close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • להתחיל מחדש עם שופנהאואר

    אלי תומר | סיפורים | התפרסם ב - 18.09.19

    “אז ניפגש בעשר וחצי בעולי הגרדום 5,” אמרה דנה וניתקה.

    טוב שקבענו לעשר וחצי. לפני זה הנתיב הציבורי באיילון פעיל, וכמה שהוא ריק ככה הנתיבים האחרים פקוקים. מעניין איך תיראה הדירה הזאת. בכלל, קשה לי להתרגל למחשבה על דירה, לאחר שעזבתי את המבצר. אבל מה לעשות. הדרך היחידה להציל את נישואיך היא להיות מסוגל להסתלק מהם, אמר שופנהאואר. ואני מסכים איתו. אין טעם לחיות בכלוב, ואפילו כלוב מזהב. אני יודע את זה מנסיוני. המבצר זה הבית שלנו. זאת אומרת היה. שלי ושל אפרת. עכשיו שנינו מחפשים דירה. אבל כל אחד בנפרד.

    עולי הגרדום הוא רחוב צר, אבל ירוק, כמו שאני אוהב. אני מטפס במדרגות שתיים שתיים. במעלית אני משתמש רק כשאני חוזר מקניות. ככה שומרים על גוף גמיש. הגעתי. דופק על הדלת. דנה פותחת.

    “אבירם? היכנס.” היא מחזיקה ביד כובע פלדה בצבע שחור.

    “מה זה הכובע המפחיד הזה?” אני שואל.

    “כובע? אה, הקסדה. אני מגיעה עם האופנוע. אתה יודע, לחסוך זמן.”

    “האמת, לא תיארתי לעצמי שאת… אני מתכוון, לא חשבתי שֶׁמְּתַוֶּוכֶת נראית ככה, ועוד על אופנוע.”

    “כן, כולם אומרים לי את זה.”

    “מצטער, לא התכוונתי להעליב.”

    “מה פתאום, בכלל לא נעלבתי,” דנה מניחה את הקסדה על הריצפה. היא לבושה בבגד עור שחור. אני מנער את הפנטזיות שלי מהראש ואומר, “טוב, נראה את הדירה?”

    מתברר שדנה מקצועית בעניין הזה. אבל יותר משאני מסתכל על הדירה, העיניים שלי נמשכות אליה. היא גבוהה כמעט כמוני. ועם התלתלים נראית עוד יותר.

    “נו, מה אתה אומר? אחלה דירה, ותראה את הנוף מהמרפסת,” היא נוגעת בי קלות.

    אני נושם. “את יודעת, דנה, הדירה עלה-כיפק. אבל אני לא יכול להתרגל לשם הזה.”

    “על מה אתה מדבר? איזה שם?” דנה נועצת בי עיניים.

    “עולי הגרדום,” אני עונה.

    “אבירם, מה איתך? תן כבוד. אלה בחורים שנתנו את עצמם למדינה שלנו,” מבטה נעשה חד וישיר.

    “איזו שאלה. בטח כל הכבוד. אבל, את יודעת, לקום בבוקר ולחשוב שאני על הגרדום, זה עושה לי לא טוב בבטן. אולי עדיף להקים להם אנדרטה בכיכר.”

    דנה מתעצבנת. “זה מה שמפריע לך? עוד לא שמעתי דבר כזה. בכלל, יכולת להגיד את זה בטלפון. היינו חוסכים את כל הזמן הזה.”

    “דנה, אני מצטער. את צודקת. אבל זה לא בא מהראש, משהו מבפנים.”

    דנה מסתכלת עלי כמו על ילד מפגר. אבל היא נרגעת.

    “בסדר, יש לי עוד שתי דירות פנויות. אחת בשפינוזה והשנייה ברחוב הכלנית. השמות מתאימים?”

    “כ-כן, בטח. אני אוהב כלניות ומעריץ של שפינוזה. אפילו חתמתי לו בספר האורחים.”

    “איזה ספר?” דנה חייכה. אולי אני כבר לא נראה לה כמו מפגר?

    “אה, בבית של שפינוזה, בהולנד. הוא גר שם לפני שלוש מאות שנה.”

    “טיילת בהולנד והלכת לבית של שפינוזה?”

    “כן, אמרתי לך שאני מעריץ אותו.”

    דנה לא אמרה כלום, ולא הבנתי אם עכשיו אני נראה לה אינטליגנט או סתם דביל. אבל היא חייכה, וזה הספיק לי.

    “טוב, אז אנחנו ממשיכים?” שאלתי.

    “כן. יש לך זמן? נוכל לעבור בשתי הדירות תוך שעה אם ניקח את האופנוע.”

    “ביחד? על האופנוע?”

    “כן, מה אתה פוחד?”

    “לא, רק לא הייתי בטוח… בסדר גמור. מצויין. אני רק צריך להזיז את האוטו…”

    “אתה יכול להכניס אותו לחניה של הדירה הזאת, היא פנויה.”

