לחגוג אותך
הטלפון תפס את לביאה בשעות הנינוחות של שישי אחר הצהריים, ובכל זאת, דבר ראשון היא הכינה את עצמה לשיחת "הכול בסדר, הילד נפל" מהגן. רק אחרי שעיניה נחו על מיכאל שישב לא רחוק ממנה ובנה מגדל מקוביות עץ על שולחן האוכל, היא לעגה בליבה לטיפשותה והתפנתה לראות מי המתקשר.
"היי, לביאה. זה מריו," אמר הקול.
"היי," אמרה. תשע עשרה שנה בארץ ועדיין אפשר היה לשמוע את שרידי המבטא שלו. "מה קורה, איך אתה?"
"אני בסדר," ענה ב-ר' שניסתה שלא להתגלגל. "את קולטת שעד היום לא היה לי את המספר שלך? הייתי צריך להיכנס לנייד של הילה כדי למצוא אותו."
"העיקר שמצאת. הכול בסדר?"
"הכול מעולה. את הראשונה שאני מתקשר אליה. כמו שאת יודעת, הילה תהיה בת ארבעים עוד שלושה שבועות…"
"נכון!" אמרה לביאה ששכחה לגמרי.
מריו המשיך, "אז אני מתכנן לה מסיבת הפתעה. תשרייני את התאריך."
"מעולה, בטח. ברור שאני מגיעה. איפה זה יהיה?"
"ב'מרפק' בדרום תל אביב. מכירה?"
לביאה הבליעה גיחוך מריר. מחלון הקומה השביעית נשקפו אליה שלושה מגדלים נוספים לזוגות צעירים, כולם מתנאים באותן אדניות צבעוניות מהסוג שמתלבש על המעקה. "אני אבדוק בגוגל,” אמרה. "עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שיצאתי."
"סבבה," אמר מריו, "…ולביאה? את עדיין מצלמת?"
לביאה העיפה מבט ברוי שנמנם על הספה, למרגלותיו הכלבה, וחוט דק של ריר מזרזף מזווית פיו אל כרית הנוי האהובה עליה. היא הבחינה בקרחת יער שהתנחלה במרכז פדחתו. קן לציפור, ניקרה בה מחשבה מרושעת לרגע והתעופפה לדרכה. היא נזכרה שמריו ממתין לתשובה ואמרה, "מדי פעם. הרבה פחות."
"יהיה אכפת לך לצלם לפחות את החלק שהיא מגיעה למקום?"
"אני אנסה," מלמלה. מגדל הקוביות של מיכאל קרס ברעש, אבל רוי לא זז מתנוחתו על הספה.
"את מלכה. אחלה, אז אני כבר אחזור אליך ברגע שיהיו לי יותר פרטים. תגידי גם לרוי שהוא מוזמן. ביי מותק."
"ביי."
אחרי שניתקה את השיחה, ניסתה לביאה להיזכר איך חגגו את יום הולדתה הארבעים. הם בטח עשו משהו. אבל כל כמה שאימצה את זיכרונה, כלום לא צץ. עד שלבסוף נזכרה – מיכאל בדיוק חטף את מחלת הפה והגפיים בגן. הם ביטלו את השולחן במסעדה שהזמינו. במקום זה, זכרה כמה לילות חסרי שינה לצד מיכאל הבוכה בחוסר אונים. שמונה חודשים חלפן מאז, ורוי עדיין לא יזם שום חגיגה מאוחרת.
אחרי שחתכה מלפפון והגישה אותו למיכאל, לביאה התיישבה וחיפשה את 'המרפק'. התמונות שמצאה היו של בר-מסעדה אפלולי ומסוגנן, אבל זה היה שם הרחוב שתפס את עיניה. שביל המרץ. הרחוב שבו שכנה הדירה שחלקה עם אביתר לפני שרוי נכנס לחייה, עם הלופטים והזונות והגרפיטי, ורעשי הלילה שהתרגלה אליהם במהירות מפתיעה. העייפות שאפפה אותה התפוגגה והיא נכנסה לפייסבוק והתחילה לחפש עד שמצאה Evyatar Ha'Elyon וזה היה הוא, לא השתנה כמעט. ובעצם, כמה זמן עבר, חמש שנים? למה שישתנה עד כדי כך? הוא גילח את הראש, ראתה, ואת מקום האופנוע שלו תפס כעת קורקינט חשמלי. סטטוס: רווק, נשמה לרווחה. עיניה המשיכו לנוע על פני הפרופיל, מחפשות בקדחתנות מידע נוסף, תמונות עם ידידות או אהובות. היא נכנסה ל'תמונות' ושם נתקלה בתצלומי הדירה הכל כך מוכרת, מתוארכות לאותו שבוע, ושפתיה התרחבו בחיוך. הוא עדיין שם, בשביל המרץ. יש דברים שלא משתנים. עכשיו נותר לה לוודא שגם הרגשות שלו כלפיה נותרו אותו הדבר.
