close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כמעט סתיו

    דפנה חיימוביץ' | סיפורים | התפרסם ב - 19.11.19

    “יודעים מה המשאלה הראשונה שארצה להגשים?” פנתה אביגיל לילדיה ביום צאתה לגמלאות, “לבקר עם אבא בעיר האהובה עליי בעולם.”

    תגובותיהם המריצו אותה וציפייה חדשה נולדה בה. רק עופר לא גילה סימני התלהבות.

    לאחר כמה וכמה ביקורים בהם לא פסחו על אף אחת משכיות החמדה הפזורות בשפע בעיר, הציע לה לטוס הפעם בגפה. בשבועות הקרובים מצפים לו דיונים חשובים בעירייה. הוא יהיה עסוק בתכנון אדריכלי של הצבת קירוי לילי לחורף בבתי אוכל. 

    “כמעט סתיו. חייבים לסיים הכול במהירות,” טען.

    “הקרואסון יהיה פריך ומתוק יותר בחברתך,” ניסתה לשדלו.

    “אבל היינו שם, אביגיל, כשחגגנו לך יום הולדת שישים.”

    “עברו כמה שנים ואני מתגעגעת.”

    “תזמיני מלון במקום מרכזי, תנוחי כמה ימים, תשני אוירה ותחזרי רעננה,” פסק.

    משכשלו ניסיונותיה לשכנעו, הנצו בה ניצני השלמה על שלל האפשרויות הצפויות לה. הפעם לא תשרך רגליים בין מבוכי מוזיאונים עמוסי הוד. היא תוותר על השוטטות האינסופית בין דוכני  עתיקות, ואף תימנע מצעידה מתישה לאורך הסן, על גשריו המפוסלים והסמטאות המסתעפות משתי גדותיו. לאחר שנות עבודה מתישות עם ילדים- שלה ושל אחרים, היא תעניק לעצמה מנוחה שקטה ורוגעת. תנער את פירורי האבק שהצטברו על עורקי הלב, תשתיק את הצלילים שסדקו את עור התוף ותקשיב למנגינות אחרות. וכבר ראתה את עצמה יושבת על כיסא קש בקדמת בית קפה שכונתי, מתענגת על לגימת קפה ריחני. ובעיר שלעולם לא ניתן למצות את יופייה, תשוטט  ותגלה עוד חצר סמויה, שער חבוי, פסל שחמק מהעין. ואם יתמזל מזלה ומזג האוויר יאיר פנים, תימלט משאון העיר לגן פורח. דבר לא יפר את שלוותה. ואולי…קיוותה, אולי תשרה עליה העיר מרוחה, ותצליח להעשיר את הקובץ “מקום של שיר”, ולמחזור השירים המהללים את ירושלים יצטרפו שירים ממקום אחר.

    בשעת בוקר מאוחרת, הסיטה את כנפיו האווריריות של וילון התחרה ופתחה לרווחה את החלון. קרני שמש של שלהי קיץ שלחו אישור לתוכניתה. לגמה את לגימות התה האחרונות, זכרה להכניס לתיק פנקס ועט, וכשהז’קט בידהוצעיף משי תואם כרוך סביב צווארה, ריחפה מטה במעלית השקופה.

    “מרסי מסייה, אורוואר,” השיבה לברכת פקיד הקבלה, ממהרת לעבר תחנת המטרו הסמוכה, ממנה תשוב בקלות ובנוחות.