    איזו חוויה. הרוח, והתלתלים של דנה מכסים אותי. “אַתְּ הַשֵּׁד ואני אלדין,” צעקתי לה. היא צחקה. אחר כך ניסיתי להאריך ולמשוך את הזמן, אבל דנה היתה עניינית וזריזה. תוך שעה סיימנו, ואחרי שהסכמתי על הדירה בשפינוזה, היא החזירה אותי לעולי הגרדום ונסעה לדרכה.      

    דנה סידרה לי את החוזה בכלום זמן, וגם לקחה על עצמה את המכירה של הבית. מזל שגם אפרת מצאה דירה, ושנינו הסכמנו למכור ולהתחלק חצי-חצי בלי וויכוחים. למרות שהבית היה ירושה שלה. לפעמים היא באמת בסדר, אפרת. חבל שלא כל הזמן. תפסתי את עצמי חושב מה קרה לנו. איך שמחנו על כל רגע פנוי שהיה לנו כשהיינו סטודנטים, יחפנים, בלי אגורה. ואחר כך, כשהמצב השתפר וקיבלנו בית, ככה בלי להתאמץ, דווקא אז העניינים החלו להידרדר. כל אחד תפס כיוון אחר והתכדר כמו קיפוד. ואז באו הוויכוחים על ילדים. אני רציתי והיא לא. אצלה הקריירה במקום ראשון, הקולגות במקום שני, אני בעשירי וילדים ברשימת סטנד-ביי. אז החלטנו שזהו. יוצאים מהמבצר.

    עכשיו אני עסוק. מעל הראש. וזה טוב. לא עוד ימים מטורפים ולילות חסרי שינה.

    נשאר לי קצת עודף ממכירת הבית, והצעתי אותו לעיריה כדי להקים אנדרטה לעולי הגרדום. קראתי עליהם ונדהמתי מאומץ ליבם. מגיע להם שייראו את השמות של כל אחד מהם.

    התחלתי ללכת לקורס בקבלה. איזה עולם. איך לא הכרתי אותו עד עכשיו. ודנה באה איתי. אני מקים סטרטאפ קטן כדי לפתח אפליקציית קבלה מעשית. גם לאנדרואיד וגם לאייפון. מי שיוריד את האפליקציה ויעשה מנוי, יוכל לקבל מסרים מתאימים למצב האישי שלו. כל מה שאתם רוצים: הגנה מעין הרע, התאמת זוגיות, החזרת אהבות ישנות. רק בלי השם הקדוש. זאת אפליקציה נקיה וכשרה. וכשהיא עולה, מתחילה מדיטציה של שלוש דקות עם רינגטון רגוע, כדי להתנקות. לא קליק וגמרנו.

    עכשיו דנה מצטרפת אלי. לא לסטרטאפ. לדירה. זו שברחוב שפינוזה. ומכריחה אותי להכניס שטיח מקיר אל קיר.

    “בשביל מה?” אני שואל, “מי ינקה אותו אחר כך?”

    “זה מה שמדאיג אותך? אני מביאה אַי-רובוט.”

    “אבל מה נעשה עם שטיח ענקי כזה?”

    דנה מביטה בי שוב במבט החודר שלה. עוד פעם היא חושבת שאני מפגר?

    “זה המקום הכי טוב בשביל… שנוכל לעשות טוב אחד לשני,” עכשיו היא נועצת בי מבט שובב.

    “ותזכור, מקלחת זה אחרי. לא לפני. ברור?”

    “בטח. רק אחרי,” אני אומר, ונזכר באפרת. היא לא נגעה בי לפני ששנינו עברנו חיטוי באמבטיה. עכשיו היא קיבלה מינוי בפרקליטות. אשת הברזל. טוב, שתהיה בריאה. העיקר שהפכתי דף ואני זורם עם היקום ועם האנרגיה הקוסמית של דנה. ודרך המשקפיים הבהירות של האמונה העולם נראה זוהר.

    “את האמונה, כמו את האהבה, לא ניתן לכפות.” כן, גם זה שופנהאואר. 

    אלי תומר

    אלי תומר, בוגר בית הספר בויאר בירושלים, ואוניברסיטת תל-אביב בתחום מדעי המחשב. גימלאי של בנק דיסקונט. פירסם מספר ספרים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, שרון אפיאס

    מאת: אבי גרוסברד
    שרון אפיאס היא משוררת צעירה, פרסמה בכתבי עת והופיעה בערבי שירה...

    הכישרון לרוע

    יוסי וקסמן
    כשהתעוררתי הושיבו אותי על כיסא נצרים בָּלֶה. בחוץ נורתה ירייה, ותכף...

    אֶצְבַּע מוּנֶפֶת / תּוֹרָה

    עידית ברק
    אֶצְבַּע מוּנֶפֶת לְכָל אָדָם יֵשׁ אֵם עִם עֵינַיִם אוֹהֲבוֹת וְאֶצְבַּע מוּנֶפֶת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית