במלאת 120 שנה להולדתו של ארתור קונן דויל, המדור מעלה כמה קווים לדמותו של גיבורו בן האלמוות, שרלוק הולמס

ארתור קונן דויל

נתחיל באילן גבוה שבגבוהים: בשיחות על קיומו של אלוהים עולה מדי פעם הטענה הבאה – נכון אמנם שאין שום הוכחות לכך שאלוהים היא יישות בעלת נוכחות פיזית או גשמית כלשהי, אך זה לא העיקר. במקרה מיוחד זה, מספיק שאלוהים קיים בתודעתם ובלבבותיהם של מיליוני אנשים בעולם, סימן שהוא קיים. אז נכון שאפשר להתווכח עם טענה זו עד סוף הימים, אבל לא בשביל אנחנו כאן. באנו להזכיר לקוראים שהשנה מציין העולם 120 שנה להולדתו של ארתור קונן דויל (1859 – 1930), יוצרו של הבלש האולטימטיבי שרלוק הולמס, ותיכף ההקשר לפתיח הרשימה.

הולמס ווטסון. אין ספור עיבודים לקולנוע

הדמויות הפולחניות של הבלש הלונדוני ושותפו לדירה בבייקר סטריט, ד"ר (לרפואה) ג'ון ווטסון, פופולאריות גם היום. וזאת – למרות שדמויותיהם נולדו עוד בשנת 1887 ברומן "חקירה בשני" (התרגום לעברית יצא בכמה גרסאות, הראשונה בהם של משה דור בהוצאת "מעריב", והעדכנית יותר של אורי בלסם בסדרה "מרגנית" נשל "זמורה ביתן" ב-1989). סך הכל כיכב הולמס בארבע נובלות וב-56 סיפורים. בשלב מסוים בחייו לקונן דויל נמאס מהולמס, במכתב לאימו מ-1891 הוא כתב על כוונתו להרוג את גיבורו. "הוא מסיט את דעתי מדברים חשובים יותר", הוסיף במכתב. ואכן, כעבור שנתיים הוא עשה זאת, והולמס נהרג בנופלו למפל גועש בידי הנמסיס שלו, פרופסור מוריארטי. אך אם חשב קונן דויל שעתה הוא התפנה לדברים חשובים יותר, הוא נתבדה. דבר מותו של הולמס עורר סערה רבתי בקרב מעריצי הבלש, ובראשם המלכה ויקטוריה, ואלה אילצו את קונן דויל להשיב את הולמס לחיים.

הולמס נאבק במוריארטי. ציור של סידני פג'ט

חיים עצמאיים

כאשר קונן דויל – אישיות מיוחדת במינה כשלעצמו – יצר את הדמות המפורסמת שלו, הוא לא תיאר לעצמו שזה ימשיך לחיות חיים עצמאים כמעט. לא, אנחנו לא מדברים על דמות שחוזרת על עצמה באין ספור עיבודים לקולנוע וטלוויזיה (האחרון שבהם, "הולמס ווטסון", עם וויל פרר וג'ון סי ריילי יצא בתחילת ינואר השנה, והוא גרוע במיוחד), אלא על מה שקרה עוד בחייו של קונן דויל. דויל הבין שהוא איבד את שליטתו בדמות שיצר, ובכך הפך למין ד"ר פרנקנשטיין, שיצר את הגולם, אשר קם על יוצרו. בניגוד לרצונו של דויל, הבלש שלו שב לחיים והמשיך לפתור תעלומות סבוכות ביותר.

סברה נוספת גורסת שחלק מתכונותיו של הולמס נשאבו מקונן דויל בעצמו. הסופר היה רודף צדק והיה מעורב בשני מקרים, בהם סייע לזכות שני חפים מפשע שנכלאו על לא עוול בכפם.

בתקופה בה "פעל" שרלוק הולמס, הוא הטריף את דעתם של דוורי לונדון שחיפשו לשווא את הבית 221-ב' בבייקר סטריט, שם התגוררו לפי קונן דויל, הולמס ווטסון. דרך הדואר עברה כמות עצומה של מכתבים שנשלחו להולמס – אך הם לא הגיעו ליעדם בגלל שבבייקר סטריט פשוט לא היה קיים בית מס' 221-ב'. המכתבים המתחננים בפני הולמס לעזור לשולחיהם לפתור תעמולה זו או אחרת, הגיעו גם גם לרופא בשם ג'וזף בלו, עליו נפל החשד שהוא הוא שרלוק הולמס. ד"ר בלו לימד את קונן דויל באוניברסיטת אדינבורו כאשר זה למד שם רפואה. בל היה גבוה וגרום, לכן החשד היה שדמותו של שרלוק הולמס מבוססת עליו. חלק מהמכתבים הגיעו גם לבתים אקראיים בעלי מספר דומה ברחוב בייקר, וגם לסקוטלנד יארד.

