אני לא מצליחה להירדם. הרופא אמר שאני צריכה לישון לפחות שמונה שעות ולהפסיק להעביר לילות שלמים בלימוד ושאם אמשיך להלחיץ את עצמי אז ההתכווצויות בעיניים ובלחי לא תפסקנה והנה הן מתחילות שוב ואיך בכלל אפשר לעצום עיניים אם הן קופצות כל הזמן? אני חושבת שאני מוכנה למבחן ובעצם אולי אני באמת מוכנה כי למדתי המון ואני יודעת את החומר אבל אני מרגישה שאני חייבת לעבור עליו רק עוד פעם אחת רק בשביל הזיכרון החזותי ככה שאם אשכח את התשובה לפחות תהיה לי תמונה כזאת במוח ואני אזכור שהתשובה נמצאת בפינה השמאלית למעלה בסוף הפסקה הראשונה או משהו כזה. השותפה שלי לחדר התחננה גם הלילה שאכבה את האור ולא אפריע לה לישון וכבר קניתי לה כיסוי עיניים כזה של טיסות והיא צחקה אבל גם ריחמה עלי קצת ואמרה שאני חייבת להירגע ואני לגמרי מקבלת את זה רק שאי אפשר להגיד למישהו להירגע ולצפות שהוא יירגע, נכון?! אז אני עכשיו שוכבת במיטה עם עיניים קופצות ולחי מכווצת ועוד שניה הפרצוף שלי ייתפס בעוויתות ואז זה בכלל יהיה מושלם ללכת למבחן ככה כי אולי אעבור אותו בשלום אבל מי ישכור אותי לעבודה עם פרצוף עקום? לא שיש לי משהו נגד אנשים עם פרצופים עקומים – אני לא אומרת שהם לא צריכים להתקבל לעבודה – אבל המציאות היא שבטח קשה להם יותר. זה נכון גם לגבי אנשים שמנים ואני אוכלת זבל כבר חודש ועליתי חמישה קילו ומרגישה כמו פרה, פרה עם פרצוף עקום שלא מצליחה לישון.

אני צריכה אוויר. הפיג׳מה שלי לגמרי אוורירית שזה מה שצריך בחום הזה אבל אני חייבת לצאת החוצה ואקח גם את החומר אפילו שהרופא אמר שרק בשישית הראשונה של הלימוד המידע נכנס למוח אבל אני לא חושבת שהוא חישב גם את הזיכרון החזותי בתוך האמירה הזאת שלו ובכלל הוא סתם ניסה לדחוף לי תרופת הרגעה והשותפה שלי אמרה שאם אני לא רוצה אז יש משהו טבעי יותר אבל בעיני זה גם טבעי להיות לחוץ לפני מבחן שיכריע את העתיד שלך. ההיגיון אומר שכל הסטודנטים שלומדים איתי יצאו גם אל גגות הבניינים ושכולנו נעמוד כמו חיילים מסוממים מתחת לאור הירח ונשנן את החומר לבחינה. אבל אני לבד על הגג ורק בגג של הבניין הרחוק יש כמה חבר׳ה, בטח מתיאטרון, שיושבים במעגל ושרים שירים כאילו אין מחר. איזה עולם זה ללמוד משהו כזה.

אני סתומה לגמרי. יצאתי ועליתי במדרגות לגג עם משקפי הפנס שקניתי לעצמי רק כדי לראות שלא לקחתי את החומר לבחינה. עכשיו אני צריכה לחזור לדירה בשקט ועוד פעם להיזהר עם כל פתיחה וסגירה של הדלת החורקת והמחורבנת של המבנים האלה שמי יודע בני כמה הם – אבל אני סתומה. אני סתומה כי שכחתי גם מפתחות ודווקא הדבר היחיד ששיפצו במעונות זה הדלתות ואם הן נטרקות מבחוץ אז הן ננעלות מיד וחייבים מפתח כי אני לא הסטודנטית היחידה שחיה בעננים ועכשיו אני לא צריכה לדאוג אם מישהו יכנס בטעות לחדר המעפן שלי ויגנוב לי את הסיכומים ושלוש צלחות חרסינה מהבית. לעזאזל.

שתיים בלילה. לפחות השעון נשאר לי על היד. אם אני רק אעז לדפוק בדלת ולהעיר את הבנות בדירה אני אמצא את עצמי על איזה עץ או שהן פשוט תזרוקנה אותי מהגג. לא באמת. אבל הן בטח לא תפתחנה לי, לא מאז שהתחלתי להקריא לעצמי את הסיכומים וקניתי לכולן אטמי אוזניים. כל מה שנשאר לי לעשות זה לשחזר את החומר בראש שזה גם סוג של לימוד אז כדאי שאתחיל אבל לפחות אשב על הדשא למטה במקום על הגג למעלה ואז אם אחת הבנות שלא הגיעה עדיין לדירה בדיוק תחזור אוכל להיכנס איתה פנימה. אולי יש סיכוי שמירב עוד לא סיימה את המשמרת – היא מסיימת באחת אבל אולי היא התעכבה עם החברים שלה ותגיע עכשיו אז כדאי שאמהר.

כותונת קצרה וחצי שקופה עם הדפס של חתולים לא מתאימה במיוחד לישיבה על הדשא אבל ממילא חוץ מאלה של התיאטרון שחושבים שאין הפרדה בין יום ללילה אף אחד לא מסתובב פה, להוציא את החתולים כמובן. חתולים אמיתיים ולא חתולים מהכותונת שלי למרות שאני חושבת שאני רואה אותם זזים מדי פעם גם בכותונת והולכים ימינה ושמאלה ואולי הם יעזבו את הכותונת ויצאו לחופשי והם רק מחכים לפעם הבאה שהעין שלי תקפוץ ועם כל קפיצה אחד בורח ובסוף נשארת בחורה חיוורת וחסרת משמעות עם עיניים מכווצות וכותונת צהובה ולמה לעזאזל אני לא יכולה להתרכז בחומר ורק חושבת על חתולים ולמה יש לי כותונת של חתולים אם אני בכלל לא אוהבת חתולים ואני חושבת שגם שכחתי לגלח רגליים וזה מתאים להשכיב את הכותונת ואת החתולים בדשא כי זה דשא ירוק מול דשא צהבהב שגם עומד כמו קוצים ומזכיר לי שיש עוד דברים שצריך לעשות חוץ מללמוד לבחינה (כמו לגלח רגליים למשל).

לעזאזל. אחד מאלה של התיאטרון יורד במדרגות ואני לא מצליחה להחביא דשא בדשא וזה מרגיש כאילו זרקור מאיר בדיוק על הרגליים השעירות שלי ולוקח לי כמה שניות להבין שזה משקפי הפנס שיש לי על הראש והן דולקות עוד מאז שהייתי בגג אבל כבר הסתכלתי עליו לפני רגע והוא קלט אותי כי אני פנס באמצע הדשא באמצע הלילה או בעצם לקראת סוף הלילה והוא ניגש אלי במקום להמשיך ללכת והכותונת שלי איבדה לגמרי את כל החתולים.

״משקפיים מגניבים.״

הושטתי לו אותם כדי שייקח וימשיך ללכת ויעזוב אותי לחכות למירב למרות שאני חושבת שאין סיכוי שמירב תגיע בכלל ואולי היא כבר הגיעה מזמן או שאולי היא בכלל עבדה משמרת בוקר או שבעצם מירב היתה השותפה לדירה בשנה שעברה ולא השנה ואני מבלבלת הכול וזה לא הזמן לבלבל הכול לפני המבחן ואני לא מצליחה לנשום פתאום והעין קופצת והוא בטח חושב שאני קורצת לו אבל זה לא מעניין מה הוא חושב כי אני חושבת שאיבדתי את השפיות ואני לא חושבת שזה זמן טוב לאבד את השפיות לפני המבחן הכי גדול של התואר.

״את בסדר?״

״יש לי מבחן מחר ואני לא חושבת שאני זוכרת שום דבר ואני לא מצליחה ללמוד כי שכחתי את החומר בחדר ונעלתי את עצמי בחוץ ואני בכלל עם פיג׳מה וכל החתולים ברחו ולא גילחתי רגליים אבל זה לא חשוב כי אני צריכה לדעת את החומר למבחן אבל אני לא מצליחה לחשוב עליו בכלל. אני לא מצליחה לחשוב אפילו על שאלה אחת.״

״בואי.״

הוא אומר והולך. אני הולכת אחריו והוא נכנס לבניין שלי ואני אחריו והוא הולך לדלת של הדירה שלי ואני עוד לא מבינה איך הוא יודע איפה אני גרה והוא מוציא מפתח ופותח את הדלת ואני מסתכלת עליו קצת בהלם והוא מחכה שאני אכנס אבל אני לא נכנסת כי אני לא מבינה שום דבר ואני בטוחה שלא אצליח לא לישון ולא ללמוד כשיש מישהו שאני לא מכירה שיש לו מפתח לדירה שלי ויודע איפה אני גרה ואני לא בטוחה אם אני אמורה להכיר אותו ואולי הוא בכלל חבר שלי ואני לא זוכרת אנשים מרוב שאני לחוצה ועוד רגע הוא ינשק אותי ויגיד לי: ״תלכי לישון מותק, את נראית מותשת״ ואני אבלע את הלשון כי אני לא זוכרת אותו בכלל ולא רק החומר נמחק לי מהמוח – גם אנשים. אני ממש עומדת ומחכה שהוא יגיד לי ״לכי לישון מותק״ אבל הוא לא אומר כלום ורק מסתכל עלי מסתכלת עליו ומחכה והוא מחכה ואני חושבת שאני משתגעת באופן סופי.

״אל תהיי כל־כך בהלם, אני עובד כאן. יש לי מפתח לכל הדלתות.״

״חשבתי שאתה מהחבר׳ה של התיאטרון שחוגגים כל הלילה.״

״גם. זה יעיל לחגוג כל הלילה אם אני צריך לשמור על סטודנטים שלא הולכים לישון.״

״בסדר.״

אני סוגרת את הדלת וכשאני נזכרת שבעצם אני אמורה להגיד ״תודה״ ולא ״בסדר״ אני פותחת שוב, אבל הוא לא שם. אני הולכת למיטה בשקט ונשכבת בכבדות ואני לא חושבת על המבחן אלא על הבחור שגם לומד תיאטרון וגם עובד בלילות וגם יש לו מפתחות לכל החדרים ואיזה מזל היה לי שהוא בדיוק עבר שם. אחר כך אני חושבת שהוא בעצם ידע איפה אני גרה ואת זה הוא בהחלט לא היה יכול לדעת מראש – כי זה דבר אחד להיות אחראי מפתחות אבל דבר אחר לזכור איפה כל סטודנט גר בעשרת בנייני המעונות. העיניים שלי לא קופצות יותר; גם הלחי לא מתכווצת, היא אדומה פתאום וחמה. אני חושבת עליו לרגע, וחושבת שהוא גם חייך ואז לא שמתי לב לחיוך אבל עכשיו אני יכולה לחשוב עליו ואיך שהוא זה מרגיע אותי.

ועם החיוך הזה, נרדמתי.