'בחירות ביער', נורית יעקבס צדרבוים, הוצאת ניב, 2020

מאמר זה מבקש להתבונן בספרה של נורית צדרבוים "בחירות ביער" כיצירה ספרותית מורכבת הפועלת בסוגת המשל, ובה בעת חורגת ממנה. מדובר בטקסט עשיר המשלב לשון פואטית, תובנה פסיכולוגית, אמירה חברתית־פוליטית מלווה בפרשנות חזותית שלה עצמה, והופך למעין מראה רפלקסיבית שבה הקוראים, כפרטים וכחברה, נדרשים לראות את בבואתם.

הספר נפתח בציטוט ממשלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן אָדָם לָאָדָם" (כז', יט'), ומוסיף לו את הביטוי התלמודי "אלא באמת משל היה" (סנהדרין צב'), בכך הוא מכריז על עצמו באופן מוצהר כמשל . זוהי בחירה הממקמת את הספר במסגרת בינתחומית בה הוא נע בין הספרות המקראית, הרטוריקה החז"לית, הדימוי החזותי, והזירה הדיגיטלית־מולטימדיאלית . כבר מן הפתיחה נרמזת כוונה כפולה, ספור שעומד לכאורה בפני עצמו ובו בזמן מזמין לבחון דרכו תודעה עצמית וקולקטיבית.

לבו של המשל הוא תהליך בחירה כושל, שבו נציגי ממלכת החיות יוצאים לאתר מועמדים חדשים, אך כל אחד מהם בוחר באחר המשקף דווקא את מגבלותיו, פגמיו או הדחקותיו שלו. התובנה הסופית של המשל, כפי שנאמרת על ידי הדמות החכמה שבחבורה, הנמר, ממוקדת באותו היגד מרכזי "כל חבר חיפש באחר את עצמו… ומה שאתה חושב על חברך, הוא בעצם תמונת מראת עצמך". מתגלה פער בין ציפיות למציאות אשר נובע מתוך חוסר מודעות עצמית'.

למשל: ההיפופוטם חיפש "יפה, קלת תנועה, רזה מטופחת ומהירה", אך הביא עמו שימפנזה "כבדה ורחבת עכוז". השועל, שהציע להביא דמות ישרת דרך, תמימה ודוברת אמת, חזר עם 'נחש מתפתל, יורק, שורק, ועל גחונו זוחל". הנשר, שחיפש חיה הבוחרת טרף בטוב טעם וברוב חמלה, הציג צבוע שאוכל פגרים ונבלות. העורב שביקש נואם "בעל קול ערב קורא בדיקציה וניגון" מצא תרנגול "צרוד ואדום כרבולת", וכן הלאה.

נמצא כאן השלכה פסיכולוגית פרטית ובו בזמן גם מנגנון חברתי רחב שבו בחירות קולקטיביות משקפות חוסר מודעות עצמית קולקטיבית. זהו משל על אובדן כשירות שיפוטית, על כשלים של הכרה עצמית, ועל הונאה עצמית הנבנית מתוך הדחקה והזדהות השלכתית. הכישלון בבחירת המועמדים המתאימים מעלה שאלה קשה לגבי היכולת לנהל את הממלכה בצורה יעילה.

בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מהאקטואליות של המשל, במיוחד כאשר החברה הישראלית חווה בשנים האחרונות מתחים פנימיים עמוקים, פיצולים פוליטיים, ושסעים אידיאולוגיים. "בחירות ביער" מציע קריאה ביקורתית של דפוסי בחירה ציבוריים שבהם במקום להוליך לשינוי מהותי, משעתקים את הקיים, לעיתים בצורתו המעוותת ביותר. במובן זה, הספר עשוי להיקרא כאלגוריה פוליטית עכשווית, משל על חברה שמבקשת הנהגה חדשה, אך כל חבריה בוחרים מתוך עיוורון, הזדהות השלכתית או שיקוף עצמי בלתי מודע.

