זה סוף החורף. הסככה כנגד גשם מתנשאת מעל המדרכה בחזית. תחתיה שולחנות וכיסאות וגם מחממי הגז, שבלילה פולטים להט ארגמן, ועכשיו הם רק בסיס וצינור וראש כבוי. בנייה קלה. לקראת הקיץ תפורק. מתחת לסככה הולכת תִּרְצׇה בהליכה המאוד מאופקת שלה. היא חזרה לעבוד כאן, אחרי שהודיעה על פרישה לצורך קידום. הנה היא עומדת זקופה בין השולחנות. פעם הייתה רקדנית. בית הקפה הוא רק תחנת ביניים אצלה, כך היא אומרת. עכשיו היא כאן בחניית ביניים. אלה המילים שלה. היא חולמת להיות דיילת.
"מטוסים ממריאים, טסים ונוחתים. וכשהם לא ממריאים או טסים או נוחתים, הם בחניית ביניים. אני חונה כאן", היא אומרת, "רק כדי לאסוף מספיק כסף לקראת ההמראה שלי". כך היא אומרת, ובדרך כלל גם מחייכת. כך היא לכולם, לא רק אלי. גם אני, דוד, חושב שכאן חניית הביניים שלי. תחנת קצרה, כשאני יושב עם המחשב הנייד שלי, וכותב עוד מדגם של פתרונות הרכבת הקלה בשפלה הפנימית.
בינתיים לא הצלחתי לדייק בתכניות. אני מבין את הבעיה שלי. מבחינתי, תחנות של רכבת הן מקום להוריד בו נוסעים ולהעלות חדשים. אבל אם לא אבין מאין באים אנשים אל התחנות, לא אדע למקם אותן נכון. הנה, למשל, חאן הוא מקום שחונים בו. אבל הוא קיים בפני עצמו, ולא רק תחנה בין דרך לבין דרך. בקיצור, צריך להבין כי חניה היא עיסוק מורכב וארוך ממש כמו המסע, ולא איזו אתנחתא קצרה.
כאן אני יושב מדי ערב וכותב, כותב בעברית, על פתרונות הרכבת הקלה.
למה?
למה כותב בעברית?
כותב בעברית, כי רוסית אני לא יודע. הייתה לי הזדמנות ולא ניצלתי. אני מתנחם בכך שממילא לא הייתי מצליח ללמוד רוסית, כי כשרון השפות שלי קטן. אמנם נראה לי שדיון מעמיק ברכבת קלה בשפלה הפנימית ובמישור החוף קשור ביסודו במערך הרכבות מקייב לכל הכיוונים באוקראינה.
למה בקייב?
כי הייתי שם פעם.
אז מה? הלא פעם הייתי בהרבה מקומות?
אולי מערך רכבות בשפלה הפנימית ומישור החוף קשור במערך הרכבות בהרבה מקומות, אבל ההרגשה שלי היא כי צריך להתחיל בקייב. וקייב זה אוקראינה. ובעצם אוקראינה זה לא בדיוק לדעת רוסית אלא אוקראינית.
בכל אופן, בינתיים אני כאן, בבית הקפה. יושב וכותב שרוסית אינני יודע. בעצם לא רק רוסית ולא רק אוקראינית אני לא יודע. אני לא יודע אפילו איך קוראים בשעון.
לא יודע איך קוראים בשעון? נו, יאללה, תפסיק להגזים. אני לא מגזים, או בקיצור, במילה אחת, אנלאמגזים. אני לא יודע לקרוא בשעון. לא חשוב איך אכתוב שאני לא יודע לקרוא בשעון. אכתוב זאת כך או אחרת, החשוב הוא כי זו הכרה בעובדת מפתח.

אז אתחיל שוב. אני, דוד, מתחיל בבית הקפה. ובית הקפה הזה, אם תסתכל בו נכון, תראה בו את השעון בה"א הידיעה. שעון הנצח.
