השנה הלכו לעולמן שתי זמרות גדולות שהיו גם משוררות טובות: צרויה להב ואסתר שמיר, זכרן לברכה.

ביקשנו מבלפור והרצל חקק לכתוב מחווה מיוחדת לזכרן.

בלפור חקק כתב על צרויה להב, הרצל חקק כתב על אסתר שמיר

מותן של צרויה להב ואסתר שמיר באותה שנה מסמן את סיומו של פרק חשוב בתרבות הישראלית. שתיהן היו יוצרות נדירות, שהצליחו לאחד בין כתיבה ספרותית לבין ביצוע מוזיקלי, ובכך טשטשו את הגבול שבין שירה לפזמון. עם זאת, כל אחת עשתה זאת בדרך שונה.

צרויה להב הביאה אל הזמר העברי שפה עשירה, ציורית ומלאת דימויים. שיריה נשענו על מסורת השירה העברית, אך נשארו נגישים ומרגשים גם כשהולחנו והושרו. היא ידעה להפוך חוויה אישית לסיפור אוניברסלי, ולשזור בפזמוניה אהבה, געגוע, נוף, נשיות ומבט חד על החברה הישראלית. עבודתה כמתרגמת העניקה לה רגישות מיוחדת למשקל, לצליל ולבחירת המילים, והיא תרמה להעמקת מעמדו של הפזמון כיצירה ספרותית.

אסתר שמיר ייצגה קול אחר – אישי, חשוף ולעיתים נוקב. היא הייתה מן החלוצות של הזמרות-היוצרת בישראל: כתבה, הלחינה וביצעה את שיריה בעצמה. יצירתה התאפיינה בכנות רגשית, בעצמאות אמנותית ובנכונות לעסוק בזהות, בזוגיות, בבדידות ובחיפוש עצמי, ללא ייפוי או התחנפות. בכך סללה דרך לדורות של יוצרות שבאו אחריה.

המכנה המשותף ביניהן הוא שהן הוכיחו כי פזמון יכול להיות שירה במלוא מובן המילה. הן לא הסתפקו במילים שנועדו ללוות מנגינה, אלא יצרו טקסטים הראויים גם לקריאה בפני עצמם. שתיהן הרחיבו את גבולות הזמר העברי והעניקו לו עומק לשוני, רגשי ואינטלקטואלי.

סיכום:

צרויה להב ואסתר שמיר השתייכו לדור של יוצרות שהפכו את הפזמון הישראלי לצורת שירה חיה. להב העניקה לו עושר לשוני, פיוטיות ודמיון, ושמיר העניקה לו קול אישי, אמיץ ואינטימי. כל אחת בדרכה הוכיחה שהמילים אינן רק משרתות את הלחן – הן לב היצירה. מורשתן תמשיך להישמע לא רק בשירים שהותירו אחריהן, אלא גם במעמדו של הזמר העברי כענף מרכזי של הספרות והתרבות בישראל.