close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כפר גלים

    אילן שאול | סיפורים | התפרסם ב - 05.10.23

    גלים הם לפעמים געגועים לקייטנת כפר גלים: קייטנה שנתית לילדי אפיקים, כיאה וכנאה לילדים ששכשכו בעיקר בבריכה אולימפית כחולה מכלור, שלא פעם בקיץ, נטשו בשתי דבוקות (יסודי ותיכון) את האולימפוס הקיבוצי, לטובת קייטנה מהסרטים בכפר-בית-ספר-חקלאי-פסטורלי,  השוכן  למרגלות רכס הכרמל, על חוף הים התיכון.

    כל שנה, פונקט, החל מכיתה ב' (כיתה א' עשינו בגן) עד סוף י"ב, שניה לפני סוף החופש הגדול, השתחררה לאוויר הסיסמה המרחבית: קייטנת כפר גלים – והלב ניתר אלפיים. לא זוכר בדיוק אם זה היה שבוע או 10 ימים – בכל זאת, עברו מאז כמה עשרות שנים לא ממש "קייטניות" – השתחררנו מגבולותיו המוגבלים של הכיווץ הקיבוצי. בלי נעלים גבוהות, בלי "פָּאטֶס", בלי תרמיל, בלי מקל, בלי מימיה, בלי כובע טמבל. דילגנו קלילים לאוטובוס תיירים שחצה את הש.ג. בהנאה גלויה, המריא כמעבורת חלל צפונית מערבית והנחיתה דרומית לחיפה כמה מאות ילדי שמנת בכפר חקלאי מדושא למשעי, מדושן למראה, שליו ושקט, שהצוף היחיד שצף כרגע מירכתי הזיכרון המתכלה, היו הגלים של כפר גלים.

    קייטנת כפר גלים של ילדי אפיקים. צילום באדיבות מאיה אשכנזי, ארכיון אפיקים

    זוכר שלא עצמתי עין כל הלילה לפני, ספרתי ת'שניות, הלב איים להתפוצץ, ומהרגע שבקעה מהאפלה קרן שמש ראשונה, הרגשתי איך אני ממריא על כנפי רוח.

    והימים, ימי קצה הקיץ. ימים ברקיע. כשהחום הנוראי של עמק הירדן, 40 פלוס מעלות בצל, 180 מ' מתחת לגובה פני הים, אי שם על ציר השבר הסורי אפריקאי, הצטנן אחת לשנה בחום אנושי בגובה פני הים. כשהזמן הכפרי, הדשן, הרחום, התחלף אחת לשנה בזמן קריסטלי צלול כיין לבן, מול הים הכחול ומגדלי החול.

    האמת היא שאני באמת לא יודע מאיפה להתחיל. כפר גלים נראה היום כפקעת חלום מושלם נטול קצוות פרומים. אז נתחיל לפרום מהרגע שבו שמנו ת'דברים בחדרים הקטנים שהתרוקנו לכבודנו, הורדנו ת'בגדים, רצנו יחפים, בגד ים קיבוצי (כחול עם פס לבן), חוף ים (כחול עם קצף לבן), חצי גום ערוף, כשכף הרגל היחפה מתפעמת כל פעם מחדש ממגע החול החם.

    בלי לשמוע שום ירית זינוק, התקדמו המכורים לגלים לתוך הים שנסוג, הותיר מרחב הליכה רחב יריעה וחיבק בחום. במיומנות של תופסי גלים מקצוענים, הסתובבו המכורים עם הראש לכיוון החוף, הרגלים מתנדנדות כסנפירים לתוך הים הנסוג, החסרת פעימה וציפייה לגל בנקודת ארכימדס.

    עוד כמה שניות של ואקום ודאייה של חוסר ודאות בין שאריות ים לשמים, ירעם הים ומלואו, הגל שנפלט שעט, פער מלתעותיו והתקדם במהירות כצונאמי גבה-גלי, שננעל על גוף קטן, הציף-העיף כלפי מעלה, ניתק מכוח המשיכה, וסחף בקצפו הלבן עד קצה החוף הרחוק. קוקטיל עילאי של ורטיגו, שיכרון חושים, ריחוף קוסמי ונחיתה מימית, שמימית, על החול הרטוב.

    ואז עוד גל ועוד גל ועוד גל. אין לזה סוף. התמכרות מוחלטת לאינסוף. כל גל, גם אם עקף והותיר מדדה מחוץ לצנטריפוגה השמיימית, עדין שם בכיס הקטן את כל הבריכה האולימפית, המקפצה הגדולה, המקפצה הקטנה והמגלשה התלולה.