    לאחר נסיעה קצרה, בהליכה זריזה לאורך המנהרה האפלה ומעקב אחר השלט, הגיעה לפתחו של גן רחב. רקיע בהיר קיבל את פניה מבעד לשער ברזל גבוה מעוטר פיתוחים מוזהבים. רוח סתווית בידרה את שיערה הקצר. ריחות ירוקים ליוו אותה. הגן קרא לה לחסות בצל קורתו והיא נענתה לו. פסעה בין שבילים מוקפת עצים: זקופים ומתנשאים, עתירי צמרות, מטאטאים את העננים. אחרים כפופים, משפילי מבט כלפי אדמה יגעה. עצים שגזעם נחוש ויציב ואחרים- גזעם כחוש נוטה ליפול. ורבים מאוד באים בימים. כאדוני המקום שראו הכול הציגו בגאווה שורשים עבים, מחורצים, משתלטים על פני כרי דשא בוהקים. אלו סודות טמונים בפיתולי שורשיהם הקשישים?

    בבוקרו של יום חול לא המה הגן מבקרים. גם צהלת ילדים לא רחשה בו. עגמומיות קלה שרתה עליו. על ספסל התגפף בלהט זוג אוהבים, רוכבי אופניים דיוושו על פני משטחים מרוצפים, בעלי כלבים פסעו פסיעות מתונות. נעמה לה ההתבודדות השקטה בטבע. צעדה והתעכבה ליד פסל, ניצבה מול מזרקה, חלפה על פני ערוגות פרחים מבושמים, ניחוחם ליטף את עורה.                                                                                   

    כשפגשה את ידידיה בני ארצה, עצרה מלכת. מלאי גאווה ניצבו מולה, ברכו אותה במשב עליהם: עצי אורן מחטיים נושאי אצטרובלים, נטפי דמעות שרף צמודים לקליפת גזע דביקה, הפיצו ריח רענן. געגועים עלו בה לריח הסתיו של ביתה. לטעמם של רימונים ותאנים בחצרות הבתים, למראה טורי חצבים צצים בשדות הבר, זוקפים גבעולים ארוכים מעוטריתפרחת לבנה.

    הגעגועים נשאו אותה אל עופר. איך השכיל להבין את הצורך שלה להתנתק מהמטלות המשפחתיות, מהשגרה השוחקת. כיבד את בחירתה ואף עודד אותה להגשימה. בעודה מהרהרת בכך, הדהד בתוכה רצון לצעוק בקול גדול שיגיע לכל איש בגן: אל תוותרו על המשאלות שלכם, אל תדחו את השאיפות, ממשו את החלומות! ומחשבות נוגות חלפו בה על המרחק הגדל והולך משנות נעוריה, על הימים הקרבים במהירות אל המנוחה הנכונה.

    צעדיה הובילו אותה אל מול אגם גדול. מים צלולים נקוו על פני השטח. ברווזים הפגינו את כישרון השחייה שלהם ואנפות ניערו טיפות מים מבין נוצות לבנות, פרשו כנפיים והמריאו. קריאת העופות בגן, התמזגה בגלים של נחת שגדשו את ליבה. בהתה בנצנוצי המים המרצדים ונשמה סתיו. 

    הלכה לאורך השדרה, עיניה נישאות לשמיים. מבין הצמרות שטו עננים. לרגע התכהו והתפזרו בכבדות על פני הרקיע. קרני שמש עשו מאמץ שלא להיבלע ביניהם. צינה קלה עטפה אותה והיא הידקה את הז’קט, רכסה כפתוריו. נתנה מרגוע לרגליה על אחד מספסלי העץ הפזורים בנדיבות בגן. הוציאה את המראה העגולה וחיזקה את הבוהק בשפתיה. פניה היו טובות ומוארות. כאילו דבק בהן קורטוב מיפי המקום. אפילו הקמטים בצדי הפה, במרום המצח ובזוויות העיניים, הוסיפו לווית חן לפנים. מבטה תר סביב, גומע את חנו של הגן.

    אי-שם במרחק, גילתה כעין להבות פורצות מצמרות העצים. היא נכנסה לעומק הגן ומול עיניה ניצבו שורות עצי ערמונים ודולב עוטים צבעי אש. העלים עיטרו את הענפים בחום, צהוב, זהוב, כתום וארגמן. משב רוח חבט בעלים, השיר אותם והרקידם טרם נחיתה. מחול סחרחר של שלכת חג מולה. עוד מעט יסתערו עליהם רוחות עזות, יפשיטו אותם מעלוותם והם יוותרו חשופים ונעצבים.