שעון הנצח? פה? באיזה בית קפה קטן, על מדרכה מלאת לכלוכים? מקום קטן שמשלם ארנונה, שמשלם מס הכנסה, ובוודאי משלם עוד. מקום שמלכלכים. שמנקים. שמלכלכים. שמנקים. אוכלים. פולטים. אוכלים. פולטים.
כן, בדיוק. פה, עם מחמם הגז בחורף ועם המאווררים התלויים מתקרת הרחוב של אבן גבירול בקיץ. בדיוק פה. תסתכל נכון ותראה שעון נצח. כן. ובלי לדעת שפות זרות. למשל, כבר כתבתי שרוסית אינני יודע. מובן שהיה טוב לו ידעתי גם אוקראינית, אבל אפשר לראות שעון נצח גם בלי לדעת שפות זרות. וההסבר המשכנע יכול להיות פשוט למדי.
אז ככה, שמי דוד רם. אפשר לקרוא לי דודי ואפשר גם רמי. טוב יותר, רם. פשוט וקצר. וגם גבוה, כי רם ונישא הוא. הנה כבר כמה אפשרויות ורק בשפה אחת.

פה אני חייב להפסיק לכמה רגעים, כי שוב מביאים אותו.
גם הערב.
כל ערב מביאים אותו על פי התכנית. וודאי שיש איזו תכנית כזו. שאם לא כן, מה זה פתאום איש אחד במכנסיים מרוטים מופיע בין היושבים בחוץ על המדרכה בבית הקפה הזה בשעת ערב מאוחרת? רבים יושבים פה עכשיו. הוא בא, עוצר ביניהם, עולה על כיסא. כן, עולה על כיסא ישיבה פנוי שלקח מאיזה שולחן, עולה על כיסא ואומר: "הצילו".
כן, ככה הוא אומר. לא פחות ולא יותר. הוא אומר, "הצילו. אין לי כסף. אני לא משתמש בסמים. אין לי מקום לישון. אין לי מה לאכול. הצילו אותי. אני נקי. לא משתמש בסמים. אין מקום לישון. אין לי מה לאכול. הצילו אותי".
זה נשמע קצר, אבל זה לא.
הוא חוזר על האמירות שלו שוב ושוב. בקול צלול ורם, כמו מעל איזו במה ובלי מיקרופון. כך, הרבה יותר פעמים ממה שאמרתי עכשיו. עומד על הכיסא ואומר אל צד אחד, ואחר כך מסתובב ופונה אל היושבים בצד השני של המדרכה ואומר בדיוק אותם דברים. ושוב מסתובב.
הרבה הוא אומר את זה.
המלצרים הולכים סביבו כאילו כלום. תופעה שצריך לקבל. ככה גם תִּרְצׇה. כן, גם תִּרְצׇה. כבר דיברתי עליה. אולי לא אמרתי שהיא מלצרית נאה. אפילו נאה מאוד. וגם מוזרה. תִּרְצׇה אינה מתקרבת אליו כשהוא עומד, הולכת לאן שצריכה להביא או להחזיר, ועושה איזה מן איגוף סביבו.
כבר אמרתי שרואים שהייתה פעם רקדנית. ממש רוקדת מסביב לכולם. ממש בולטת בריקוד הזה בין כולם. כשהוא מדבר היא רוקדת והולכת גם סביבו. היא ממשיכה גם כשהוא יורד ועובר בין האנשים.
אני חושב שהאנשים טובים ונותנים לו. גם אני הייתי נותן לוּ היה נכנס לתוך בית הקפה פנימה. אבל הוא לא. אף פעם אינו נכנס. ואני אף פעם לא יוצא החוצה. אני יושב בפנים ומסתכל החוצה. מסתכל החוצה על המדרכה. בריכוז.
אולי מסתכל בריכוז, אבל כנראה לא מספיק טוב. כי גם עכשיו רגע אחרי שעמד הבחור על כיסא הוא נעלם. כך תמיד, אני מסתכל עליו בריכוז והוא נעלם. כנראה, הולך לאן שהולך.