    גלידת תל חנן

    כפר גלים, כשמו כן הוא. אבל לא רק. כי כפר גלים הוא גם שם של קייטנה. לא כמו קייטנות הבייבסיטינג של היום. כי בסוף שנות ה-50', כשלזמן עוד היה זמן, קייטנה הייתה שם נרדף למשהו נשגב. גדול מהחיים. אוויר פסגות. נוגע בשמים. חוץ פלנטרי.

    המון דברים קרו בקייטנת כפר גלים. ים. לא הכול אני זוכר ממרומי שנותיי.  כל הגדרה – חוץ ממושלמת – נראית קטנה על כפר גלים: בועת זמן בים הזמן, המתעקשת לשמר קפסולת זמן עמידת זמן.

    כאן מגיע הריטואל שהפך ל"סח'וג" של חוויית כפר גלים: כיוף בחיפה. רק המילה "כיוף" על קצה הלשון, כבר הדיפה בנחירי קיבוצניקים שגדלו על ניחוח הזבל ריח חציר – ניחוח "עירוני", "כייפי".

    התחנה הראשונה ב"כיוף" החיפאי: רגע הנחיתה בעיר לעת ערב. אורות הכרך, חלונות ראווה, רחובות, מכוניות, רמזורים, עיניים פעורות לרווחה וכל זה. תחנה שניה: נסיעה הלוך ושוב בכרמלית מרכס הכרמל עד לעיר התחתית. ממרחק הזמן, כמעט כל החוויה החיפאית מקופלת בכרמלית:  רכבת הרים לונה פארקית, שחצתה את חיפה כסכין חדה בעוגה רבת מגדלים, וחילקה בדרך העולה ויורדת פלחים לכל נוגס.

    תחנה שלישית: שיטוט בהדר ונקודת כינוס בשעה נקובה מראש בפלאפל ויסמן בכיכר הנביאים. כל ילד קיבל מהמדריך חצי לירה לכיוף, ובחר אם להוציא את כולה על מנה פלפל, או רק רבע לירה (25 גרוש) על חצי מנה, והרבע השני על מה שבא לו. בדרך כלל על גזוז בטעם פטל.

    רגע הקתרזיס: חצי כפית סח'וג על הטחינה, נגיסה בכרוב המבושל, בסלט, בחמוצים ובפלאפל הנימוח בפה כמה יותר לאט. אלי אלי, שלא יגמר לעולם. חצי לירה על מנת פלפל שלמה, שהצליחה להדליק בחלל הפה טעם אחר, שהצית חלום אחר על עולם אחר.

    בסוף הפלאפל החיפאי הגיע הדיזרט בדמות גלידת תל חנן וסרט קיץ שלגוני, בדרך כלל על פסגת הכרמל, בבתי קולנוע עם שמות כמו "מוריה", "שביט" ואורלי". עד כמה שזכור לי, שם ראיתי לראשונה את "גברתי הנאווה", "מרי פופינס", "צלילי המוזיקה" ו"גבר ואישה".

    אלא שהפעם החוויה הקולנועית לא הצליחה לגנוב יותר את ההצגה. היא הייתה לא יותר מהדובדבן על גלידת ה"כיוף". בדרך חזרה לכפר גלים, דרך בת גלים, הלב המשיך לרחוש, לגעוש וללחוש לגל הבא שיעלה ויבוא עם הנץ החמה. בלילה בלילה, רגע אחרי ש"הלכנו לישון", ברחו המכורים דרך החלונות, כדי לשמוע ולחזות בהמיית הגלים שהמשיכו להתנפץ על החוף בלעדינו.

    והייתה עוד חוויה "כפר גלית" שנצרבה בזיכרון המתגלה: רעש קרונות רכבת ישראל בקצב הצ'ה צ'ה צ'ה צ'ה צ'ה, שפסיה המכסיפים חצו את שדות בית הספר החקלאי, ורעש שקשוק גלגליה כקטר קיטור חדיש, שהשתלב בקונטיניואיטי מושלם עם אופרת הרוק "כפר גלים".

    בלילה, כשנדמו פסי הרכבת, היו כמה הרפתקנים (אני לא הייתי ביניהם), שהתגנבו לפסים והניחו מטבעות של חמישה ועשרה גרוש שנותר מ"הכיוף", רק כדי לגלות בבוקר, אחרי צלילי השכמת רכבת הבוקר, איך הותך המטבע והוטל אל הרווח בין הפסים, מרוקן משוויו המקורי.


