הלכתי לאורך התעלה. אנשים חלפו על פני כאילו הייתי פנס רחוב. יום לפני כן, הנחתי ליונים לטפס עלי, לעמוד על ראשי, ולכסות אותי בהמיות של צער. בבוקר התעוררתי באכסנייה עם שקדים נפוחים.

עליתי על סירת קיוסק קטנה וקניתי נקניקיה בלחמנייה. הייתי רעבה, אבל לא הצלחתי לבלוע מרוב כאבים. ניסיתי להסביר את זה להיספני המבוהל שמכר שם וחשב שאני נחנקת.

שבוע לפני כן, גנבו לי את המצלמה. שכחתי אותה בבית קפה וכשחזרתי, כבר נעלמה. זו הייתה מצלמה זולה וישנה והתמונות בסרט היו סתמיות. בלי מוזיאונים, בלי כיכרות. ביקור שני בעיר גדולה תמיד כנוע יותר להווה, בעיקר אם את לבדך. רק על דבר אחד הצטערתי. בסרט היו גם כמה תמונות מחיי הקודמים, לפני שבעלי עזב את עולמי. תהיתי אם הגנב יפתח את הסרט, אולי אף יוסיף תמונות משלו, מחשבה נסבלת יותר מזו שהכול יישרף עם מגע האור.

 זרקתי את הנקניקייה לתעלה. את שארית הלחם חלקתי בין מספר אווזים שהתגודדו סביבי והחלו לאבד סבלנות. כשהגעתי לשוק של קמדן, הייתה לי משקולת של שני קילו בגרון. כל בית בהק בצבע אחר. מטבעות עתיקים, ספרים משומשים, תקליטים, ריחות קטורת ונייר ישן התמזגו עם צחנת התעלה. מדריך תיירים צעק לקבוצה שלו בשפה שלא זיהיתי, מנסה להתגבר על ה- Buzzcocks שהדהדו מהרמקולים של פאב קטן. טעות הייתה להגיע למקום צועק בלי קול.

ליד דוכן טבעות, זוג צעיר עצר אותי. הבחורה פנתה אלי וכינתה אותי "מיס". הייתה לה תסרוקת מוהוק ורודה. בן זוגה היה שדוף מאוד עם הרחבות בשתי האוזניים. הוא החזיק בידו מכשיר מוזר ועכבישי. היא חייכה ושאלה אם ארצה לנסות משהו נחמד והחוותה לעבר כיסא פלסטיק. הנהנתי. הם החליפו ביניהם מבטים, מופתעים מההתמסרות המהירה.

"זה יהיה מאוד נעים," לחשה.

עצמתי עיניים למרות שאף אחד לא הורה לי לעשות כן. אחרי שניות ספורות, משהו החליק לי על הראש. הקולות מסביב התאחדו לרעש עמום ומרוחק כמו הייתי בקרקעית הים. אלפי ליטופים הפכו למפלי עונג עדינים מהקודקוד ועד לעמוד השדרה. שרירים שלא ידעתי כלל על כיווצם, נפתחו באחת. הייתי רפויה, כמעט סמרטוטית, לא כנועה אך כן מוותרת, הולכת ומוותרת, מרחפת אל על, מניחה לאור חלבי להתקרב אלי, מרימה יד וכמעט אוחזת.

 ופתאום, במשיכה אחת חדה למעלה הכול נגמר. פקחתי את עיניי. הזוג עמד מולי. הם נראו משועשעים. הבחור הסביר שהם שוקלים למכור מכשירים כאלה בדוכן שלהם, ושאל מה הייתה החוויה שלי. קמתי על רגליי בקושי. "אני חייבת להמשיך," אמרתי ונפניתי מהם. שמעתי אותם קוראים לי לחזור. הבחורה קיללה אותי.

כשירדתי לתעלה, החל להחשיך. תיירים שטו בסירות גדולות על מים עומדים. פתאום חשבתי שאולי אחזור לבית הקפה ההוא, עכשיו, כשקולי שב אלי. אחולל מהומה, אדרוש את מה ששלי, או אולי עדיף שפשוט אפנה לליבו של צוות העובדים, אבקש, "קחו את המצלמה רק תנו לי את הסרט." אסביר להם מה יש שם. נזיל דמעה יחד, האבדה תשוב לבעליה.

תמיד אמר לי אהובי, שזכרוני טוב למה שלא באמת חשוב. והנה, אכן כן…זכרתי את כיסאות הקש הקלוי ופרקט הדובדבן שהעניקו לבית הקפה אווירה ביתית, כמעט ביתית מדי, כאילו פרצתי לסלון של זר. זכרתי את הצלחות עם דוגמאות השושנים המסודרות על הבופה ואת הווילון המכוסה כתמי שמן אבל כשהתחלתי לצעוד, הבנתי שבשום אופן איני זוכרת את שמו או מיקומו.