על "כמעט בית" מאת רחלי אברהם איתן

ספר השירים "כמעט בית" של המשוררת רחלי אברהם איתן מקבץ תחת קורת הגג של הבית את עולמה הפנימי ואת עולמה הלאומי – שתי הוויות הנמסכות זו בזו.
המושג "בית", המוטיב השולט בספר, הוא מושג קיומי אוניברסלי, שמקבל בימים אלה משמעות עמוקה מתמיד, בעקבות מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, שערערה את יסודות הבית.
כותרת הספר "כמעט בית" מעוררת שאלות ותהיות ומעלה ספקות באשר לשלמותו של הבית, ליכולתו להעניק את מלוא הביטחון והשלווה. המילה "כמעט" מרמזת על השאיפה להגיע לאותה שלמות, ועל מעקשים הפזורים בדרך ומעכבים את ההגעה אל היעד הרצוי.
ואכן, בקריאת השירים הולכת ונחשפת לעין הקורא תמונת השבירוּת של הבית – הבית הקולקטיבי של העם והשלכותיו על הבית של חדרי הלב.
השיר "אולי בית" (עמ' 21) מאפיין את השפעתם של המאורעות החיצוניים על נפשה של המשוררת. כותרת השיר מציגה במילה "אולי" את הספק, את אי הבהירות. השיר נפתח בשורה: "שקט מדֻמֶה שב למעוני" – השקט הוא מדומה, לא אמיתי, והמילה "שב" מצביעה על תופעה חוזרת ונשנית, אין זה השקט הראשון שלאחר המהומה. הוא עלול להתנפץ שוב בכל רגע. והחיזוק למצב המעורער ניתן לקראת סוף השיר "ושקט-שקט מדֻמֶה / לזמן-מה" – הארעיות זועקת מתוך השורה.
המאורעות המתרחשים במדינה נרמזים לאורך השיר: "טרוף חוצות", "התנצחות קולות", טפטופי ידיים ודיו סרבניים, כאילו דמוקרטיה", "ידיים פתוחות מארחות מפֻנים", "פלישת חרדה", "בצבע אדום" – רמזים לאירועי המחאה, הסרבנות, אזעקות צבע אדום, פלישת האויב, פינוי התושבים.
כל אלה מטלטלים את נפשה, מכרסמים ביציבותה ומערערים את ביטחונה: "סיוטים זורמים / בצנורות-הדם ברצף", "חלומות להגביה עוף מהבלהה", "מערערת את היום הבא".
בשיר אחר "כאן היה בית" (עמ' 48) התיאור חוזר ונשנה, כאשר התנצחות הקולות הופכת לקריאת הקרב בערבית "אללה הוא אכבר", ובעקבותיה המתקפה על הבית: "ועיניים יורקות אש / מכלות בית על יושביו."
ולא רק הבית הישראלי שרוי במצוקה. המשוררת מרחיקה אל בתים בעולם. השיר "בתים חרוכים" (עמ' 67) המוקדש לקרוביה ילידי ויניציה שבאוקראינה וילידי ליטא, נפתח בשורות הבאות: "בתים על כתפי זכרונות / נשמטים / נתלשים כדפי יומן." ובהמשך: "הייתי רוצה שרוסיה תוריד ידה / מביתי…" ומסתיים בהתרסה כלפי העולם המחריש.
ההתרסה מופיעה בשירים נוספים, כמו "בוקר מעושן" (עמ' 66), בו היא יוצאת חוצץ כנגד העולם הנרדם.
השאיפה לבית יציב באה לידי ביטוי בחלק מכותרות השירים: "סוף-סוף אולי בית" (עמ' 9), "כמעט בית" (עמ' 17), "בית" (עמ' 18), "אולי בית" (עמ' 21), "כאן היה בית" (עמ' 48), "בתים חרוכים",

המשוררת איכפתית, דואגת וחרֵדה מפני הקיטוב בחברה. היא שואפת לאחדות ולשיח משותף. מזכירה לנו כי "ברית מפֹארת / קִבּצה אותנו מהפזורה / אל הבית המשֻתף." (מתוך "פליטים ופליטות פה" עמ' 77). היא מתריעה מפני מלחמת אחים: "מלחמת אחים על הסף" (מתוך קריאת גבר" עמ' 80), "מלחמת אחים ושבר" ("שירת הדגל", "דגל א – תשפ"ג, עמ' 82), "רעשי מלחמת האחים" ("שירת הדגל", "דגל ג – אוקטובר תשפ"ד, עמ' 85). ובהמשכו של השיר היא מציינת את המהפך שהתחולל : "העם נעור למעשים טובים / דגלי-קִטוב הפכו דגלי-אִחוד" (שם).

המלחמה שנכפתה עלינו גובה מחיר כבד של חיי החיילים. מחיר יקר משלמים גם חיילים שממשיכים לחיות אך פצועים בגופם או בנפשם. כמה שירים מוקדשים בספר להלומי-קרב, נושא כבד-משקל שלא מרבים להקדיש לו תשומת לב בספרות. השיר מכמיר-הלב "הלום-קרב סובב ושב" עמ' (89) ממחיש באופן ציורי את משמעות ההלם והכאב, בתיאור של הלום הקרב המסתובב בעולם, דלתות נפתחות ונסגרות בפניו. השיר פותח בשורה: "נִתָּק מחבל התָבוֹר שנית מסתובב בעולם" ולקראת סיומו "ונוחת שוב על ערש התבור". צמד המילים "חבל התבור" מהדהד את הצמד המוּכּר "חבל הטבור", והתיאור הבא מעצים את הקשר הבל-יינתק: "… נכרך בחבל אמו / /נשאב אל רחמה רובץ כגור לגור במשכנה". נלקחה ממנו עצמאותו, והוא חוזר אל הראשית. האיש שלחם להגנת הבית מוצא את ביתו ברחם אמו. חוסר האונים העולה מבין השורות צורב את הלב ומעורר הזדהות ואמפתיה.
שיר נוסף בנושא זה הוא השיר הקצר "הלם-קרב" (עמ' 90) המתכתב עם ציטוט משירו של יהודה עמיחי ("גברים עונדים אהבתם הראשונה / ולא אותות מקרב המלחמה"). הציטוט מסייע לקורא להבין ש"הלם-קרב" של רחלי אברהם איתן הוא שיר אהבה, וחמש שורותיו הולמות בבטן הרכה במלוא העוצמה וממחישות את משמעות חוסר האונים, ומותירות את הקורא חסר אוויר: "לא היתה כרית אויר בינינו / ולא רכב חִלוץ / כשהשיחה הדרדרה / לתהומות-תודעה / הלומת-קרב."

לאחר הדגש שהושם על שירי הכאב, הצער והחרדה, יש לציין כי המשוררת מקדישה בספר יריעה גם לשירים אופטימיים המאזנים את הכאב. אחד מהם הוא "חזיית הנפש" (עמ' 45), שכותרתו המטפורית הולמת את תוכנו: "במופע / "דעסא-קרקוביאק / פתחתי את רוכסן הלב / חֲזִיַּת-הנפש נפתחה / בתנועות של רִקוד".

לסיום, הכתיבה של רחל אברהם איתן היא עתירת מבע, ישירה ונוקבת, נעה בין תיאורים ריאליים, הגותיים וליריים, וחושפת נפש רגישה, איכפתית ודעתנית. שירי "כמעט בית" נוגעים ללב ומעוררי מחשבה. משפטים וביטויים מיוחדים משכו את עיניי: "בכי קורע עננים", "הדלקתי את עיני השבת", "סיוטים זורמים בצנורות הדם" ורבים אחרים. חלק מהשירים מתכתבים עם שירי משוררים ידועים המצוטטים בראש השיר: יהודה עמיחי, חיים גורי והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, וכן מן המקורות היהודיים: התפילה, תהילים ובבא מציעא. הציטוטים הללו, המהווים השראה לכתיבת שיריה של רחלי אברהם איתן, מעניקים לקורא דרך הסתכלות נוספת על השיר.