"מאזניים" על המשקל
הירחון לספרות "מאזניים" נוסד על-ידי ביאליק בשנת 1928 כחלק מניסיונם של ותיקי הסופרים דאז (אשר ברש, יעקב פיכמן ואחרים, דמויות מופת מהעבר הלא רחוק של הספרות העברית שעכשיו נראות מיתולוגיות ממש) להיאבק בצעירים (שלונסקי וחבורתו) ובביטאונם "כתובים". חשוב לזכור ש"מאזניים" הוא הירחון הרשמי של אגודת הסופרים העבריים, ומכאן כוחו וחולשותיו שהרי לכאורה הוא אמור לשמש במה לכלל החברים באגודת הסופרים, אולם כידוע לא כל חברי האגודה הם באמת סופרים, רבים מהם עסקני ספרות, בוחשים בקלחת, גרפומנים מסוגים שונים וכו' והדברים ידועים. מעניין לבחון מה נעשה ב"מאזניים" בשנים האחרונות, שנים של ירידה דרמטית במעמדה של הספרות הערכית ותבוסתה המוחלטת מול תרבות הפנאי, שנים של ירידה דרמטית במעמד כתבי העת הספרותיים, נשמת אפה של הספרות.
נוטלים אנו לידינו את גיליון "מאזניים" מפברואר 2026 הנושא את הכותרת "מכתב לאב" בעריכת שרי שביט. הניסיון הוא לקבץ טכסטים שמתכתבים עם דמות אב כלשהי. הפרוזה בגיליון שלפנינו (גלית דהן קרליבך או ליאת אלקיים למשל) עיתונאית, חבוטה, קלישאית ובעיקר שטחית, כתובה בחצי מיומנות טכנית של בוגרי סדנאות ואינה מעוררת עניין. אריק גלסנר, מבקר ספרות לא נטול זכויות אחדות, שב ומנסה כוחו בכתיבה בילטריסטית, והתוצאה היא שוב קלושה, מעוררת רחמים, רפורטז'ה על חייו של עוזר הוראה שמסתכמת בשום דבר.
דומה שמשהו מהותי אבד לכותבים כאן, הם כלל לא מבינים מה זאת ספרות. גונן נשר מטריח את קוראיו בבעיות רפואיות ועמרי גנשרוא, ובכן שוב רפורטז'ה דלה. נוית בראל, שפרסמה בעבר שירים סבירים ביותר, מפרסמת מעין ממואר שעוסק במולדת, באמהות, באובדן. זהו טכסט סביר בעיקר בשל המודעות לכך שאין כאן סיפור אלא שיטוט מודע במרחבים אווריריים עם איזכורים של רחל, אנדה עמיר-פינקרפלד, ס. יזהר וכד'. זהו טכסט אסוצייטיבי ורגיש שמזכיר לנו את כישרונה של נוית בראל. היא, כפי שאמר פעם אשר ברש לאסתר ראב, צריכה להמשיך לכתוב. היא, כלומר נוית בראל, צריכה להיזהר מליפול לפכים קטנים כמו איזכור לא הכרחי שנועד בעיקר להרשים מי מבין הקוראים של ז'אק לאקאן (עמ' 49). כפי שאנחנו מגלים מעיון חטוף ב"מאזניים", כישרון ספרותי הוא מצרך נדיר וקשה מאוד היום לשמור עליו שלא יושחת בין האקדמיה מחד לרשתות החברתיות מאידך. צבי פרידלנדר מגלה ניצנוצים של כישרון בסיפּוּרון קצרצר, מעין פרגמנט, "היו זמנים בלבנט", שמחזיר לחיים את העולם של האימפריה העותמנית, העולם של הנובלה הקלאסית של ברש, "איש וביתו נמחו".
ומה באשר לשירה? אורציון ברתנא בולט לטובה עם שיר שקוּל וחריזה חופשית: "צונח יום ונאלם/אל תוך המולתי./אני נמהל נבחש/ברעש הלילי.//קולות זרים באים משם/ברעש הלילי/קולות זרים/שהם קולות שלי…" (עמ' 67). גם יעל סטטמן מגלה ניצנוצים של כישרון ועוד צריכה ללמוד לאזן טוב יותר בשירתה את העברית המדוברת מחד והגבוהה מאידך. ובזה בערך תמה השירה. עדן ג'ואן מ. סימן-טוב היא פשוט גרפומנית ולא תעזור לקוראי "מאזניים" העובדה שהיא "סטודנטית לתואר שני בהצטיינות במסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון" (עמ' 99): "למה אני לא מצליחה לדבר כמו שאני מצליחה לחשוב?/מעניין אותי ששנאתי ורוד/זה מאוד היכה:/כמה מתוך זה אדום או שחור חרדה/זו סיבה לא מספיק טובה;/הכלי הכועס הזה./אני כבר טבועה בציצי שלי/לא משנה כמה עקפתי…" (עמ' 22). זהו כמובן עוד כישלון מהדהד ומוחלט של העורכת שרי שביט. גרפמוניה קצוצת שורות עם ניקוד ועם אפקטים סנסואלים, כלומר קצת גסויות, היא תיאור די מדוייק של רוב ה"שירה" שלפנינו, לצד דברים בוסריים וסתמיים למדי (מרב קינן או רוי יהב למשל). הפרגמנטים של דורית ויסמן, שורות ארוכות עם ניקוד, בין פרוזה לשירה, אינם מרנינים. בולטים בסתמיותם שירי אביחי קמחי שניכרים בהם ריקנות ושיממון אמיתי: "במניין שאני מונה/מאז עמדתי על דעתי/אלה שהאירו לי פנים/שעשו עימי חסד/הם יותר מעשרה/בכל שנה מספרם גדל/איני זוכר מה אמרו לי/אני זוכר את/התחושה שהותירו בי/מבקש את שלומם/ומתרחק מהרוע" (עמ' 70). שחר-מריו מרדכי לא מצליח להמריא עם משקל וחריזה מאולצים למדי במחזור קצר על שמורת עין אפק.
גיליון "מאזניים" ממאי 2025, נושא את הכותרת "אבודים בחלל", שוב בעריכת שרי שביט, שקיבלה הפעם השראה, כך לדבריה (עמ' 1), מהראפר טונה בשירו "אבודים בחלל": "לבדי, מבולבל/מול עתיד מעורפל/מי יגיד, אם בכלל/כולנו אבודים בחלל". אם העורכת הנכבדת מתרשמת עמוקות כל-כך משורות בנאליות שכאלה למה עלינו לצפות? בדיוק למה שאנחנו מקבלים: אסופה אקראית של טכסטים תקועים בתוך ביצה של באנליות. הנה למשל צוריאל אסף: "גם העץ הזה מזח/התר את המחשבה הכרוכה אליו/הפלג בעיקבותיה, הומה רוחשת כעננת/אגרוף בפיך הקושב, הטה/את מרוץ שפתך הנכרתת/(מהיכן היא נובעת?) פתח/את פנימך הניגף, הניקלה/צא" (עמ' 12), או למשל צור גואטה: "חלפתי ליד הבית שהיה פעם שלנו. אתה יודע מה ראיתי?/בפינת החלון עדיין אוהבות זו את זו היונים שהכרנו…" (עמ' 14). אחחח… שמאלץ סכּריני במסווה של שירה. דומה שהעורכת אכן אבודה בחלל. פרקי הפרוזה כאן ברובם שוב שטחיים, נטולי כל עומק (נטעלי גבירץ או דורית שילה למשל). כישרון מקרי מנצנץ אצל תמר קוך שעדיין צריכה להשתחרר מהטראומה שהטביעו בה הסדנאות לכתיבה יוצרת. זהו גיליון של גמגומים שרחוק מאוד מהמעמד אליו חותר "מאזניים".
גיליון "מאזניים" מדצמבר 2024, בעריכת תמר מרין, מוקדש למסות ונושא את הכותרת "הערכת עצמנו באין כרכים", ואריאציה די קלושה לברנר ומסתו הידועה, שפותחת את הגיליון הזה. לא ברור מדוע העורכת קובעת (עמ' 2) ש"אין טקסטים מכוננים להיתלות בהם", האם הטכסט של ברנר איננו טכסט מכונן שכזה? והרי טכסטים מכוננים אינם אמורים להיות טכסטים חדשים בהכרח. קל יותר יחסית לערוך מקבץ של מסות אבל הצל הכבד של אירועי ה-7 באוקטובר הוא עדיין כבד מדי על רוב המסות שלפנינו. הרמה האנליטית שלהן נמוכה והן חומקות אל האקספרסיבי (מיכל בן-נפתלי) או האישי (ראובן נמדר). יהונתן דיין עושה ניסיון אמיץ לנתח את האידיום הישראלי סביב מתקפת ה-7 באוקטובר ודומה שהוא בקושי מגרד את פני השטח. נוית בראל משוטטת בחיפוש אחר איזו נחמה ונופלת, תרתי משמע, עם שירי סיוון בסקין: "בסקין כותבת בקצב של ריצה אל המקלט" (עמ' 61) היא קובעת קביעה באנלית, צפויה, לא אמינה. ההגיגים המכונסים בגיליון הזה מתפזרים, מתפוררים, מעידים על כך שלעתים פשוט עדיף לשתוק.
אז היכן מצוי "מאזניים" היום? הוא מצוי בטלטלה שבין שרי שביט לתמר מרין, משמע הרבה בילבול וחוסר עקביות, הרבה יומרה ומעט מאוד כיסוי, דו-ירחון בינוני בסך הכל שמהווה עדות חותכת למצבה של הספרות העברית היום.
עמוס אדלהייט מציב את מאזניים על המשקל ומגלה כתב עת שאיבד את דרכו ואת רמתו. הוא מותח ביקורת קשה על פרוזה שטחית ושירה גרפומנית, תוצר של סדנאות כתיבה ולא של יצירה אמיתית. העריכה, בעיקר של שרי שביט, מוצגת כבלתי עקבית, חסרת חזון ומושפעת מבנאליות תרבותית. לצד זאת הוא מצביע על כמה ניצוצות כישרון – בראל, פרידלנדר, ברתנא – שמזכירים מהי ספרות טובה. המאמר מתאר את מאזניים כסימפטום למשבר עמוק בספרות העברית בעידן של רשתות, אקדמיה ותרבות פנאי. בסופו של דבר אדלהייט קובע: הרבה יומרה, מעט כיסוי – ודו ־ ירחון בינוני שמתקשה להצדיק את מורשתו.
קראתי את דבריו הלא קלים של עמוס אדלהייט על כתב-העת מאזניים לאחרונה – דברים שבהם גם אני מוזכר, ואני רוצה להתייחס אליהם. אבל ראשית, אפתח בברכה – ברכת שנה טובה, שתתגשמנה בה מחשבות לבנו לטובה.
ועוד הערה מקדימה – בהיותי, גם עורך מאזניים בתקופה אחת, וגם יושב ראש אגודת הסופרים העבריים בתקופה אחרת, אני מכיר היטב את הבעיות שמעלה עמוס. דברים אלה אינם מאפיינים דווקא את עורכי מאזניים לאחרונה. מאזניים, אכן, הם מאפיין של משבר עמוק בספרות הישראלית, מזה כמה עשרות שנים.
הספרות העברית-הישראלית איננה מתמודדת – לא עם הנושאים אתם התמודדה הספרות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולא עם הלאקוניות הבאנלית (במקרה הטוב) של רשתות התקשורת ושל תרבות הפנאי.
אכן, הביקורת היא ביקורת – נכונה וכואבת. אבל היא גם ביטוי לאין-אונים תרבותי בכלל רשתות הביטוי, בכלל צורות הביטוי של התרבות הישראלית כולה.