    פלח מפרי העץ האסור

    הימים חולפים, שנה עוברת, ורק מנגינת "כפר גלים" לעולם נשארת. הכול יכול להשתנות, חוץ מהמנגינה. הילד, שטעם אחת לשנה גלים גנובים ימתקו, התבגר, הסתרק כמו אלביס, והתנפץ על שובר גלים מפתיע, שגנב את ההצגה מהגלים הישנים.

    הסיפור התחיל "מאחורי הלולים". רומן סתרים שנרקם בין גָּזַם (בזכות "גזימותיו" המפוארות) לנרקיס (בזכות נרקיסיותה), נקלט בזווית העין. כל פעם שגָּזַם ונרקיס נפגשו בחדר אוכל או על המדרכות, דוק של אהבה גנובה בין הכרמים הצטעפה ביניהם. מספיק היה לראות את המבטים שרצו ביניהם, בעיניהם, הנשיקה הרפה על הלחי, החיוך הקטן בזווית, כדי לקלוט שמתחת לפני השטח מתבשל עוד רומן רענן. גָּזַם גם היה ידוע כחרמן לא קטן שהשכיב כמה משאפות אפיקים – רובן נשואות. ולמרות שכולם ידעו ודברו על זה חופשי, לאשתו, לכאורה, זה לא היה אכפת. עובדה שהיא המשיכה להיות אשתו, ועשתה לו ארבעה ילדים, תוך כדי גיחותיו.

    עד כיתה ז', כל עולם המבוגרים שהתלווה לקייטנת כפר גלים, התנהל  על כוכב אחר. כל מה שעניין אותי היו הגלים, הכרמלית, הפלאפל עם החצי כפית סח'וג וגלידת תל חנן – שמותגה במהלך הזמן כ"גלידה אמריקאית".

    אך מתברר כי בשקט בשקט, כמעט בסוד, כקוד קיבוצי, הפכה קייטנת כפר גלים, לפלח מפרי העץ האסור, לכל אוהבי המים גנובים ימתקו, שנאלצו לתפקד בימים כתיקונם כשועלים קטנים מתגנבים לכרמים. בכפר גלים נפרמו לרווחה כל האזיקים ואפשרו להם להשתולל כאוות נפשם.

    כשראיתי שגָּזַם ונרקיס עולים בדלת הקדמית של האוטובוס – אבל לא יושבים אחד ליד השני – חרף המבטים – הבנתי לראשונה שהפעם לא רק הגלים יככבו בקייטנת כפר גלים.

    מרגע הנחיתה בכפר גלים, כשהילדים רצו על אוטומט לחוף, פסעו גָּזַם ונרקיס כמו זוג פוסע לבדו במשעול בלב שדות, כשהרומן הקיבוצי, שעד עכשיו נרקם מתחת לרדאר, נחשף בהדרגה בכל דרגותיו ומדרגותיו.

    זה הרגע שבו התפזר, התבהר, כל הערפל הקיבוצי הסמיך, שחצץ ביניהם כל השנה כחצץ דוקרני. הסצנה הראשונה נחשפה לעין העירומה מתחת לעץ פיקוס ענקי, בירכתי הדשא הבלתי נגמר, הרחק מעין רואה. חוץ מאחד, שהסתתר מאחורי השיחים, וראה בלייב נשיקה שרואים רק בסרטים. גָּזַם ונרקיס התנשקו והתנשקו והתנשקו כאילו אין זמן בעולם. אולי שעה. אולי יותר. בשלב מסוים הם הפסיקו, חייכו זה לזו, גָּזַם ירד לצווארה הענוג של נרקיס, ונישק את כל נרקיסיה, כלניותיה, נוריותיה, אירוסיה  ורקפותיה.

    נרקיס שתפה פעולה מלא מלא. גם כזרועו השרירית של גָּזַם התגנבה מתחת לחולצתה, ומיששה את משושי גופה המפוארים. גם כשנישק מתחת לאוזניה. שום וילון לא יסתיר אותה יותר ממנו – ואותו ממנה. 

    ואז הם נשכבו על הדשא. בהתחלה על הגב, מציצים זה בזו וחיוך ענק זורח בעיניהם. מהר מאד המגנט נכנס לפעולה, והם התחילו להתגפף, להתלפף, מהמסד עד הטפחות. עוד ליפוף ועוד ליפוף. וואו. ומתוק העור לעיניים.