המכתב הראשון, ככל הידוע, לא ביקש עזרה בפיענוח לעלומה כלשהי. הוא הגיע מסוחר טבק בארה"ב, שהביע עניין רב בחיבור שכביכול פרסם הולמס על 140 סוגים של אפר הטבק. הוא שאל במכתב האם המחקר יצא כספר ובאיזו הוצאה אפשר למצוא אותו. כך נודע לקונן דויל שלהולמס יש חיים עצמאיים. כמובן שהחיבור על מחקר הטבק לא היה קיים, אלא באחד מסיפוריו של דויל על הבלש.

המכתבים הבאים הכילו לרוב בקשות מהולמס לסייע בפתרון פשעים למיניהם, לעזור להשיב את השלל שנגנב, להעניש את האשמים ועוד. למרות שעלילות הולמס מתרחשות בסוף המאה ה-19, המכתבים המשיכו להגיע גם בשנות ה-30 ואפילו בשנות ה-60 וה-80 (!) של המאה שעברה. במהלך התקופה הזו רחוב בייקר הורחב, והוקם בו גם בניין מס' 221-ב', מעונו הבדיוני של הולמס. בבניין השתכן סניף בנק, אך המכתבים המשיכו לזרום, ובשנות ה-40 (של המאה ה-20) הבנק מינה פקיד מיוחד שתפקידו היה לטפל במכתבים להולמס.

אך גם לאחר מותו של קונן דויל, הבלש האהוב המשיך להתקיים בחוברות זולות שנכתבו על ידי מחברים עלומים ונמכרו בהמוניהן בקיוסקים ברחבי לונדון.

פרט לכך, אגדה אורבנית יודעת לספר שעוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת אזרח בריטי, שהציג את עצמו כשרלוק הולמס, ערך סיבוב הופעות בעיירות הקטנות בארה"ב, נתן הרצאות על פיענוח פשעים, ושם בהן דגש על טכניקות ההתחפשות, שכידוע היו חביבות מאוד על הבלש.

משערים, שה'הולמס' הזה היה שחקן, מקצועי וסביר יותר חובב, שפשוט גולל בפני הקהל, עם או בלי תוספות, את עלילות הבלש כפי שהופיעו בספריו של קונן דויל. את הרעיון להרצאות הוא עשוי היה לאמץ מהבלש הצרפתי המפורסם וידוק, אשר ערך סיבוב הרצאות בבריטניה והציג בהן, בצורה פופולארית, את טכניקת "ההתחפשות המשטרתית".

כשאופנת נפוליאונים בבתי החולים הפסיכיאטריים חלפה, הולמס תפס את מקומו של הגנרל הצרפתי הסורר. כמעט כל בית חולים לחולי נפש יכול היה להתרברב בשרלוק הולמס משלו.

אגדה נוספת מספרת כי חלק מהמכתבים שנשלחו להולמס סייעו באמת לפתרון פשעים, היות והם הכילו עדויות עם פרטים על כל מיני עניינים אפלים, ויש כאלה שאף נקבו בשמם של הפושעים האמיתיים. מכתבים שהכילו מידע כגון זה הועברו לסקוטלנד יארד על ידי סניף הבנק אליו הגיעו.

עולם הרוחות

בשנת 1985 בבריטניה ראה אור פרסום של המכתבים המוזרים ביותר שנשלחו להולמס. מכמה מהם משתמע שהולמס, לכאורה הסמל של מחשבה פרגמטית ורציונאלית, הוא גם חובב הספיריטואליזם. אפשר כמובן ללעוג לשולחיהם, אך אין לשכוח שקונן דויל, יוצרו של הולמס, היה, לכאורה בעצמו איש של הגיון, מדע וקידמה, אך יחד עם זאת התעניין בעולם הרוחות. דויל התקרב לספיריטואליזם לאחר שרבים מבני משפחתו נפלו בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה.

ונסיים בקביעה שהולמס עצמו מציג לווטסון ב"פרשת נזר התרשיש" (הוצ' זמורה ביתן): "עליי להזכיר לך את האמת הנושנה: כאשר כל ההסברים האחרים מכזיבים – מה שאינו סביר חייב להיות האמת". אלמנטרי, לא?