    השמיים נעכרו. רוח החלה לנהום, האיצה צעדיה, צלפה בגב, בעורף. עננים התקדרו מעל הצמרות, שטו בכבדות כמוכנים להתפקע. ברקים ריצדו ורעמים שעטו, עוד רגע ירעידו את הגן. סערה מאיימת לבוא. היא תישא עמה אלפי כדורי פינג-פונג שקופים שיכו על ראשה ללא רחם. והיכן תסתתר מפניהם?

    הסתלק הסתיו ובא החורף. טיפות שרטו את האופק, דלפו עליה בנחישות. הפנקס נטמן במעמקי התיק. ראשה כוסה בשקית ניילון וצעדיה התרחבו. כבדו הטיפות והפכו למטר סמיך. ככל שהסמיכו, הוחש קצב ההליכה. המבקרים הבודדים נחפזו לעבר שער הכניסה. הצמחייה  נעטפה בריח של חורף.

    “גשם של סתיו נחוש וקר
    גשם יורה עוין וזר
    הפתיע שחר בהיר.
    ישטוף את ליבה של העיר
    ליבו של הגן
    גם ליבי יישטף.”

    התנגנו בה מילות שיר שלא הספיק להיכתב.

    פילסה דרך מתחת לענפי העצים הסבוכים. רגליה שלחו אותות כאב. ביקשה לעצור, לאסוף כוח, אך המשיכה להימלט בין השבילים. השער רחוק והגן נתרוקן ממבקריו. רק היא לבדה נותרה בו.

    גילתה נתיב שיקצר את הדרך. מצאה את עצמה בשביל בוצי, בתוך עיסה טובענית. נאבקת לבל תחליק ותמעד על פני האדמה הדביקה, רגליה הכושלות שקעו, מאנו להתקדם.

    “תשמרי על עצמך,” הדהדה הזהרתו של עופר.                                                                             

    “תיהני אימא, מגיע לך,” נשמע צליל קול ילדיה.                                                                   

    למה מיהר עופר לוותר על הנסיעה איתה? עלו התהיות. אילו היה להוט לבלות עימה בעיר הרומנטית, היה מוצא פתרון לעבודתו. מועקה רבצה עליה. 

    עיניה סקרו את הסביבה. עץ כרות ניצב לצד הדרך. על גזעו שלט דהוי ובו חץ Sorti- . רטובה ותשושה, האיברים קפואים, הסוליות מוטבעות בבוץ, הגיעה לשער עץ קטן. היכן שער הברזל המוזהב? לאן תפנה? הסתלקה ומצאה עצמה בשולי כביש זר גדוש נחלי מים.

    מונית נעצרה ליד גבר צרפתי לבוש מעיל ארוך, לראשו קסקט משובץ. היא הסירה את שקית הניילון מעל ראשה. מנסה להתגבר על המבוכה, ניגשה אליו, פניה עוטות הבעת תחנונים, ובצרפתית עילגת שאלה האם אפשר להיכנס למונית.

    “בבקשה, אין בעיה,” ענה בשפת אימה. פניו העידו על גילו המתקדם והוא ניסה להזקיף את קומתו השחוחה.

    “אתה מדבר עברית…אני מודה לך מכל הלב,” ניסתה לרסן את נקישות השיניים.

    “זה בסדר, אל תדאגי.”

    היא מסרה לנהג את כרטיס הביקור של המלון. ניערה את שערה הקצוץוהטביעה בו את אצבעותיה בניסיון לייבשו. החימום במונית החל להפשיר את הצינה שהתנחלה בעצמות. לאחר דקות של שתיקה, דחוקה לצד גבר זר, גופו הרחב שרוע על רוב שטח המושב האחורי, העזה לפנות אליו:

    “גם אתה בחופשה בפריז?”