אולי הסתכלות זו תהייה קריאה לדיון מחדש בתרבות הישראלית ובכתב-העת הספרותי בתוכה. דיון שאולי יעורר עשיות חדשות, גם בדו-ירחון זה, במאזניים, וגם מעבר לו. נקווה.
תודה רבה על התגובות. אכן יוסי, אין קשר בין המורשת של מאזניים לבין ההווה של מאזניים, קלות הדעת שבה מודפסים שם טכסטים בנאליים וחסרי קיום ספרותי היא מקוממת. תודה, אורציון, על חידוד התמונה לפיה המצב של מאזניים הוא סימפטום של משבר עמוק שבו מצוייה הספרות הערכית והתרבות כולה שהפכה ל"תרבות פנאי", שלעתים קרובות היא פשוט אנטי תרבות.
עמוס אדלהייט מעורר כבוד בתגובתו, כי הוא קושר את "מאזנים" לראשיתו. חן יש על דבריו, כי הם מחוברים בחוט של זהב לח"ן ביאליק, המשורר הלאומי והמייסד של כתב העת. תמיד צריכים אנחנו ללכת לאור הפתגם: "והיו עיניך רואות את מוריך". עורכי "מאזניים" אכן צריכים תמיד לבחון את עצמם לאורו של המייסד ומתווה הדרך, ח"ן ביאליק. שנה טובה ומתוקה לכולנו וגם לספרות העברית החדשה. כתב: בלפור חקק
תודה בלפור על תגובתך, היום לצערנו אנחנו יכולים לצטט את האמירה התלמודית: "רבי לא שנה חייא מניין לו", אם המורה לא יודע, מניין ידעו תלמידיו, זהו לב המשבר, הרגע שבו מסורת יכולה להקטע, ביאליק הוא געגוע רחוק, הוא מייצג עולם שעבר. איך ממשיכים מכאן זה המבחן של כולנו.
קראתי את מאמרו של עמוס אדלהייט בעניין רב; יש בו בקיאות, חדות ובעיקר אכפתיות אמיתית לגורלה של הספרות העברית.
דווקא משום שהאבחון שלו משכנע ונוקב, הייתי שמחה לקרוא מעט יותר גם על האפשרויות לתיקון ולחידוש.
לצד השאלה מה נחלש, מסקרן לשמוע ממנו גם מה ראוי לחזק, לטפח ולעודד בשירה ובעריכה הספרותית.
נדמה לי שלקול ביקורתי מנוסה כשלו יש הרבה מה לתרום גם בניסוחו של כיוון חיובי לעתיד.
כך היה המאמר מציע לא רק תמונת מצב חדה, אלא גם מעט תקווה ואופק — והרי כולנו זקוקים לכך.
תודה רבה אורה. כתבי עת ספרותיים הם נשמת אפה של הספרות, של המערכת הספרותית כולה, של יחסי הגומלין שבין סופרים וקוראים וכו'. כשכתבי העת גוססים המערכת כולה נמצאת בגסיסה. הדברים לא חדשים: מאז שנות השמונים של המאה הקודמת השתלטה תרבות הפנאי ולמעשה תפסה את מקומה של הספרות הערכית. מאז ועד היום הספרות נמצאת בקרב הישרדות. קהילת צרכני הספרות הערכית היא היום קטנה מאוד. אנחנו זקוקים לרנסנס, להתעוררות של עניין מחודש בספרות. לשם כך אנשים צריכים להבין מה ספרות יכולה לתת להם. יש לנו בעיה אם עורכת מאזניים מקבלת השראה מהשורות הכי באנליות של איזה ראפר, נכון? אני מאמין שהצורך בספרות קיים. צריך להגיע לאנשים ולהראות להם מה ספרות יכולה לתת. אבל אנשים צריכים גם לחתור ולהגיע לספרות. יש היום המון גירויים אחרים ואנשים מבולבלים מהשפע, אבל השפע הזה הוא שיקרי, אין באמת שפע של איכות, בתחום האיכות אנחנו במדבר אבל השפע המדומה הזה מתיש אנשים. בכל זה אנחנו נלחמים ונמשיך להילחם.