רשמיי מהספר "ג'רבה" מאת דוד ברבי – רומן חניכה חושני

"ג'רבה" הוא רומן התבגרות פיוטי חושני, הנוגע בלב הכמיהה, הזהות והחיפוש העצמי. זהו שיר אהבה לגעגוע, לחיפוש, ולרבדים הסמויים שבין תשוקה למסורת. ברבי טווה עולם ססגוני גברי של זיכרונות, טעמים ותשוקות, בשפה לירית, אינטימית-ארוטית, אותנטית. יצירתו שוזרת פרוזה עם שירה רגישה, בקול רהוט, חי ונוגע, עשיר ניחוחות, צבעים ורגשות. בין סמטאות, בתי הכנסת, דוכני האוכל ובתי הקפה על חוף הים בתוניס, ועד לנופי צרפת ואיטליה, נפרש מסעו של דוד – צעיר יהודי מהאי ג'רבה שבתוניסיה – המחפש חירות אישית ורגשית. הוא נע בין זהויות, בין אהבות לגעגועים, בין אחריות ותשוקה, בין עבר לעתיד. זהו סיפור מסע של התבגרות, חניכה והתמרה – רומן שנכתב בידי משורר, המשלב באומץ ובעדינות בין עולם גשמי לעולם רוחני, בין גוף לנפש.

הכתיבה והמבנה
הספר כתוב בגוף ראשון, ודמות הגיבור נושאת את שם הסופר, דוד ברבי. הפרוזה שזורה קטעי שירה ליריים, עתירי דימויים, "וַאֲנִי אֶבְעַר עַד יֶחְדַּל הַחֹמֶר/ לִנְשֹׁם אֶת חַמְצַן הָרוּחַ// וְיִהְיֶה רַק אֵפֶר הַמִּלִּים/ מֻנָּח בֵּינֵנוּ". העברית משתלבת בביטויים בערבית, המעניקים ליצירה עושר ואותנטיות לשונית. כל פרק מהווה יחידה סיפורית עצמאית, והשירה פועלת כחיץ רגשי ומחשבתי.הסיפור נפתח בפרק "ריח ההישרדות של צמחי הבר", ומתאר את דוד – צעיר הנע בין עולמות: זהות מסורתית כבן לרבנים, מול כמיהה לחופש, אמנות ואהבה. המתח בין בית הוריו השמרני לתשוקת נעורים עזה ומימושה, במרחבי העולם הפתוחים – מתואר בעדינות, ללא שיפוט.
שמות הפרקים, כמו – "הכמיהה היא התוצאה", "הים מביא", "עלי הצפצפה" – נושאים גוון פיוטי ומטעינים את הטקסט במשמעות נוספת. הכתיבה האינטימית מעמיקה את עולמו הרגשי של הגיבור, ומשקפים את תהפוכות נפשו. ברבי מיטיב ללכוד את הכמיהה ואת הבדידות הנלווית לה. העולם הלשוני השופע ריחות, קולות, נופים, תיאורים ארוטיים ריאליסטים ורוך תפילה. השירים הפואטים והקטעים בערבית אינם רק תוספת אסתטית – הם שוזרים את הליריקה בלב הפרוזה, ויוצרים הדהוד פנימי בין המבעים.
בסיפור התבגרותו של דוד, ברבי פורש עולם חם, חושני מאוד, נטוע בתרבות היהודית הצפון-אפריקאית, אך מהדהד לקיום האנושי הרחב. דרך תיאורי אוכל מפתים, דמויות נוגעות ללב ואהבות סוערות, נרקמים חיים מלאי רגש וגעגוע. הטקסטים יוצרים יומן-רומן המשלב ביוגרפיה ודמיון ספרותי.