    “לא. אני גר פה. לא מעט שנים,” פנים חרושות קמטים הופנו לעברה.

    “כן?! מאיפה אתה בארץ?”

    “מרמת גן. ואת?”

    “מעניין. גם אני משם,” חככה את כפות ידיה.

    “מה את אומרת?! אני מוכרח להגיד לך שאת מזכירה לי מישהי. מהרגע הראשון שראיתי. אבל… אני לא בטוח.” עיניו הדהויות בחנו אותה. “באיזה תיכון אתה למדת?”

    “בליך. פעם קראו לו תיכון…”

    “גזית. באמת?! גם אני למדתי בו.”

    “סיימתי תיכון בשנת…אגיד לך בדיוק. ב…1960,”  טיפות מים הבליחו מהקסקט שעל ראשו.

    “היית במחזור שלי! רגע…גם אתה קצת מוכר לי. הקול שלך…אולי קוראים לך אבישי?”

    “אני לא מאמין. זו את. אביגיל?!” אורו עיניו.

    “אבישי!”, “אביגיל!”

    מבטים תמהים נשלחו מהמראה אשר מעל ראש הנהג. כפות ידיים נלחצו בחוזקה. חמימות נעימה פשטה בה.

    “קיוויתי שזו את. בטח, העיניים. איך אפשר לשכוח… הן לא השתנו. אבל השיער. אני זוכר שהיה לך שיער גולש בצבע ערמונים.”

    נדמה היה לה ששמעה אכזבה בקולו.

    “באיזה מלון את?”

    היא הוציאה מכיס הז’קט את הכרטיס והושיטה לו.

    “זה ליד הבית שלי. הגדה הימנית. כאילו תיאמנו זאת.”

    “אם הייתי מאמינה בהשגחה עליונה, הייתי אומרת שמשמיים נשלחת אליי,” ניסתה לרסן את רסיסי התרגשותו שדבקו בה.

    “לא השתנית, אביגיל, כמו שהיית מדברת כשהיינו ב’צופים’.”

    ניסתה למצוא את אבישי שהכירה. מצחו גבה. חריצים חרצו בו. המבט העכיר, הגוף הסתרבל, כל אלה הפכוהו לאדם אחר. זר. זקנתי משתקפת בזקנתו, הזדחלה בה מחשבה מעציבה.

    “אנחנו מתקרבים,” הצביע על רחוב סמוך.

    “היה נחמד להיפגש. תודה על הנסיעה,” נדרכה לקראת היציאה.

     “אלווה אותך למלון. אם אין לך התנגדות.”

    אפלולית קיבלה את פניהם בצאתם מהמונית.

    התיישבו סמוכים על כורסאות הקטיפה במלון. מעילו וכובעו הוסרו. גיצים הופצו מהאח הדולקת. עתה הבחינה בכרסו המשתפלת, בדלילות שיערו המלבין. חשה את מבטו ננעץ בה כמחפש משהו שאבד. שתיקה עמדה ביניהם. ודאי מבחין גם הוא בסימני הזמן שחרצו עליי, הרהרה. קמט אחר קמט נולד ברגע של יגון, של בדידות, וגם שמחה… בדממה נטוו כולם, בסבלם ובטובם. מובן שלא נסתרו מעיניו צווארי המתקשה לשאת את כובד הראש, נשיפות האוויר הקטנות הנמלטות מהפה. זו המשכה של הדעיכה, הלמה בה שוב ההכרה. זו ההזדקנות המזדחלת בעקשנות ובעקביות. לא מרפה, לא חומלת, מעידה על קמילת הנעורים. מצמצמת בכל רגע שחולף את מכסת החיים.

    כמה משאלות עוד תוכל להגשים?