היא העיפה מבט אל רוי הישן. ממקומה על השטיח, הכלבה זקפה את ראשה ונעצה בה מבט מאשים, ולביאה החזירה לה מבט מלא שטנה עד שהכלבה פלטה יללה והשפילה את ראשה. מכל הנדוניות שרוי הביא איתו לקשר הנישואים שלהם, זו היתה השנואה עליה. היא שלחה הודעה, "היי 😊" והרגישה שהלב שלה מאיץ את פעימותיו. טיפשה. טיפשה ופתטית. אבל לא עברו חמש דקות עד שהתקבלה אצלה הודעה מאביתר, "היי את בעצמך! מה קורה?" לביאה הנמיכה את צליל הנייד וכתבה, "עקרת בית נואשת" ואז הוסיפה קריצה כדי לא לצאת מדכדכת מדי, ואביתר שלח, "אין מצב. לא את," ולפני שהספיקה לענות כבר כתב, "אז מתי נפגשים לדרינק?" לביאה חשה איך בור עמוק בסרעפת שלה התמלא בבת אחת, והיא אפילו לא ידעה שהוא התרוקן. "אז זהו…" כתבה, "שאני מגיעה לאזור שלך בשישי בצהריים עוד שלושה שבועות. מתאים?" ואביתר ענה, "ברור! סופר את הימים מעכשיו."
היא לא ענתה, לא שלחה עוד אימוג'י. אביתר תמיד אהב שהיא החזיקה אותו על אש קטנה: ידידים, יזיזים, שותפים לדירה, חם-קר. כל אותם משחקים קטנים שהספיקה לשכוח מאז. כעת היא נמלאה אנרגיה. מה תלבש? היא העלתה כמה קילוגרמים מאז שגרו יחד, למרות שהיה נראה שהתנודות במשקל שלה מעולם לא הפריעו לאביתר כפי שהפריעו לרוי. היתה לה החולצה ההיא בצבע טורקיז שזכרה שאהב, והיא קיוותה שעדיין תעלה עליה. או שתקנה בגד חדש. בכל זאת, מסיבת הפתעה לחברתה הטובה ביותר.
שלושת השבועות הבאים עברו על לביאה בציפייה דרוכה. כל צליל מהנייד הקפיץ אותה, וכל הודעה חדשה מאביתר שלחה גלים חמימים במעלה גופה. מדי פעם היתה מרימה את עיניה מהנייד ומביטה ברוי הצופה במשחק בטלוויזיה או מקריא סיפור לפני השינה למיכאל המכורבל בנינוחות בחיקו. 'תראה אותי,' רצתה לומר לו. 'תסתכל.' אבל היא שתקה וחזרה להתכתב עם אביתר שכתב לה, "עברתי על כל הפיד שלך ואת יפה כמו שזכרתי. אפילו יותר."
הילה סימסה לה. התעניינה לאן נעלמה. היא נפנפה אותה בתירוץ קלוש ואז הוסיפה, "נתראה בשישי ממוש."
"מה יש בשישי?" שאלה הילה ולביאה מיהרה למחוק את ההודעה שכבר נקראה וכתבה לה, "כלום. התבלבלתי עם איזה מפגש אמהות מהגן."
"את בטוחה?" הקשתה הילה. "דווקא ביום ההולדת שלי? כי נראה לי שמריו מתכנן לי משהו." לביאה כתבה, "לא שידוע לי. נדבר," ולחייה, שהתלהטו מהשגיאה שכמעט ועשתה, בערו כעת אף יותר כשראתה שאביתר כתב לה, "היי סקסית."
החולצה הטורקיז ישבה עליה לא רע, והיא חשבה שהערך הנוסטלגי שלה יפצה על כך שהיא חורקת מעט בתפרים. היא התאפרה כפי שלא התאפרה זמן רב, מניחה צלליות במיומנות שנשכחה ממנה ומפנקת את המראה בחיוך מזויף בעת שמשחה את שפתיה באודם. היא לא ידעה כמה זמן מיכאל עמד בפתח החדר והסתכל עליה. "אימא, את הולכת?" שאל. "כן מתוקי. אימא הולכת למסיבה."
"גם אני רוצה מסיבה!" פניו התכרכמו.
"היום רק אימא הולכת, אהוב שלי. בפעם הבאה נעשה מסיבה ביחד, בסדר?" רוי נכנס לחדר השינה כשהוא מגרד את פדחתו. "איזה מסיבה?"
"אמרתי לך,” אמרה לביאה. "מסיבת הפתעה להילה."
"אבל היום זה השבוע של הכדורגל,” הוא אמר.
"אז אל תלך פעם אחת."
המבט הזה, חשבה, כאילו הורדתי לו אשך הרגע. "נראה לך?" הוא אמר. "שבועיים אני מחכה. אין מצב שאני מוותר על זה."
"אבל אמרתי לך מראש!" אמרה לביאה ובעיניה כבר נקוו דמעות. מיכאל נצמד אליה. "אימא, את יפה היום." היא ליטפה את ראשו בהיסח הדעת. הכלבה, שהרגישה שמשהו מעניין מתרחש בהיעדרה, הצטרפה אל רוי בפתח החדר ועמדה צמודה אליו, ממתינה בסקרנות להתפתחויות.
"אז תקחי את מיכאל איתך," אמר רוי. הוא היה יכול לומר את זה באנגלית, לתת לה למדוד את הרעיון, אבל בחר בכוונה בעברית. "כן, אימא!" אמר מיכאל הנלהב. "תקחי אותי!" ולביאה ענתה לו כמי שכפאה שד, "טוב מתוקי. הולכים למסיבה."
היא הגיעה ל'מרפק' רבע שעה לפני המועד שנקבע. רק מריו היה שם והוא חיבק אותה בחום. עיניו הצטמצמו, כך חשבה, כשהבחין במיכאל לצידה, אבל הוא התאושש מהר והחליף איתו כיפים לפני ששאל, "זכרת להביא את המצלמה?"
שיט. היא ידעה ששכחה משהו. "אני אצלם בנייד, יש לו אחלה מצלמה," אמרה, ומריו הנרגש הינהן כלאחר יד וניגש לדבר עם מנהל הבר על סידורי הישיבה. לביאה עברה פעם נוספת על הודעת הטקסט שהכינה מבעוד מועד כדי לשלוח אותה להילה בהמשך, למקרה שתשכח: יקרה שאת, איזה כיף היה לחגוג אותך ואיתך! נראית מעולה היום והכי מגיע לך. לעוד הרבה שנים של חברות, לב.
כשהרימה את עיניה ראתה שאורחים נוספים התחילו להגיע, כולם חולקים את אותה התרגשות שאפפה את מריו. ואז ראתה אותו בין עדר האנשים. אביתר. העיניים שלו יקדו באותו מבט שזכרה, שגרם לה להרגיש נוצצת, מורמת מעם. היא נופפה לו בידה וסימנה לו בתנועות שפתיים, חמש דקות אני איתך, והוא הנהן ונעלם בין שאר האורחים שצעדו בכיוון ההפוך. רק אז הבינה שפספסה את הרגע שהיתה אמורה לצלם, שהילה כבר בתוך הבר, מוקפת חברים שמברכים אותה ליום הולדתה. מאוחר יותר, הילה ומריו יצפו בסרטון של המסיבה שצילמה חברה אחרת. הם יראו בו את לביאה מנפנפת לאביתר. הם יראו אותה חומקת החוצה עם מיכאל. הם גם יראו אותה מעניקה חיבוק ממושך לאביתר שמיד בוחן אותה בעיניים נוצצות, לראות אם השתנתה ואיך, בזמן שבפנים, מריו מקריא את שיר האהבה שכתב עבור הילה לכבוד האירוע.
"איך אהבתי את החולצה הזו," אמר אביתר ברגע שהסבו לשולחן מחוץ לבר, ולביאה הרגישה מבושמת מנוכחותו. מהמילים שלו, שטפטפו כמו גשמי ברכה על המרחבים הצחיחים שלה. מהשתיקה הנינוחה. מבטה חלף באדישות על ההתרחשות שבפנים, שנראתה לה כמו סרט אילם וזר. זרם חשמל נעים רטט בה כשאביתר הניח את ידו על זרועה, ולקח לה רגע להבין שהוא שואל, "תגידי, איפה הילד שלך?"
רוי הגיע בדיוק כשהרופאה סיימה לגבס את הרגל של מיכאל. הוא היה לבוש במדי הכדורגל שלו והתעלם ממנה. "אבא!" הריע הילדון ורוי מיהר אליו ופרע את שערו ונישק אותו על הראש. "אתה בסדר, מיק?" ומיכאל הינהן במרץ ונשא אליו זוג עיניים מעריצות. רק כשכבר היו ברכב הפנה רוי את מבטו אל לביאה ושאל את השאלה שחששה ממנה: "איך זה קרה?"
"הוא רץ החוצה לפני שהספקתי לתפוס אותו," אמרה, אבל מיכאל שישב מאחור קטע אותה בכעס, "לא נכון! אימא דיברה בחוץ עם יָתָר. בכלל לא היתה מסיבה כייפית. היה לי משעמם נורא."
"מי זה יתר?" שאל רוי.
"סתם…" אמרה לביאה. "איזה חבר של מריו."
רוי חשק את לסתו ולא ענה. כשניסתה לומר משהו נוסף הוא הדליק את הרדיו והגביר את הווליום. "אני חיה לי מיום ליום" בקעו המילים מהרמקולים ולפתע לביאה נזכרה בעצמה ובהילה בנות החמש עשרה, צורחות יחד עם ריטה ומתכוונות לכל מילה. חוץ מהלא כל כך יפה אולי, כי הן הרגישו יפות דווקא. יפות ובנות חמש עשרה, וכבר יודעות לא מעט על העולם.
תגובות