אני שואל את עצמי, האם כל היום הוא מתכונן להופעה הזאת של העמידה על הכיסא במדרכת בית הקפה? האם אחר כך הוא נעלם כדי להסיק מסקנות מההופעה של הערב עכשיו? כדי להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. אני נשאר כאן, ולפי השעון שכאן, השעה כבר אחת עשרה ויותר. כבר ממש לילה ואפשר לחזור הביתה.
עוד מעט אהיה בדרכי הביתה. המחשב הנייד סגור. הרשימות בתיק. השמיכה מחכה. גם החושך מחכה. עד שאדליק מנורה.
הבחור הזה נעלם ממש כמו בשעון שוויצרי של פעם, כזה שמאוד אהבתי כשהייתי ילד. היו יוצאות שתי בובות מתוך אשנב קטנטן. גם הן קטנות, אבל מאוד מכובדות. רוקדות מסביב לעצמן כמה סיבובים ונעלמות. לאן? חזרה, אל תוך השעון. כשהשעה ארוכה, הן מסתובבות יותר סיבובים. אבל תמיד נעלמות אל תוך השעון. נניח שהן שם, בפנים כל הזמן. מה הן עושות שם?
זה העניין. זה העניין. מה הן עושות שם בתוך השעון הרגיל? מה הן עושות בתוך שעון הבובות השוויצרי אצלי בחדר שם?

גרתי פה, לא רחוק. ברחוב קטן שגם עכשיו אני עובר בו בדרך חזרה. כשהייתי ילד זה היה רחוב גדול. הרבה יותר גדול מִשהוא היום. אז הוא היה הרחוב שלי. שלי, עד כמה שהיה אז גדול. כמו החדר שלי, כמו אבא שלי, כמו אימא שלי.
בסוף יום חם, אחרי כל המשחקים, כשהיה חם, מה זה חם, ואני הייתי מאוד עייף, הייתי שוכב לי לנוח על המדרכה. כן. על המדרכה. קרוב אל גדר האבן של הבניין שלי. מתחתיה. כך שכבתי שם גם בגלל קצת הצל שקרוב לגדר. אבל בעיקר שכבתי שם בשביל הריח של הגדר. כדי להריח אותו. ובשביל הגרגרים הקטנטנים של חול שנושרים קצת מגדר האבן אליי. כדי להרגיש אותם. אחר הצהריים. עוד מעט ארוחת ערב. אם לא אעלה בעצמי, בוודאי יקראו לי מהחלון או יִֵרדו למטה לקרוא. השמש תשקע והגדר תהיה יותר צוננת ויותר צוננת. זה יהיה ערב. וארוחת ערב. ולהתרחץ. ומחר צריך לקום מוקדם לבית הספר. וזהו.
זה לא היה זהו, כשחזרתי מאחד המסעות הארוכים של כל אחר הצהריים, בשדות בכיוון כיכר המדינה, ראיתי את הנחש. פגר של נחש. הוא היה נחש ממש כמו שנחש חי הוא נחש. ראיתי פגר של נחש שחור שמן ארוך, מטר או יותר, והראש שלו מחוץ, אדום. כולו שחור. ובקצהו אדום.
היה מְגָרֶה להתקרב אליו. וגם לגעת. היה גם מפחיד. גם דוחה. אני יודע שנחש שחור ארוך שמן הוא נחש טוב. נחש שאוכל עכברים ולא מזיק לאנשים. אבל פחדתי אף על פי שהיה מת. ואולי משום שהיה מת. שם הוא היה, ליד בניין שהתחילו רק לבנות וגם לסלול רחוב לידו. עקפתי אותו. לא התקרבתי והמשכתי. כשהסתובבתי מרחוק ראיתי אותו בין המדרכה שבבנייה לבין העשב. ככה. ללא תנועה. הגעתי לרחוב שלי והיה חם. המשיך להיות חם. שכבתי על המדרכה. למה שכבתי שם? כי שם היה הבית שלי. גם המדרכה היא הבית שלי. גם המדרכה שלי. כל הרחוב שלי. זה כבר אמרתי, אני. דוד רם. ככה אבא שלי עִבְרֵת את שם משפחתו, מירסקי. לא רצה עוד מירסקי. רצה רם. אז אני רם. וחייב להיות כזה.