השימוש בדמויות חיות מאפשר למחברת לחדד את הטיפוסיות של כל דמות, אך גם להרחיק את הקורא מן הזירה המיידית, ובכך להעניק לו פרספקטיבה. אך דווקא ריחוק זה מגביר את עוצמת ההקבלה. אנו מזהים את עצמנו, את סביבתנו, את מוסדותינו. הספר הופך להיות טקסט רלוונטי במיוחד למציאות שבה הציבור תוהה על מנהיגות, על צדק, על יכולת שיפוט, על אמת ובדיה.

מבחינה סגנונית, הספר כתוב כולו בלשון עברית מנוקדת, בניקוד מלא, דבר שאינו שכיח בפרוזה עכשווית, וודאי לא בטקסטים שמבקשים לפנות גם למבוגרים. הניקוד מתפקד כאלמנט פונולוגי ובו בזמן גם יוצר מקצב, משקל, כמו גם דימוי קולי המזכיר קריאה דרמטית או שירה. בחירה לשונית זו מעגנת את הספר בזיקה למסורת הספרותית הקלאסית, תוך שהיא יוצרת סביבה פואטית המדגישה את ממד ההגזמה והסאטירה.

הטקסט גדוש בחזרות, דימויים וצליליות "זה נוער, זה מגרגר וזה מריר, זה מחרחר וזה נובח", אלה הם מבנים שמקנים לו תכונה של מחזוריות טקסית, כמעט כמו תפילה חילונית. מעבר לאפקט הפואטי, החזרות ממחישות את אופי הבחירה החוזרת־על־עצמה, ודינמיקה מעגלית שבה אותם כשלים משתחזרים בכל סבב של ניסיון לשינוי.

השפה הפיוטית, העשירה, לעיתים ארכאית, מתפקדת כאן כאסתטיקה לשונית  ובו בזמן כסוג של פרשנות. זוהי לשון שמציבה את הסיפור ברובד גבוה של משמעות, ומבקשת לעורר קריאה מודעת ואיטית בניגוד לשיח הציבורי המהיר והשטוח. השיבוצים, הרמיזות והפתגמים המשולבים בטקסט יוצרים שכבות של קריאה, וממקמים את הספר כטקסט פרשני במסווה של סיפור.

אכן, השפה העברית העשירה, הפואטית והמנוקדת במלואה' מעלה היבט בולט ומרכזי בספר. הניקוד המלא של טקסט בספר מודרני שאינו מיועד בהכרח לראשית הקריאה מצביעה על אמירה ובחירה אומנותית מכוונת, וזו תורמת לקצב קריאה אחיד ומדוייק ומעניקה לטקסט איכות מוסיקלית. השפה משופעת בדימויים "שמועה מבליחה כאור ברקים", חזרות "זה מגרגר וזה מרייר, זה מחרחר וזה נובח" ותיאורים חיים המפעילים את החושים, כגון קולות החיות השונים. בחירה סגנונית זו תורמת רבות לעומק הספר כ 'כמשל' ומוסיפה לו מימד של דרמה וקצב. הניסוחים המתארים את התנהגות החיות משקפים באופן אירוני את עולם בני האדם ואת מורכבותם.

ממד ייחודי נוסף הוא המרכיב החזותי של הספר, שאותו המשוררת – ציירת מגדירה כציורי אווירה ולא כאיורים . הבחנה זו מדגישה את הממד האמנותי־פרשני של הדימוי ובו הדימוי לא נועד לשרת את הטקסט אלא להרחיבו לפרשו וליצור לו סביבה אסתטית־רגשית, כמו גם לשמור על הספר כאובייקט אומנותי. ציורי האווירה שבספר אינם בגדר ליווי, אלא שכבת קריאה נוספת, הפועלת על הקורא בדרכים לא־מילוליות, תת־הכרתיות.

הטקסט המילולי, שילוב הציורים כחלק אינטגרלי במרחב החזותי הדו ממדי, קול, קריינות ונוכחותה של המחבר באפליקציה הנלווית הופכים את הקריאה לחווייה רב חושית. ניתן לזהות כאן אמירה על אופני קריאה משתנים, על טשטוש גבולות בין טקסט לאמנות חזותית, בין קורא לפעולה. צדרבוים מציעה קריאה שהיא גם מפגש עם המחברת, עם הדימוי, עם עצמך.