העלילה והדמויות
זהו מסע של זהות, תשוקה וחיפוש שורשים. דרך סיפורו של דוד, נפרש מארג נושאים עשיר: יחסי גוף ונפש, געגוע והתחדשות, אהבה וחיפוש אחר שייכות. העלילה נבנית כמסע פנימי בן שלושה שלבים: בשלב הראשון – נעורים סוערים והתנסויות מיניות ראשונות; בשלב השני – חיפוש שורשים ובית רוחני, דרך המפגש עם יהדות תוניסיה; ובשלב השלישי – מוכנות לנישואים. המבנה האפיזודי, המורכב מרצף התרחשויות קצרות, רוויות פרטים קטנים, יוצר פסיפס חיים מרגש.
גיבור הספר, הוא צעיר יהודי היוצא למסע צפונה, בתוניס. הוא מתמודד עם חרדות, כמיהות, התאהבויות במגוון דמויות נשיות, שכל אחת מהן מהווה מראה לשלב אחר בהתבגרותו. האהבות, והתשוקות שרובן מתגשמות, חושפות את הדקויות שבין תשוקה לאהבה, בין כמיהה לבדידות.
במהלך המסע דוד חווה התנסויות ארוטיות, חשש מהריון לא רצוי, וחיפוש אחר דמות האב החסרה של חברתו. כל דמות נשית מייצגת רובד רגשי אחר וכולן, תחנות, בתהליך ההבשלה הרגשית. בין תיאורים של תשוקה עזה בין גבר לאישה, שזורים תיאורי רחובות, בתי כנסת, תפילות, מאכלים ושווקים – המעניקים עומק, צבע וניחוח חי לטקסט. בסופו של דבר, המפגש עם אשתו לעתיד, בת הרב, מביא עמו לא רק אהבה טהורה, אלא גם תחושת שורשיות ושייכות.
הדמויות הנשיות ברומן נטענות במשמעות סמלית: אליס הנועזת – אהבת נעורים יצרית – מגלמת את התשוקה ואת אובדן התמימות, אהבה שהופכת לאובססיבית ואף מסוכנת. הדמויות של תיירות אירופאיות משמשות סמל לתעוזה, לפיתוי, ולמפגש חפוז וקל – ביטוי לתשוקת הגוף ולאהבה חופשית. כל אלה מקבלים ניגוד ברור עם דמותה של מזלה, בת הרב – סמל לאהבה מקודשת, עמוקה. הקשר ביניהם נרקם באיטיות, מתוך התרשמותה הראשונית מקריאתו בתורה, ומתפתח דרך מכתבי אהבה וגעגועים.
הדמויות הגבריות ודמויות המשנה מבטאות לרוב את חמימות הבית האבוד, ומשמשות עוגן של שייכות וביטחון. במהלך העלילה, דוד מוצא את פרנסתו ואת ייעודו המקצועי בחייטות עילית – תחום המשלב דיוק, יופי וזהות, ומהווה עבורו גשר בין עבר לעתיד, בין מסורת ליצירה אישית.

מוטיבים מרכזיים
הזהות היהודית – עוגן וכבל
הספר נטוע בלב תרבות יהדות ג’רבה – מסורתית, רבת שורשים – אך הגיבור חווה אותה כחונקת, ומבקש לפרוץ את גבולותיה. כבר בפרק הראשון הוא כותב: "כסביבון הייתי בידי אבי ואִמי, ואני נולדתי לחופש." מטפורה, המבטאת תחושת כליאה במעגלים מוכתבים מראש, ונשאפת להשתחרר אל עבר המרחב הפתוח, בו הוא "רואה יותר ויותר ירוק". הירוק, כניגוד לבית האב, כסמל של תקווה, של טבע, של חיוּת בלתי מרוסנת.
החלטתו לעזוב את הבית מעוררת תגובה דרמטית מצד אימו: "הועלייה, הועלייה, הועלייה… מעולם לא ראיתיה כך… רגע של טירוף"- טקס פורקן טעון, דרמטי, המזכיר מנהגי אבלות. אך במקום מוות, מדובר בפרידה מהבן. ברבי לוכד כאן תנועה ספרותית של הפיכת האישי לקולקטיבי וההפך – כאב משפחתי מקבל ממד טקסי ומיתי. האם היא הקהילה; והבן, ביציאתו, מפר את הסדר הקדום. מאז יציאתו למסע, לא מוזכר קשר עם הוריו, אף לא מכתבים.
הארוטיקה ככלי של התפתחות
מוטיב מרכזי בספר הוא הארוטיקה – כוח מניע, מבלבל, מעצב ומעצים. התיאורים החושניים הסוערים לוקחים את דוד מהתבוננות למגע, ונעים על קו הגבול שבין המושג לבלתי מושג. כבר בפרק הראשון, דמותה של רוזט, פתיינית אירופאית, נטענת בפנטזיה של חופש מוחלט "והיא, חשופה לפניי כאילו נעלם הבד והתמוססו צבעיו.” פעולה של הפשטה לא רק גופנית, אלא גם לשונית ותרבותית. אך כשנדמה שתתממש, היא מציגה את ארוסה, והתשוקה נקטעת. הכאב שבדחייה מחדד את הפער שבין תשוקה אישית לבין המציאות הקהילתית.
אימו של דוד, העצובה מרצונו לעזוב, אך מבינה לליבו, מכינה לו צידה לדרך – כעכים וברכת אם. ברבי מיטיב לתאר את המעבר הזה כשלב הכרחי במסע הפנימי, שבו נפרץ השער אל העצמאות. דוד יוצא למסע, ובדרך פוגש אנשים ומקומות. כשהוא מגיע לתפור שמלה לבתו של מארח מוסלמי, הוא עולה במדרגה נוספת של חציית גבול – לא רק בין גיל לניסיון, אלא בין דתות. בעת המדידה: “ידעתי שאין פיקוח על מחשבות והענקתי להן דרור.” ברבי כותב ארוטיקה כשירה פנימית, לא כפורנוגרפיה. המגע, גם כשהוא ממשי, נטען בפחד, בבלבול וביופי.
מעשה האהבה הראשון של דוד, עם אליס – בחורה צרפתיה שמחפשת את אביה הטוניסאי שלא הכירה, מתואר ברוך ובהתרגשות: "זו הפעם הראשונה שעינגתי אישה". ולצידה, חרטה מהולה בתום: "אם הייתי לוקח בחשבון את הסיכון להיריון, ודאי הייתי מאבד חלק מההנאה ומהיופי שבאיבוד הבתולים."
אחרי שאליס מלמדת אותו את רזי האהבה, הוא צובר ביטחון – ולאחריה רבות הנשים שנמשכות אליו, מבקשות את קרבתו הפיזית. ברבי מדגיש את ההדדיות, הנאה וסיפוק – מנת חלקם של שני הצדדים, העושים במלאכה. הנשים האירופאיות מוצגות כחופשיות בגופן, מתקשרות את רצונן, שולטות בעונג שלהן, ודוד – מלא און – מעניק להן אותו בנדיבות. תיאורי מעשה האהבה, נושאים אופי גברי מובהק – עוררות מיידית, דחף ישיר, וחתירה מיידית לחדירה, לעיתים תכופות ללא משחק מקדים או שהות של אינטימיות מתפתחת – תשוקה הפורצת שוב ושוב באותה תנופה חד-כיוונית.
המתח בין תשוקה גשמית לאהבה רגשית מלווה את הגיבור לכל אורך הדרך – כתהודה קיומית עמוקה בין חול לקדושה, בין חיבור לבדידות "עד מתי אעשה אהבה בלי לאהוב?", הוא שואל עצמו במהלך המסע ומרגיש שמשהו חסר. מהי אהבה, הוא שואל, ועונה בשיר, "הרצון להיות יחד".

משהחלה לפרוח אהבתו למזלה, כתב: "אֲנִי כְּמוֹ מִי שֶׁגִּלָּה אֶת עַצְמוֹ."

המסע
"שמחתי שבחרתי בדרך הנדודים", כותב דוד, "מדוע לא לחוות את החיים לפני שהשגרה תנצח אותם?", וכשנשאל לאן פניו, ענה: "אתן לגורל לשבות אותי". במסעו הוא פוגש אנשים, מתארח בבתי משפחות ונחשף לסיפורי חיים – כמו זה של זוג חשוך ילדים, שבנם האבוד אחמד מתגלה בהמשך כחסן, אביה של אליס, שנחטף בילדותו. המסע מתואר כרצף אפיזודות נעורים, משולב בהתנסויות ובמפגשים אנושיים המשקפים גשרים בין תרבויות. "הנוף שדהר מבעד לחלונות היה חדש עבורי, כמו לגלות ארץ חדשה" – משפט המבטא היטב את תחושת ההתחדשות.
ברבי בונה עולם בשפה עשירה בפרטים זעירים: צבעים, ריחות, מרקמים וצלילים. כל סצנה ספוגה בריאליזם פיוטי, המשווה לעלילה אווירה כמעט מיסטית. מסע התבגרות מיתולוגי, מג'רבה המוגנת אל העולם החופשי. אהבות הבשר מהוות עבורו עוגן. כשאליס פוגשת את אהבת חייה ונפרדת מדוד, מוכר פרחים אומר לו: "כי החיים בלי אהבה ריקים". בשירו הוא כותב: " לְהַחֲזִיק בְּרִגְעֵי הַכְּאֵב / וּלְבַקֵּשׁ אֶת הָרֶגַע".
אך המסע אינו רק גיאוגרפי – הוא רגשי ורוחני. כל תחנה היא שלב בבניית זהותו הבוגרת. שיאו במפגש עם אהבה שנטועה במסורת, בה, מוצא דוד שייכות ושקט פנימי. הקשר אל מזלה מתואר ברוך, ובמרחק מכובד – כאהבה שמלאה בגעגועים, במילים רכות, ובמבטי עיניים.
שירה ופיוט
השירים המשובצים אינם קישוט – הם חלק מהעלילה ולב פועם של הסיפור. הם מבטאים את סערת רגשותיו של דוד, את הכמיהה, הכאב והתשוקה:
"חֹשֶׁךְ נוֹשֵׁק לָאוֹר וְרֵיחוֹת מְחַלְחֲלִים/ בְּסִדְקֵי דִּמְיוֹן פָּרוּעַ/ כֹּחָהּ שֶׁל מִלָּה יָכוֹל לְהָבִין שְׂפַת רֵיחַ/ וְהַטֶּבַע צוֹרֵב בְּתוֹכֵנוּ אֶת רֵיחוֹת הַזְּמַן/ רֵיחוֹת גּוּף וְחֵשֶׁק מִתְעַרְבְּבִים/ בְּרֵיחַ הַהִשָּׁרְדוּת שֶׁל צִמְחֵי הַבָּר/ וַאֲנַחְנוּ בְּרוּאֵי הַיְּקוּם הֶעָגֹל הַזֶּה." (מהשיר "ריח").
בשיר "ריח", מתואר החיבור בין חוש הריח לזיכרון, כמוטיב עיקרי בהישרדות הנפשית. שירים כמו "הפצצה", "ריחוף" ו"זהות האהבה", מלווים את המסע הרגשי. גם אליס וגם ברידג'ט אותה הוא פוגש בהמשך, חובבות שירה, בעיקר שירי אהבה. שיריו, כגון: "געגוע", "שורות על מים", משקפים את תחושותיו העמוקות של דוד.
פיוטים כ"אשת חיל" וקטעי תהילים מושרים (שירת הים), ושמחתו של דוד כשמצא נוסח תפילה זהה לבית הכנסת בג'רבה, מעידים כי שירה ותפילה, מחברות את עברו להווה. מרפאות פצעים, ומזינות שמחה, חיבור והתעלות. "בית הכנסת אינו רק מקום תפילה, אלא מקום מפגש של הלבבות."
מאכלים כסמל לבית
תיאורי האוכל בספר אינם רק מעוררי תיאבון, הם רגשיים ותרבותיים. הפקיילה – תבשיל כהה של תרד ובשר, היא מטאפורה לאהבה שדורשת השקעה. סלטים תוניסאיים, פריקסה, עלי בריק – כולם ריחות של בית. "הרגשתי שחזרתי הביתה כשאכלתי מהמאכלים של זמירדה", כותב דוד.
האוכל מקשר בין דורות, מעגן את הגיבור בזיכרון, ומחדד את ההבדל בין סעודות במסעדות יקרות, מחטפי אוכל רחוב והתענגות על סעודות שבת צנועות משפחתיות, שהן ביטוי לחום, אינטימיות, והזמנה לשייכות. שתיית יין מתוארת בהקשר למפגשים אינטימיים, אך גם בארוחות שבת וחג, ובטכס האירוסין של דוד עם מזלה. מזלה התמימה מביעה אהבתה, דרך עוגיות ומאכלים שהכינה, לאורך הספר דרך בישול ואכילה נבנים קשרים רגשיים.
רגעי שיא ומשבר
רגע דרמטי בעלילה, בו הגיבור, נקלע למשבר עמוק על רקע לידה מוקדמת של אליס הנשואה, עימה הוא מנהל רומן סודי, ונחשד כאבי הילד. ברבי מתאר את הסערה הרגשית והמוסרית ביד רגישה: המשבר מעלה שאלות של זהות, כבוד משפחה ומסורת, כשחיבור מתנגש עם נורמות קהילתיות נוקשות. המתח בין הרצון האישי לחובות המסורת הוא ציר מרכזי ביצירה. הדיאלוגים הדרמטיים, יוצרים אווירה מתוחה. דוד נאלץ לעזוב הכל, מתוך הבנה שהמשך נוכחותו עלול לסכן את חייו. הילד המשותף לכאורה, מייצג את תוצאות ההתנגשות בין אהבה לסביבה.
התשובה, היא גם אובדן של זהות שכמעט התקיימה. דוד מבקש לצעוד בדרך אחרת, למצוא בה את מזלו, להתאהב בבחורה השקטה והמושרשת, לה הוא תפר שמלה ממידות שלקח על גופה העירום של אליס הסוערת. "שרתי תהילים והלכתי בדרך אחרת, דרך האהבה ללא נגיעה, ומילות השירים היו אצבעות הנגיעה במקומי". האם יצליח בכך?
הסיום מעצים את המוטיב המרכזי בספר – התשוקה המתמדת למה שלא ניתן לממש, לצד הכמיהה למצוא דרך אישית אותנטית, ועדיין להישאר מחובר לשורשים.

סיכום
"ג'רבה" הוא ספר שמבקש לשמר מקום וזמן אחרים, זהויות, ואת היופי שבפשטות, בזיכרון ובקשר האנושי. המסע הוא תהליך מיתולוגי של התבגרות, חניכה והתמרה. הוא נוגע בלב, נפעם בגוף, ומחזיר את הקורא לנעוריו שלו. השילוב בין פרוזה פיוטית לשירה אישית, הכתיבה הנועזת – יוצרת סיפור מלא אהבה, נעים לקראו בקריאה רציפה, מתוך ערגה לטייל בעולם החם, החופשי, שברבי יצר. ובמילותיו של דוד: "דרכן של מילים לחבר, ודרכו של הבורא לקשור שני אנשים."
המשפט החותם את הספר, “ישנתי כל הדרך לחתונה שלי עם אהובתי”, מסמל את הפיוס בין חלום למציאות, בין תשוקה למסורת, בין עבר לעתיד, בין יצר לרוח.
דוד ברבי הוא יוצר פורה רב-גוני. בכתיבתו, הוא משלב בין עולם גשמי לעולם רוחני, בסיפור קולח בגובה העיניים. ג'רבה, הוא סיפור רווי באהבה לחיים, למילים, לשורשים ולנפלאות הקשרים האנושיים. הקריאה, משאירה בלב רטט, סחרור, וניחוח פרחי פייל ויסמין של אהבה, המסרב להתפוגג. ספר מרגש, שמעלה חיוך, מאיץ דופק, מפתיע ומותיר טעם מתוק-מריר:
"געגוע זה, האם שורשי מים או אדמה לו?"

הוצאת עמדה, 2025, עורכת: טל איפרגן, הגהה: רן יגיל, ציור כריכה: רוני סומק, 334 עמודים.