    השמש במרכז השמים. לחות חיפאית. הילדים שבגרו והתג'עברו, חזרו עמוסי חוויות מעוד ריטואל גלי עד גבה-גלי. ורק אני מצאתי עצמי פתאום  מרחף בין חלום לחלום, מתקשה להאמין למה שחזו עיניי לראשונה בחיי.

    נצרתי את סודי עמוק בבפנוכו. היה או לא היה. חלום בדוי או פלא. אבל היה. מעלום היה. אחרי זה ראיתי אותם בחדר אוכל של הקייטנה, שנראה כמו מודל מוקטן של חדר האוכל בקיבוץ. גם כאן הם שמרו על טווח בטחון זה מזו, משחקים את המדריכים המסורים, אך לא מסירים עיניים זה מזו.  

    אחר כך הם עזבו לבד את החדר אוכל, אך חברו מהר מאד בדרכם לצימר הירוק בשורת חדרוני הסגל. אחרי שהם נעלו את הדלת מבפנים, היה ברור כשמש במרכז השמים לאן מוביל השביל. יכולתי רק לדמיין, לפנטז, להצטמרר, מה הם עושים שם בתוך הצימר. אבל לא העזתי להתקרב פן איתפס בקלקלתי. בקלקלתם.

    בהדרגה, בקטנה, התפרץ הרומן בין גָּזַם לנרקיס ממעבה הסודיות והפך גלוי לעין. לא רק אני ראיתי איך הם נוגסים עד החרצן את האפרסקס האדמדם, הצמרירי, המתקתק.

    ככל שהתבגרתי, קלטתי באינסטינקט מרוחק שכפר גלים היה צוהר שטוף אור, שמש וים, דרכו השתחררו מכבלי הקיבוץ הקודרים, החשוכים, האפלים, כל התשוקות המודחקות, המוכחשות, היצרים הכבושים, האהבות הכמוסות, הפנטזיות ההזויות, הדמיונות המדומיינות, הזימה הלוחשת, הרוחשת, הקוצפת.     

    דברים שחוויתי, חזיתי, בקייטנה אחת, לא ראתה שפחה חרופה על הים. כל יום זימן עוד פלח מפרי גן העדן. כל יום הציף ניצני התבגרות הורמונליים, שהיומיום הקיבוצי דחק לקנטים, ובכפר גלים התפרץ בחדווה.

    חוויה בבגדי חווה

    הטוויסט בעלילה הגיע במעקב צמוד אחרי נרקיס בדרכה למקלחת, חמושה במגבת לבנה צרת-מידות, שחבקה את גווה הגלי וחשפה הרבה יותר מטפח. מאחורי המקלחת היו שירותים עם חור בקיר, שנקדח הרבה לפניי, אך חיכה לי בכיליון אישונים פעורים לרווחה. אחרי שהוצאתי את הצמר גפן החשוד בין חריצי החרסינה, נגלתה לי חוויה בבגדי חווה, שעד לרגע כתיבת שורות אלו, 58 שנים אחרי, אני עדיין מתקשה לפרק למילים.

    ב-1965, תשע שנים לפני שראיתי לראשונה את "מציצים", הייתי בטוח שמדובר בסטייה יחידנית, חרמנית, על גבול החולנית. אבל אם בדור הנפילים נפלה שלהבת, מה יגידו אילנות הקיר.

    מי שהכיר את החור שבקיר, לא יכול יותר ללכת אחורה. רק החורה.  נרקיס בעירום מלא מול עין עירומה, הייתה צריבת דיסק תודעתית בלתי הפיכה, שהציתה עולם עלום.

    ואז הגיע כהרגלו ריטואל "הכיוף", שנטען הפעם במשמעויות רומנטיות אורבניות חדשות, כשאפילו החצי כפית סח'וג, לא הצליחה לגנוב את הסח'וג של גָּזַם ונרקיס, שזהרו לפתע כשני "עירוניים" שיצאו לבלות בחיפה, כמו הייתה פריז, שוטפים ת'עיניים בבובות בחלונות הראווה, מתבלבלים ברמזורים בין ירוק לאדום (וכמעט נדרסים), מתחבקים ומתנשקים בלי חשבון, נכנסים למסעדה (הופהל'ה), מנגבים חומוס, משפריצים קטשופ על צ'יפס, מדממים סטייקים בשרניים, מזמינים וויסקי (וואו), צוחקים, משתכרים, מקנחים במוס שוקולד ומשלמים טיפ למלצרית נאה.  וואי וואי. אשכרה "עירונים". מה זה צריך להביע? אתכם למזכירות.

