משום מה, הוא נזכר בזה כעת ודווקא הבוקר. הוא נזכר שבימים עברו, לכל סוג רכב בצבא היה יום טיפול שבועי. מהג'יפ עד המטוס, דרך הטנק, המסוק והספינה, ואפילו לאופנוע המצוחצח של המ"צ ולאופניים של פקיד השלישות ובכלל לכל מה שמתגלגל עם או בלי מנוע. בנוסף היו גם טיפולים מיוחדים: פעם בשלושה חודשים, פעם בשנה וכמובן לפני טקסים או ביקורות מלמעלה, של קציני חימוש ומפקדים בכירים, והכי חשוב, לפני היציאה לקרב. יום הטיפול היה קדוש. כולם הבינו שמכונות לא יודעות להקדים ולהתלונן על מיחושים, הן יודעות רק להתקלקל ולעצור וכמעט תמיד דווקא ברגע קריטי, ברגע שצריכים אותן באופן נואש. ומכאן הצורך במניעה על ידי שגרת טיפולים כפייתית וחסרת רחמים. וכי למה נזכר בזה עכשיו? כי הבוקר הוא חייב להתייצב לביקורת החודשית במכון. בדרך כלל הביקור גוזל כשעה לפני יום העבודה השגרתי בסוכנות שלו, משרד לייעוץ כוללני.

בהגיעו למכון הוא התקבל בברכה לקונית על יד רובוט נשי שהיה מקובע לקיר. הוא קרב את השעון (המחובר באופן אלחוטי לחיישן זהות תת-עורי) שענד בשורש כף ידו השמאלית לעינית המצלמה המקובעת בעמוד של שער אלקטרוני עמוס בעיניות רבות. לאחר שמיעת הקליק, הוא עבר ונכנס למסדרון מעוגל, ארוך עטוי בשטיחים ותמונות מרגיעות בצבעי ירוק-בז'-לבן. מעל הדלתות הרבות  דלקו נוריות אדומות (סימן "תפוס") ונוריות ירוקות (סימן "פנוי"). הוא התקרב לדלת הראשונה שמעליה הבהבה נורית ירוקה וגם שם קרב את שעונו לעינית של מצלמה מקובעת למשקוף הדלת, ובהישמע הקליק היא נפתחה והוא נכנס פנימה ונבלע. השקט במסדרון היה מוחלט ותנועת האנשים הבודדים האילמים הייתה חרישית כמו זו של פנתרים במארב.

החדר שבו הוא נבלע היה מלבני ומאונך לעומקו. באמצעו, שרוול ארוך שהסתיים במכשיר דמוי פטיש של כריש פטיש (השם המדעי הוא פטישן כד-חרטום ממשפחת הכרישים הפטישנים ובלטינית "ספירנה ו-"…). הוא השחיל עצמו לתוך השרוול על בגדיו ואביזריו. אור אדום  נדלק וכעבור חמש דקות של דומיה כואבת הוא כבה (באותו הזמן המכשיר הכרישי ביצע סריקת גוף כוללנית ומקיפה מבפנים ומבחוץ בעזרת קרינה רב-תרבותית מתכללת שבעבר הרחוק הייתה מורכבת מרנטגן, תהודה מגנטית, אור כוכבים, גלי על-קול ועוד. הוא יצא מהמכשיר ועזב את החדר דרך וילון אחורי, צעד כמה צעדים והתיישב על כיסא מול דלפק אישי ומבודד, עליו היה מקובע רובוט אלגוריתמי בדמות כדור סגול מחייך. לידו (לא ליד הרובוט) רבצה כוס קפה שחור מורתח עם כפית סוכר אחת, מזכוכית ונטולת ידית, ולידה צלוחית עם פרוסת עוגת לימון חמוצה במידה הנכונה. המראה והטעם היו אישיים כאילו ידעו את טעמו של האיש מימים ימימה. במהלך טקס השתייה והשמיעה התקרבה לתנוך אוזנו זרוע רובוטית זעירה שבמשך מספר שניות זמזמה מול האפרכסת באופן חרישי ונעלמה (היא דגמה את דמו של האיש מרחוק ללא מגע או דקירה או שאיבת דם רחמנא ליצלן… אלה עברו מן העולם אל המוזיאונים). בדרך כלל האלגוריתמוס היה מקריא את דו"ח פיענוח הסריקה בזמן שתיית ואכילת התקרובת, ממש דקות ספורות, ואז הוא היה קם ונוסע למשרדו… אלא שהפעם חל שינוי מהותי בתהליך השגרתי שבו הורגל במשך שנים רבות.