    דפנה חיימוביץ'

    ילידת רחובות (דור שלישי). אם לשניים, סבתא לשישה. כתבה 5 ספרי ילדים שיצאו לאור בהוצאות מוכרות וותיקות. בשנים האחרונות כותבת גם למבוגרים. שני סיפורים פרי עטה פורסמו באתר המקוון 'קורא בספרים', סיפור נוסף בכתב העת 'עכשיו' בעריכת פרופ' גבריאל מוקד. מוסמכת אוניברסיטת בן-גוריון בחוג לספרות עברית במגמת כתיבה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 9
    • 3
    • 6

    תגובות


    9 תגובות על “כמעט סתיו”

    1. יובל הגיב:

      ממש שילוב פואטי בין הסתיו של הטבע לסתיו של האדם. כשהתפאורה לכל זה היא פריז הנצחית. מקסים.

    2. אורנה הגיב:

      הסיפור מעניין,נוגע ומרגש,ומעורר הזדהות ,כל הכבוד לדפנה ,סופרת מוכשרת ורגישה

    3. ג.ח. הגיב:

      סיפור נוגע ללב על הזדקנות והשלמה.

    4. אורית.ב. הגיב:

      מה פתאום קמילה?
      ילידי 1960, תקופה יפה של שלווה, הבנה שהחיצוניות היא רק מעטה והכוח הפנימי מהדהד ומשלח לבלוב להתרענן להתחדש, התעוררי מושכת בעט הסופרים, את חכמה מאי פעם שהיית..כתבי על התובנות, איספי את ה”כן” ולא את ה”כבר לא”.ההנאה והיופי אינם נחלתם של היפים והצעירים, אנא המשיכי את סיפורך וטבלי עטך ועטי על סיפורך את יופיו של הסתיו

    5. אני הגיב:

      “סיימתי תיכון בשנת…אגיד לך בדיוק. ב…1960,”…….
      “זו ההזדקנות המזדחלת בעקשנות ובעקביות. לא מרפה, לא חומלת, מעידה על קמילת הנעורים.”

    6. רונצ הגיב:

      הערה;סיימו תיכון ב1960 כלומר ילידי 42..מתקרבים ל70.סיפור יפה.הסוף איכזב אותי

    7. אני הגיב:

      חשבון הוא לא הצד החזק שלי, אבל אם הם ילידי 1942 וסיימו תיכון ב1960, כיום הם צריכים להיות בני 77.
      לגבי הסוף- יש קושי בכתיבת סיפור המוגבל ל-1500 מילים, זה דורש ויתור מסוים. מצד שני זה מאלץ לצמצם, להתמקד, להתרכז…

    8. לוליק הגיב:

      אהבתי שבסוף אנחנו חושדים שמשהו קורה בין השניים אבל לא בטוחים. כמו הרגע הזה שנפגשות העיניים וחושבים שיש שם ניצוץ אבל עדיין לא בטוחים

    9. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      תודה, תודה למערכת סלונט ולמגיבים

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    כְּשֶׁהַחֹשֶׁךּ פּוֹסֵעַ עַל בְּהוֹנוֹת

    מיכאל רייך
    כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ פּוֹסֵעַ עַל בְּהוֹנוֹת בֵּין עֲרוּגוֹת הַבֹּשֶם, יוֹדַעַת הָאֲגָדָה לְסַפֵּר שֶׁבֶּחָסוּת...

    דוד, סיפור

    שי מרקוביץ'
    ספר הילדים היחיד שכתב ג’יימס בולדווין לפני כ-40 שנה רואה אור...

    אחרון העלים נָשַר מותק שלי

    ריקי דסקל
    מוּל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה בְּעָרִים זָרוֹת מִתּוֹךְ לוּחוֹת נְחֹשֶׁת בְּמַעֲלִיּוֹת מְמֹרָטוֹת בְּאִישׁוֹנֵי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית