּמִסְעָד לַשָּׁמַיִם,
אֲנָךְ בֵּין שְׁתֵּי
נְקֻדּוֹת דֵּי צְנוּעוֹת, כִּי זֶה לְמָה ש, אֲנִי
מַנִּיחַ, נְצֻמְצַם
עלידי הַזְּמַן (מִי יוֹדֵעַ , עַד אָז, שְׁנֵינוּ
בִּלְתִּי נִרְאִים, אוּלַי נָחוּשׁ הִתְרוֹמְמוּת
עַל-כָּךְ שֶׁקָּנִינוּ לָנוּ שֵׁם כִּנְקֻדּוֹת) –
בְּכָל מִקְרֶה, פְּרִידָה
הִיא אַךְ קַו יָשָׁר מֻתְוֶה בִּקְפִידָה,
וְזוּג אוֹהֲבִים רָעֵב לִפְגִישָׁה –
בְּכָךְ אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְמַבָּטִי וּמַבָּטֵךְ –
יַעְפִּיל לִסְפִירוֹת שָׁם מְרַחֶפֶת
מַחַט- הָאֲנָךְ הַחַדָּה
(כִּי חוּץ מִמְּחוֹזוֹת בָּהֶם מַלְאָכִים נֶאֱבָקִים
אֵין מְעָרָה שֶׁתַּסְתִּירֵם),
וְהָאֵין זֶה מְשֻׁלָּשׁ טוֹב!
בּוֹאִי נְנַתֵּחַ אֶת הַצּוּרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר
בְּעוֹנָה אַחֶרֶת כּוֹפָה הָיְתָה עָלֵינוּ
לְהִתְעוֹרֵר שְׁטוּפֵי- זֵעָה, לֶאֱחֹז בַּמֶּתֶג,
לְהַפְשִׁיל רָאשִׁים מִתַּחַת לַבֶּרֶז הַפָּתוּחַ
לִמְנֹעַ מִן הַמּוֹחַ לְהֵחָרֵךְ
עַל-יְדֵי זָדוֹן אָיֹם מְכַלֶּה-כָּל,
וְאִם שְׁנֵינוּ נִצַּלְנוּ מִגּוֹרָל כָּזֶה
וְלֹא שָׁתִינוּ מְקֻבַּעַת זוֹ
שֶׁל קִנְאָה, אוֹתוֹת קוֹדְרִים, שְׁקָרִים,
חָמָס, כּוֹכְבֵי שָׁבִיט,סַמִּים, אֵימָה טְהוֹרָה,
זֶה הָיָה עַל-מְנַת לְהָסִית
אוֹתָנוּ לְבַסּוֹף לְהַתְווֹת אֶת דְּיוֹקָנוֹ.
בּוֹאִי נְנַתֵּחַ אֶת זֶה. זְמַן רוֹבֵץ
לְפִתְחֵנוּ: הַסִּמָּאוֹן הַחוֹנֵק שֶׁל הַחִבּוּק
בְּעַצְמוֹ הָיָה נֵדֶר שֶׁל אֵיזֶשֶׁהִי
אִי-נִרְאוּת הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ
בְּהִפָּרְדוּת: חֲבוּיִים בִּפְנִים
זֶה בָּזֶה, הֶעֱרַמְנוּ עַל הֶחָלָל, כְּתֵפֵינוּ
הָיוּ קַוֵּי-הַגְּבוּל שֶׁלּוֹ, אֲנִי מִתְכַּוֵּן
הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לַעְקֹף אוֹתָם, פֶּלֶא אִם כֵּן
שֶׁהוּא מַכֶּה שִׁבְעָתַיִם
בַּבּוֹגְדִים – קְחִי עֵט וּנְיָר
(הָאַחֲרוֹן מְסַמֵּל אֶת הֶחָלָל
הַיָּשִׁישׁ כָּאן) וּבְמָצְאֵךְ אֶת
הַיַּחַס הַנָּכוֹן – נִתָּן לְדַמְיֵן אֶת כָּל
הֶחָלָל, שֶׁהֲרֵי לַיְּקוּם יֵשׁ גְּבוּלוֹת, מֻשְׁגָּחִים
אִם לֹא עַל יְדֵי אֵיזֶשֶׁהֵם לִגְיוֹנוֹת מַלְאָכִיִּים,
אָז עַל יְדֵי רֶגֶשׁ סטרטוספרי לוֹהֵט לְמַדַּי
בְּמָצְאֵךְ אוֹתוֹ,
הַקַּו הַיָּשָׁר (חוֹתֵךְ אוֹתָנוּ לִקְרָעִים לִשְׁנַיִם)
יַחֲסוֹ לַנְּיָר דְּמוּי הֶחָלָל,
וּבְפָתְחֵךְ אַטְלָס תַּחַת
תַּרְשִׁים זֶה, שִׁבְרִי אוֹתוֹ לְמַעֲלוֹת,
וְאָז הַקְרִיבִי קַו זֶה לְחוֹמְרוֹת
שֶׁל רִשְׁתוֹת-הַקּוֹאוֹרְדִּינָטָה הַצְּפוּפוֹת, וְאָז תִּרְאִי
אֵיךְ דְּיוֹקָן הַחַיִּים אֶת דְּיוֹקַן הָאַהֲבָה מַדְבִּיר.
אָז בּוֹאִי נַנִּיחַ שֶׁאֹרֶךְ הַקַּו הָאֲמִתִּי
יָדוּעַ לָנוּ, שֶׁהוּא יְסַמֵּל
אֶת גּוֹרַל- הַזּוּג הַיָּדוּעַ, אוֹ, בּוֹאִי
נִהְיֶה יוֹתֵר מְדֻיָּקִים, תְּמוּנָה
שֶׁל מְחוֹזוֹת בָּהֶם הַשְּׁנַיִם לֹא יִפָּגְשׁוּ,
וְאִם אֻמְדָּן זֶה יוּכַל לְהִתְקַבֵּל
כְּמֻשָּׂג נָכוֹן (אֲבוֹי, הוּא יוּכַל),
אָז,עוֹלֶה מִמֶּרְכָּז קַו זֶה עַצְמוֹ,
הָאֲנָךְ אֵינוֹ אֶלָּא
הַסְּכוּם שֶׁל שְׁנֵי מַבָּטִים נוֹקְבִים אֵלֶּה,
וְהוֹדוֹת לְכוֹחָם הַמֻּחְלָט וּבְלִיטוּתָם,
שִׂיא-דְּמוּתֵנוּ מְחוֹלֵל
בְּתוֹכְכֵי הַסְּטְרָטוֹסְפֵרָה: לֹא סָבִיר
שֶׁצְּלִיל-סְכוּמָם אֵי-פַּעַם יִנְסֹק גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם מְהַוֶּה צַד
שֶׁל מַאֲמָץ שְׁוֵה-שׁוֹקַיִם זֶה.
כָּךְ קַרְנֵי-זַרְקוֹרִים אֵלֶּה הַמְּשׁוֹטְטוֹת
בְּקֶשֶׁב עַל פְּנֵי תְּהוֹם עוֹיֶנֶת
מְגַלּוֹת אֶת יַעֲדָן הַמַּשְׁלֶה
חוֹצוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְעַנְנֵי-הַלַּיְלָה;
אַךְ הַיַּעַד אֵינוֹ מַטָּרָה עֲבוּר
חַיָּלִים: בְּעִקָּרוֹ הוּא יוֹתֵר
מַרְאָה בַּעֲדָהּ מִישֶׁהוּ יִתְבּוֹנֵן
בְּעוֹדוֹ יָרֵא לְהִתְבּוֹנֵן בִּפְנֵי זוּלָתוֹ
יְשִׁירוֹת; לָכֵן, עַל מִי עוֹד
זוּלָתִי, שׁוֹק אחת שֶׁל הַמִּתְוה הַגָּדוֹל הַזֶּה,
מוּטָל לְהִתְמוֹדֵד עֲבוּרֵךְ עִם מִשְׁפָּט הָפוּךְ שַׁבְּלוֹנִי זֶה בּוֹ הַחַיִּים,
מְכַתְּרִים
אֶת עֵינֵינוּ בְּכָל מִינֵי סוּגִים שֶׁל
דַּחְלִילֵיהֶם הַמְּדֻפְלָמִים, הוֹפְכִים לְפוֹרְמָלִיִּים
וְאוֹמְרִים לָנוּ לְקַבֵּעַ עַכְשָׁו
אֶת זָוִיתֵנוּ- בְּמִלִּים פְּשׁוּטוֹת: פִּנָּה.
זֶה מָה שֶׁנָּתוּן. בְּמַסְוֶה שֶׁל
שָׁנִים, שֶׁל כָּל הַנּוֹפִים, אוֹ מוּטָב
עֲדַיִן בְּצוּרַת חֹמֶר מִתְפַּשֵּׁט
בִּלְתִּי מוּחָשִׁי אַחֶרֶת.
זֶה מְקוֹם-מִפְגָּשֵׁנוּ. נְקֻדָּה
בַּעֲנָנִים. מְעָרַת-שְׂרָפִים.
סֻכַּת גְּפָנִים מְשֹׂרָגִים בֵּין-כּוֹכָבִית. סוּג
שֶׁל פִּנָּה –מִין טוֹב, עָלַי
לְהוֹדוֹת: אֵין אִישׁ לִלְכֹּד
אוֹתָנוּ הַמִּסְתַּתְּרִים בַּבֻּסְתָּנִים הַצַּמְרִירִיִּים הַלָּלוּ
הַנִּבְעָלִים עַל יְדֵי עֵינֵינוּ בִּלְבַד:
הַנִּסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן לִבְעֹל.
בַּשָּׁנִים הַבָּאוֹת – בַּמַּצָּב הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
נִפָּגֵשׁ מִיָּד לְאַחַר הַמָּוֶת –אֲנַחְנוּ לָבֶטַח
נְנַסֶּה לְבַיֵּת אֶת הַקֵּן הַזֶּה
עַל-יְדֵי מִלּוּיוֹ, בְּמִשְׁמְרוֹת- לַיְלָה, כַּדִּין,
בְּכָל הָאַשְׁפָּה שֶׁל מַחְשָׁבוֹת בּוֹדְדוֹת,
שֶׁל דְּבָרִים לֹא אֲמוּרִים – בְּכָל הַזֶּבֶל הַזֶּה
אוֹתוֹ נַעֲרֹם בִּסְדָקֵינוּ
כָּךְ שֶׁהוּא, בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר,
יִצְבֹּר מַסְפִּיק מַסָּה כְּדֵי לְהִתְיַצֵּב,
יִצְבֹּר מַרְאִית שֶׁל עֶצֶם חָמְרִי,
מֵמַד שֶׁל כּוֹכָב וְשֶׁל
אוֹתוֹ אוֹר פְּנִימִי שֶׁבְּקֹשִׁי סוֹבֵל
בִּגְלַל הָעֲנָנִים: כִּי אֵוּקְלִידֶס עַצְמוֹ
דּוֹאֵג לְכָךְ שֶׁגַּרְמֵי-הַשָּׁמַיִם מְעוֹדְדִים
שְׁתֵּי פִּנּוֹת, הַמְכֻנּוֹת זָוִיּוֹת, ב-
זָוִית שְׁלִישִׁית. וְזֶה גּוֹרֵם לְנִשּׂוּאִין.
זֶה הַנָּתוּן שֶׁלָּנוּ, אִם כֵּן. בְּמֶשֶׁךְ זְמַן
לֹא מוּעָט. עַד שֶׁנִּנְחַת בָּאָרוֹן.
בְּנִפְרָד. מִחוּץ לִטְוַח-הָרְאִיָּה זוֹ שֶׁל זֶה.
הַגַּם שֶׁמֵּאוֹתָה פִּסְגָּה לְעִתִּים תְּכוּפוֹת נִהְיֶה
נִצְפִּים; אוּלַי תְּכוּפוֹת מִדַּי: יוֹם
וְלַיְלָה, וְתַחַת רָקִיעַ אוֹ
מִזְרָחִי אוֹ מַעֲרָבִי. וְאָנוּ עֲלוּלִים
לַהֲפֹךְ לְדֵי-מְשֻׁעְבָּדִים
לְאוֹתָהּ עַיִן-כָּל-רוֹאָה, סוֹף-סוֹף. לֹא חָשׁוּב עַד כַּמָּה
לָבֶטַח דְּבָרִים מַמָּשִׁיִּים כּוֹלְאִים
אֶת הָאֲפֵלָה, שִׂימִי אֶת הָאִישׁוֹן הַנּוֹצֵץ עַתָּה
אֶל-תּוֹךְ מַפּוֹתַיִךְ, טֶרֶם שֶׁזְּרִיחַת-
הָעַיִן הַכֹּל-רוֹאָה תַּחֲשֹׂף כַּמָּה
מִמִּלּוֹתֵינוּ! כָּךְ שֶׁפְּרִידָה
משמעה סְכוּם-שְׁלֹשׁ- זָוִיּוֹתֵינוּ הַחַדּוֹת,
בְּעוֹד כָּל כְּאֵבֶיהָ [בּוֹאִי נַעֲשָׂה רַצְיוֹנָלִיזַצְיָה]
מְהַוִּים רַק מוּצָר שֶׁל כּוֹחַ-הַמְּשִׁיכָה הַהֲדָדִי שֶׁלָּהֶן, הֶחָזָק
בְּהַרְבֵּה מִשֶּׁל כָּל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים,
חָזָק מִכּוֹחַ-הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הָאֲדָמָה עַל כָּל אוֹצְרוֹתֶיהָ.
סְכוֹלַסְטִיקָה, אַתְּ עֲשׂוּיָה לוֹמַר. כֵּן,
סְכוֹלַסְטִיקָה, וּמִשְׂחָק- חֲסַר-בּוּשָׁה
שֶׁל מַחְבּוֹאִים עִם הַצַּעַר. אַךְ הַבִּיטִי וְנַחֲשִׁי:
כּוֹכָב מֵעַל לְאֹפֶק-הַיָּם,
מַהוּ אִם לֹא [הַרְשִׁי תַּפְנִית זוֹ
כָּךְ שֶׁלֹּא תְּזַהִי עֹדֶף
שֶׁל סִגְנוֹן מֻגְבָּהּ] גַּרְגֵּר-תִּירָס
מְחֻכָּךְ עַל יְדֵי הָאוֹר עַל-פְּנֵי מִשְׁטַח הֶחָלָל?
סְכוֹלַסְטִיקָה? כִּמְעַט. בְּאוֹתָהּ מִדָּה.
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ. תִּנְקְטִי בַּכֹּל
לְהַסְכָּמָה עֲוִיתִית. כִּי אַחֲרֵי הַכֹּל, אִמְרִי,
מָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינֶנּוּ סְכוֹלַסְטִי?
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ. כְּבָר מְאֻחָר. אֲנִי שׁוֹקֵעַ
עָמֹק בְּתַרְדֵּמָה. וְקֵץ-
הַחֹרֶף בַּחַלּוֹנוֹת אֵינוֹ מְכוֹנֵן שׁוּם קֶשֶׁר
לְעֵת-הָאָבִיב. כְּשֵׁם שֶׁהַסִּבָּה הַקְּמֵלָה
גְּמוּלָה מִתּוֹצְאָתָהּ. תּוֹדַעְתִּי
מִתְמַלֵּאת נְחִילִים שֶׁל מִסְפָּרִים בִּלְתִּי זוּגִיִּים, זָוִיּוֹת
פִּנּוֹת, עִם כַּף יָדִי אוֹ כַּף יָדֵךְ מְלַטֶּפֶת אֶת לֶחְיִי
אוֹ אֶת לֶחְיֵךְ.
כַּאֲשֶׁר תִּזָּכְרִי בִּי
יוֹם אֶחָד, זִכְרִי אֶת תַּכְרִיכֵי הַלַּיְלָה עֲטוּפֵי-הַשְּׁחוֹר,
תְּלוּיִים גָּבוֹהַּ, בְּאֵיזֶשֶׁהוּ מָקוֹם
שָׁם בַּחוּץ, מֵעַל סקגרק,
מְלֻוִּים עלידי כּוֹכָבִים בְּהִירִים
בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת עַלִּיזִים יוֹתֵר, מַבְלִיחִים
בְּאוֹר רָחוֹק דְּמוּי-עֲרָפֶל, כּוֹכָב
בּוֹדֵד, חֲסַר-שֵׁם שֶׁלְּמַעֲשֶׂה לֹא קַיָּם.
אַךְ זוֹ מַהוּתָהּ שֶׁל אָמָּנוּת-הָאַהֲבָה
אוֹ אָמָּנוּת-הַחַיִּים:
לִרְאוֹת אֶת הַבָּשָׂר הַנֶּעְדָּר מִן הַטֶּבַע,
וְהֵיכָן שֶׁהָריק יֶשְׁנוֹ, לָתוּר אֶת
הָאוֹצָרוֹת וְהַנּוֹכְחוּת-בַּכֹּל
שֶׁל אֲרָיוֹת מְכֻנָּפִים בַּעֲלֵי חָזוֹת-נְקֵבִיִּים אוֹ
שֶׁל אֵלִים אֲפֵלִים, קְטַנִּים אַךְ בַּעֲלֵי-יְכֹלֶת,
שֶׁל נְשָׁרִים גְּדוֹלִים מִתְנַבְּאִים.
פָּשׁוּט הַרְבֵּה יוֹתֵר, אִם כָּךְ מִכָּל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת
שֶׁל בְּדָיַת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁל אֲרִיגָה
מִיָּדִית מִן הָאָרֶץ וְהַמַּיִם כְּאֶחָד
אֶת עֲלִיַּת-עוֹרָם, וְכֵן הָלְאָה
לְהַצִּיב בֶּחָלָל קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד.
הַצְבִּיעִי אֶל תּוֹךְ אֹבֶךְ-הַלַּיְלָה.
לְאֵיזֶה כִּוּוּן? וּבְכֵן, לְכִוּוּן כָּלְשֶׁהוּ.
מָה שֶׁחָשׁוּב הוּא לֹא מָה שֶׁיֵּשׁ לַחַיִּים,
אֶלָּא רַק אֱמוּנַת- מִישֶׁהוּ בְּמָה שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה שָׁם.
הַצְבִּיעִי בְּאֶצְבָּעֵךְ הַחַדָּה אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ:
שָׁם, כְּקוֹל-אַלְט שֶׁנּוֹתַר לְהִתְקָרֵשׁ
בַּצְּלִיל הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לִהְיוֹת כּוֹכָב;
וְאִם אֵינוֹ שָׁם, סִלְחִי
דִּמּוּיִים אֲרֻכִּים, אַסְפָּקָתָם הַשְּׁחוּקָה;
כְּשֶׂכְוִים שֶׁהֶחֱמִיצוּ שְׁעָתָם,
הַתּוֹדָעָה, מֻפְחֶתֶת בְּאֹפֶן אָנוּשׁ מְאֹד מִשּׁוּם
פְּרִידָתֵנוּ, פָּשׁוּט מְנַסָּה לְהַמְרִיא.
תרגום: יהודית אוריה
מקור:
Joseph Brodsky, from Collected Poems in English, Farrar, Straus and Giroux/New York, A Song to No Music
** בשירה הסינית מצא מהלר, לפי ת. אדורנו את מה שחיפש בסוגת השיר הגרמני העממי: מסיכה לתחושת העקירות או ה"אחרות" המתמודדת עם זהותו כיהודי.
תגובות