כשירדתי לרחוב באותו אחר צהריים אף אחד לא היה. לא קראו לי. אז הלכתי לטיול לבד. זיוה לא רצתה לבוא איתי גם לטיול הזה. זאת, זיוה היפה מהבית הסמוך. בקושי שאלתי אותה, כשירדה גם היא לרחוב, ככה בשקט, אבל היא אמרה שזה לא מעניין אותה. ובשדה לא פגשתי אף אחד, גם לא בבניינים שעמדו בבנייה מסביב בתוך השדה. אז חזרתי וראיתי שהנחש היה מת.

אני לא צריך אף אחד אתי. כשאין אתי אף אחד אני יכול לקרוא לעצמי דּוּדִי וְדוּדָלֶ'ה וכל מה שבא לי. ואני תמיד עונה לעצמי. ככה חזרתי מלא מן השדות, כי אף אחד לא בא אתי, ושכבתי לי על המדרכה. מין עצירת ביניים כזו. בין הטיול של אחרי הצהריים לבין הבית. בין הטיול של אחרי הצהריים לבין הטיול של מחר אחרי הצהריים. אני שוכב. איזה אוויר מתוק. הידיים על המדרכה. הגוף פָּרוּשׂ.
מה אומרים אנשים שעוברים? לא עוברים. אף אחד לא עובר. זה שוב נפתח האור, ואין אנשים, ונפתח גם האפור החיוור של מַרצפות המדרכה. ובתוכו נראה מסלול ישר. הנה הייתי נוסע בקו ישר. שום דבר לא מפריע, לא חוצץ לא תוחם. רכבת קלה בלב שדות, ישרה ישרה נעה. ואני בכלל לא שוכב על המדרכה. זו לא עצירת ביניים. זו הנסיעה. ממש.
זהו. את הרכבת הזאת אני מחפש עכשיו. התכניות בתיק. והיא, בלי תכניות כבר נוסעת ישר. האור של בין ערביים מתאים לה מאוד. ואני נוסע. נוסע.
לאן אני נוסע?
פשוט. קודם כול אני נוסע לבית הקפה. חזרה. לשם. אני צריך להגיד לתִּרְצׇה שרכבת קלה יותר טובה ממטוס. שום דבר לא מפריע לה. אין כאן המראה ואין כאן נחיתה. היא נוסעת, כל הזמן היא נוסעת. היא לא צריכה תחנות ביניים.
אולי אפילו לא אגיד לה. פשוט אבוא לבית הקפה ולא אומר לה כלום. לא אכנס פנימה, למקום שלי. אשכב על המדרכה, שם בין השולחנות של בית הקפה.
כן. אשכב על המדרכה. וכשהיא תבוא לשאול מה אני עושה, אני אגיד לה, "בואי תנסי גם את. שכבי כאן על המדרכה לידי. נסי, אפילו רק לרגע. כדאי לך. את תראי. בטוח".
כשהיא תשכב, היא כבר לא תרצה לקום. הכול יהיה לה ברור. היא כבר תראה את הרכבת הקלה. את כל התוואי. לא יהיה צורך בשום הסברים איך לעלות עָלֶיהָ. וזו תהיה התחנה שלנו. אנחנו נעלה. ניסע.
לא נשאיר מאחור גם את הנחש הזה, וראשו המרוצָץ בשולי המדרכה. גם את הנחש ניקח. גם לו יש מקום אתנו.
מקום טוב.

• מתוך, 'שיחה עם מוות' – קובץ סיפורים חדשים, יראה אור בקרוב