הוא התבקש לעבור לחדר מס' איקס בהדרכת קרן לייזר כחולה דרך מבוך של מסדרונות. שם הוא התיישב מול רובוט דמוי אנוש ששאל לשלומו ומיד הבהיר לו שבבטנו התגלה גושיש בגודל כדור פינג פונג ליד כיס המרה. החשד לגידול סרטני הוא של כארבע וחצי אחוזים ויש להוציאו באופן מידי בניתוח בעזרת צנתר ממוחשב, ניתוח שבו אחוז הסיבוכים הוא אפס נקודה אפס אחד אחוזים. נקבע לו תור בעוד יומיים בשעה איקס בערב במקום זה וזה. אין צורך בהכנות ובסך הכול מצבו מצוין ואין מקום לדאגה. רופא המשפחה מטעם המבטח כבר עודכן ואישר (הוא נזכר שהוריו סיפרו לו על טופס 17 המיתולוגי מהתקופה האנלוגית).

ביום המסוים הוא עבר את אותם השלבים הטכנוקרטיים כולל הרדמה מקומית דיגיטלית וביצוע רובוטי ממוחשב אלא שהפעם היה אדם רופא שעקב ופיקח על התהליך מחדר סמוך ודרך מסך חד -כיווני. הוא חזר לביתו תוך שעה אחת עם צלקת זעירה מכוסה בדבק מתכלה כמעט בלתי נראה בדופן הבטן מימין. הובהר לו שהתשובה על זהות הגושיש תגיע אליו לשעונו ולמשרדי המבטח בתוך 48 שעות. הכול נראה שגרתי, יעיל קצרני ומנומס… כאילו העיקר הוא לא להפריע לשגרת החיים באשר הם חיים. בדרכו הביתה הוא נזכר שבחודשים האחרונים הוא חש מידי פעם אי-נוחות בבטנו הימנית אך התעלם מכך.

שעתיים אחרי הגיעו לביתו הוא חש לפתע בכאבים עזים בבטנו הימנית. זוגתו הבחינה בחיוורון שמתפשט על פניו וזיעה קרה שהרטיבה את חולצתו בבת אחת ואז התעלף. השעון על שורש כף ידו הרים קול אזעקה ותוך דקות מועטות הופיעו רופא ושני רובוטים אנושיים שפינו אותו במסוק רפואי ייעודי לחדר המיון של בית החולים הקרוב. שם, כשהוא בהכרה מעורפלת, הוכנס בווקום לתא לחץ ממוחשב שאיבחן מיד, על ידי חישה מרחוק וסריקת הדמיה ממותקנת בדופן התא, קריסה של כיס המרה ודליפת מרה לחלל הבטן. הוא הוצא מהתא ולהפתעתו המעורפלת הופיעו סביבו בני אנוש: רופא מבוגר בכיר ושני רופאים צעירים ושתי אחיות חמודות ועוד אחרים. הצוות פעל בקולות אנושיים ועשו בו כל מיני מעשים משונים כמו החדרת עירויים, צינרורים למיניהם והוא אף שם לב לטיפות דם פה ושם על עורו ועל הסדינים. הוא לא זכר דבר. רק אחר כך, אחרי שישה שבועות של אשפוז מתיש ביחידה לטיפול נמרץ ומחלקה כירורגית כשאישיותו שבה לקדמותה, סיפרו לו על ניתוחי החירום, המלחמה על חייו והעבודה הקשה של הצוותים המטפלים עם ובלי רובוטים. הוא שם לב שאין לו שעון ואין חיישן מתחת לעור בשורש כף היד השמאלית וגפיו מכוסות בצבעים של כחול, צהוב וחום, עדות לדימומים תת-עוריים, שרידי הקרבות הלא דיגיטליים שחלפו על פני גופו. הוא הבחין שיש קולות של בכי וצחוק של אנשים סביבו בחדר ובמסדרונות… זה נראה לו כמו תמונה מסרט ישן. זוגתו סיפרה לו את התולדות והוא החל אט אט לעכל את העובדה שעולמו הקודם היה מצג שווא טכנוקרטי ושחייו ניצלו על ידי מגע אנושי…

ביום שחרורו לביתו הורכב מחדש השעון על אמת ידו, מחובר לחיישן תת-עורי שהושתל מחדש. רק אז לחשו על אוזנו שהגושיש ההוא היה סרטני וכעת יצטרך להיות במעקב אנושי צמוד וחששני למשך כמה שנים. הוא פנה לזוגתו והמהם בקול רם: "מה למדנו בגן היום // זוג קטן שלי?"… שסטטיסטיקה היא זונת המדע! שרובוט הוא רק רובוט! ושלמגע אנוש עדיין אין תחליף ובעיקר "למדנו היום בגן… שטכנולוגיה היא רק כלי ולא מהות ואת המגע האנושי יש לטפח ולשכלל… גם בעזרת הכלי אך לא במקומו," בהגיעו לדירה, התיישב בלאות בכורסתו שהכירה את ישבנו ונענתה לו בגעגועים… או אז נזכר באותו הבוקר שבו משום מה נזכר בסיפור של הטיפולים השבועיים לכלי המשחית של הצבא… הוא פנה לזוגתו שטרחה בהכנת כוס הקפה שלו: "מסתבר שבכל זאת יש הבדל בין מכונה לאדם ולכן אי-אפשר לוותר על המגע האנושי ולשים את כל הביצים בסל הרובוטי."