המבנה הכללי של הספר משמר את עקרונות המשל, דמויות־חיות מייצגות טיפוסים אנושיים, התרחשות סמלית מדמה מציאות מורכבת, ולבסוף  מוצע לקח, או תובנה מוסרית. אך משל זה אינו מציע פתרון פשוט או סיום מתקתק. הוא מסתיים בזעקה, בכישלון, ובהכרה כואבת. דווקא מתוך כך הוא פותח פתח לחשיבה ביקורתית, להתבוננות, אולי אפילו לתיקון.

השפה הפורמלית יחד עם הניקוד המלא והמבנים הפואטיים מעניקה לסיפור רבדים של משמעות. מעצימה את המסרים המורכבים העוסקים בטבע האדם, השתקפות עצמית, מנהיגות ובחירות, כפי שבא לידי ביטוי בתובנה של הנמר, אשר מביא את הטון "הרציני" שמתכתב באופן מאוזן על אווירת הצחוק וההלצה, שעולה מהיפוך הדברים.

הספר אינו מסתיר את כוונתו המשולבת. הוא זכה במקום ראשון בתחרות כתיבה בסוגת 'המשל', ומצטט בתחילתו את הפסוק המקראי ממשלי " כמים הפנים לפנים כן אדם לאדם" ואף משפט מחז"ל 'אלא באמת משל היה'. הצהרות אלו, המופיעות כבר בפתחו של הספר, מכוונות את הקורא להבין כי לפניו עומדת יצרה בעלת 'עומק פילוסופי ומוסרי' שמטרתה להעביר שיעור או תובנה אוניברסלית, ולא רק סיפור עלילתי פשוט ( ואולי מצחיק). המסר המרכזי והחזק של הספר המנוסח באופן מפורש מפיו של הנמר מהווה את ליבת המשל ( כפי שצוטט למעלה). התובנה שמעלה הנמר ב"חכמתו" היא על השתקפות עצמית והשלכה היא זו שעומדת במוקד היצירה כולה.

"בחירות ביער" הוא טקסט עשיר רב שכבתי הפועל בתוך סוגת המשל אך פורץ ממנה אל תחומים של פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אמנות, פואטיקה ודידקטיקה. זהו משל שאינו מצטמצם לנמשל אחד, אלא מרובד בפנים רבות, זהו משל על בחירה ועל עיוורון, על שיפוט ועל דימוי עצמי, על לשון ועל דימוי חזותי, על חברה המבקשת תיקון אך מתקשה לראות את עצמה באמת. זוהי יצירה שמבקשת, ואולי  אף מחייבת, לקרוא אותה יותר מפעם אחת, בכל פעם מרובד אחר, מתוך הבנה שמה שנראה לנו על פני השטח , הוא רק בבואה. בבואתנו.

הערות המחברת:

מאחר והספר מציע חוויה וירטואלית רב ממדית ורב חושית ומשתמש באפליקציה מיוחדת אשר דרכה ניתן להיכנס ולשמוע את המשוררת קוראת מתוך הספר משתפת ומשתתפת עם קוראיה. מצאתי לנכון להביא לכאן רשימת קישורית -אלה הם הסרטונים בהם המשוררת מופיע בספר, בזמן קריאה קוראת ומדברת ( בספר ישנם אייקונים בסימן ווידאו שעליהם ניתן ללחוץ כדי להיכנס לאפליקציה). המשוררת שהיא גם הציירת, לא חוסכת מאתנו דבר, ומוסיפה בתוך הספר קישורים שבהם אפשר לצפות בה בעת שהיא ציירה ויצרה את ציורי האווירה שבספר אוסיף ואציין שהמשוררת יצרה כאן חידוש מעניין רב חושי וייחודי ( ספר יצא לאור בשנת – 2020).

קטעי קריאה לפי סדר הדפים בספר:

1.         ביער קסום

2.         היער כמרקחה

3.         בעלי התפקידים

4.         הנבחרים יוצאים לבחור

5.         פוסעת המשלחת בטור

6.         מסע החיפושים תם והמלך זעם

7.         מה שם קרה

8.         הראה לי את חברך – מראת עצמך