    מחר נגמרת קייטנת כפר גלים. הלילה הזה הוא הלילה האחרון של גָּזַם ונרקיס על הירח, רגע לפני שיאלצו לחזור לכדור הארץ. לילה לילה, הרוח נושבת, לילה לילה, הומה הצמרת. לילה של פריחות. לילה צופן סודות, שיתפענחו בלחישה באוזן ויד הפונה לים: הפינאלה המושלמת לפלח ירח, שמגיע לקטע המימי, הימי, החלומי.

    אחרי שכולם הלכו לישון, עשיתי הכול כדי להשאיר את האישונים פקוחים לרחשי הלילה הבא אל האוח, להראות לי בחושך את כל הדברים. צחקוקיה של נרקיס, שנקלטו היטב בשקט, שלפו מהמיטה בלאט, מהלך על שקערוריות בקעת הירח, בואכה הריגוש הגדול שהתפעם בחזה.

    גָּזַם זינב מאחוריה על בהונות ועשה פוזות של הולך על קורה, כמעט נופל כזה, אבל שומר על שיווי משקל. נרקיס מציצה לאחור, מצחקקת צחוק כבוש מהבדיחה, פורשת ידיה לצדדים, משחקת אותה שקנאי, ומובילה בריצה קולחת לים הגדול. רגע לפני, היא פורמת חולצתה כפתור אחרי כפתור, מורידה לגמרי, שולחת ידיה לאחור, מנתקת לאט לאט את תופסן חזייתה, מפשילה באיטיות בין עופריה ומשליכה על החול. מהר מאד מגיע שלב התחתונים והעירום המלא מלא, תחת נגה ירח מלא.

    גָּזַם התענג על כל שיערה בבשר החשוף. לא מחמיץ אף פריים בסרט הכחול מול הים הכחול. נרקיס מדשדשת לים כנימפה מנופנפת, שוחה חזה במים הרדודים. גָּזַם משיב בפרפר. נרקיס מסתובבת, ממשיכה לשחות חזה שופע, שיער בלונד רטוב עוטף את פניה, מאיר עיניה הירוקות המנצנצות. גָּזַם מסתיר אותה במלוא הדרה, אך לא מסתיר את שניהם מתמזזזמזזזים, מתחבקים חזק חזק, מתנשקים עמוקות, צוללים עמוק ונשלפים בצחוק. "אמאל'ה, אני טובעת", זועקת נרקיס בין מלתעותיו של גל סורר שסחף למים העמוקים. מזלה שגָּזַם, בוגר שייטת 13 עטור כנפי עטלף, יודע בדיוק איך משייטים בשטח מת, כדי לחלץ נרקיס מגל סורר, שהעיב קלות על החלום הרטוב.

    הכול מתחיל ונגמר במקום ובזמן הנכון. וגם קייטנת כיתה ז', קייטנה שמצצה את ששת אותיותיה עד כלות, נכנסת לשלב הפייד אאוט. מחר נגמר החופש הגדול. איזה באסה. 

    אילן שאול

    אילן שאול, עיתונאי, משורר-סופר, עורך וקולנוען, נולד וגדל בקיבוץ אפיקים. ב-1974 עזב את הקיבוץ לתל אביב וחי בה עד עצם היום הזה. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באונ' ת"א (1979-1975). ב-1981 החל דרכו המקצועית כעיתונאי. במהלך 42 שנה כתב וערך בין היתר ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "להיטון", "לאישה", "הפטיש", "אנשים" ועוד ועוד ועוד. "מִלְחֶמֶתָרְבּוּת", שיצא לאור ב-2022, הוא ספרו השני. קדם לו "אקורדים בשיפוע" (2015), ספר שירים בהוצאת "עמדה". (צילום: גילה שאול)

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגיות:

    אין תגיות

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אטיוד 11

    יוכבד בן-דור
    יצאתי לחופש. אני אחזור. התחלתי את החופש ביום שלישי, יום שהרגשתי...

    יודפת: היסטוריה, ציונות, אות לבאות

    אורציון ברתנא
    יוסף בן מתתיהו: ”כי המקום הוא משגב חזק לפני הגליל” ('תולדות...

    הכי הכי טוב

    שי מרקוביץ'
    האנגלו-סקסים שולטים ברשימת 100 הרומנים הטובים ביותר בכל הזמנים של "הטלגרף"...
    דילוג לתוכן