כמעט כמו ג'יימס בונד
שוב הגיע החורף. מיליוני משוגעים אורזים את עצמם ואת ציוד הסקי שלהם, ונוסעים לכל מיני מקומות מקפיאים בעולם, בכדי לשבור שם רגל, יד, ומכל הבא ליד. ואז לחזור הביתה להפשרה ולחברים ולספר איזה כֵּף היה להם.
***
האפרה-סקי, למי שלא היה בשיעור, הוא החגיגה שעורכים החוֹבַבסקִים בערוב היום, כשלכולם כבר יש תירוץ לחדול מן הגלישה המטורפת על השלג החלקלק, ולשוב אל הקן, מי עם כל אבריו, מי עם חלק מהם.
מסתבר שאחרי ספירת האברים שנותרו שלמים, כולם, או כמעט כולם, חוגגים זאת בשתיה ובדיצה במקום שיש בו אח גדולה מפיצת חום, שמפשירה את הגוף וגם את המוח. באפרה-סקי כזה, עם סיגר ביד אחת וסניפטר קוניאק ביד השניה, שמעתי את סיפורו של חוֹבַבסקִי נלהב אחד. בעליצות של האירוע המחיצות נמסות, ואיש בעשור השישי לחייו, עם סיגר וסניפטר קוניאק, התיישב לצדי מבלי לשאול.
"גלשת?" שאל.
"לא. אני פה רק בשביל האפרה-סקי. ואתה?"
"מה זה גלשתי! עשיתי סלאלומים וקפיצות כמו אלוף."
"כל הכבוד לך."
"עזוב, אני סתם משקר. זאת הפעם הראשונה שלי במקום כזה, ואת החלק של היום שהיה בו אור, אני אשתדל למחוק מזכרוני."
"עד כדי כך?"
"יותר גרוע. רוצה לשמוע?"
"איזו שאלה. אני צַיָּד-לַקָּט של סיפורים."
היטבתי את ישיבתי והיטיתי אוזן.
העניין התחיל לפני שבוע. הייתי אצל ידיד חדש, ובזמן שהוא הכין משקאות, עלעלתי לתומי במגזין סקי שהיה על שולחן הקפה. הוא הביא את המשקאות וראה את המגזין בידי.
"אתה לא עושה סקי," הוא שאל, "נכון?"
"נכון מאוד. לא נראה לי העניין הזה. ואתה?"
"אני עושה. פעמיים בשנה. פעם בחצי הכדור הצפוני, ופעם בחצי הכדור הדרומי."
"ואתה נהנה? קור מקפיא, רגליים שבורות, כוויות שמש, עיוורון שלג, מפולות שלגים, התנגשויות, בורות, סלעים שמתחבאים מתחת לשלג…."
הוא עשה תנועת ביטול בידו. "עזוב, למה להיות שלילי? אלה דברים קטנים. אתה יודע כמה בחורות הישגתי באתרי סקי? בחורות משוגעות על סקייֶרִים."
אני שמעתי רק את המלה "בחורות". המלה הזאת עושה לי עיוורון שלג במוח.
"תראה," הוא אמר בטון משכנע, "איזו תחושה נפלאה תהיה לך שכשתגלוש על פָּאוּדֶר, השלג הטרי והרך. אתה תגלוש כמו רוח, כשהרוח מנגנת באוזניך."
"לפי התמונות, האוזניים של הגולשים מכוסות, וגם העיניים. איך הם שומעים את הרוח המנגנת?"
"בנשמה. תשמע אותה בנשמה. גלישת סקי היא גם אירוע רוחני ולא רק פיזי. אני מאוד ממליץ לך להתנסות וליהנות."
הוא הוסיף וסיפר לי על נפלאות הסקי וכמה שזה קל, וכמה שזה מהנה, וכמה שזה בריא, וכמה שאפשר להכיר ככה בחורות, וכמה שאפשר להשתלב כך בחברה הגבוהה – דבר שתמיד שאפתי לו. הוא שאף שוב מהסיגר שלו ושאב שוב מכוס הו'יסקי שלו. החלטתי שאם זה כל כך ומהנה, אני בפנים. כלומר, בחוץ, על המדרונות המושלגים הקסומים עם הנשים היפיפיות שהמגזין היה מלא בתמונותיהן.
"אתה יודע מה?" אמרתי לו, "שכנעת אותי. אם זה כל כך קל ונעים ובריא ובחורות וזה, אני בפנים."
ידידי הרים את כוסו בברכה, 'ברוך הבא אל נפלאות הסקי.' ולא נתקררה דעתו עד שעמד, כלומר ישב, וסיפר לי על נפלאות אתרי הסקי שבהם בילה, בכדי שאבחר באחד מהם. ואני אכן בחרתי אחרי ששאלתי אותו את השאלה הכי חשובה בעניין ספורט הסקי – באיזה אתר ישנם המסלולים עם הקמרונים הכי מתונים והבחורות עם הקימורים הכי בולטים. הוא המליץ על האתר שבו אתה ואני נמצאים כעת.
"בראבו," הוא אמר, "אתר מעולה. תראה שלא תתחרט."
התחלתי להתחרט. "אבל, אין לי ציוד סקי," אמרתי.
"זאת לא בעייה, ואל תחשוב על לקנות ציוד סקי," הוא הבהיר לי.
דמיינתי לעצמי אותי, מחליק במדרון מושלג על קליפות בננה ענקיות. "מה, שאחליק על קליפות בננה?"
"עזוב," הוא ענה, "חבל להיסחב עם כל הציוד הזה. תבוא קל, ותשכור את המגלשיים במקום. בכל אתר סקי ישכירו לך כל ציוד שתרצה."
אז עזבתי. קניתי רק בגדי סקי, כולל בגדים תחתוניים מיוחדים הקרויים thermal כי הם מחממים מאוד. קניתי גם משקפי סקי ענקיים נהדרים. שכשמדדתי אותם, היה ברור שאין סיכוי להבחין בכך שאני לא באמת ג'יימס בונד.
***
חופשת סקי, זאת למדתי על בשרי כבר ביום הראשון, פירושה לגבי אדם מן השורה בעיקר עמידה בתורים.
זה התחיל בתור לשכירת מגלשיים. למה, לעזאזל אנשים לא קונים לעצמם מגלשיים משלהם במקום לבוא לפניך לתור. אבל נו, טוב, אני כבר כאן. בחנתי את המגלשיים שאנשים מקבלים תמורת כספם הטוב, ותהיתי: איך הם מסכימים לשכור ציוד שמצבו כל כך גרוע. לי זה לא יקרה, החלטתי.
חצי שעה עברה. שעה עברה. התור התקדם עקב בצד אגודל. עכשיו התחלתי להרגיש למה קוראים לתחתונים האלה "תרמאל" – שומר חום. העסק התחיל להתחמם שם למטה. התרמאל הזה מתאים למדרונות המושלגים הנכספים, ולא לאולם המחומם כמו הגיהינום. חם. היה לי חם בדרום הקרוב. מאוד חם. מצד שני, אחרי שעה וחצי של עמידה בתור כבר הייתי קרוב לדלפק, ולא השתגעתי לוותר עכשיו. סוף סוף הגיע תורי ואני כבר הודיתי אפילו על המגלשיים שנראו כאילו נלקחו מתחתית מגרש הגרוטאות, רק שיתנו לי לצאת שוב אל הקור, לפני שהביצים שלי הופכות ממבושלות למטוגנות.
ואז עמדתי בתור לכרטיסי הכניסה לאתר. היו תורים אחדים ואני בחרתי בקצר ביותר. טעות! אני הלא יודע מנסיוני שהתור הקצר ביותר הוא האיטי ביותר, ובכל זאת אני מתפתה בכל פעם מחדש. אני אדם בלתי למיד. שוב שקעתי במחשבות פילוסופיות על מה יש לאנשים לעשות רבע שעה מול הקופאי, כשכל מה שהם צריכים זה לתת 100 דולר ולקחת כרטיס – עניין של חמש שניות. השתדלתי שלא להתעצבן, והתנחמתי בכך שעד שיגיע תורי, כבר אהיה זכאי להנחת קשיש.
עכשיו מן הפח אל הפחת. התור למעלית הסקי. בכדי להספיק בכל זאת לעשות קצת סקי, החלטתי לוותר על שיעורי הסקי. ליפול אני יודע טוב מאוד בעצמי. אלא מאי? הסתכלתי על המדרון וראיתי לחרדתי אדם יורד בו בצהלה כשהוא מתגלגל על ידיו ורגליו, כמו האיש בציור של דה-וינצ'י, והמגלש האחד ששרד על רגלו חובט בו שוב ושוב עם כל היפוך. התחרטתי על פזיזותי, נטשתי את התור למעלית בו ביליתי חצי שעה, והלכתי לקבל שיעור סקי. מה שכן, פה הייתי בר מזל. מדריכת הסקי ממש יפיפיה. היא בחנה אותי ואיבחנה אותי כ-"never-ever" כלומר דַנדָש לגמרי בענייני סקי. לך חפש את האנס, המדריך למתחילים, היא פקדה. חיפשתי את האנס ומצאתי את מדריך הסקי הכי רשע באתר.
עכשיו נפלתי מן הפחת על התחת. כל הגולשים עלו להם בישיבה במעלית הסקי. אבל על המתלמדים לעלות במעלית החבל. נו טוב, לפחות כאן אין תור. ולמדתי מיד למה. נאחזתי בחבל הנע, ומצאתי עצמי תוך שניות על התחת. זה כמו לעלות על סוס רץ. שקלתי לרגע להמשיך כך כל הדרך, ממילא איש לא יכיר אותי עם משקפי הסקי האלה, אבל לא נעים, בכל זאת, אולי חושבים שאני ג'יימס בונד. הצלחתי איכשהו להתרומם לעמידה ולהיגרר על ידי החבל בהצלחה, רק בכדי לראות איך האשה שלפני כושלת, ואני בן-רגע עליה ובן עוד רגע נערמים עלינו עוד שלושה דנדשים.
עברנו יחדיו הרפתקאות שונות, אבל לבסוף מצאתי עצמי למעלה, על משטח אופקי לגמרי. פיוּ, מה כבר יכול לקרות כאן? האנס, שהגיע במעלית, לימד אותנו את תנוחת העצירה snowplow שבה בכדי לעצור אתה מעקם את רגליך כלפי פנים כך שבהונותיך – וחודי המגלשיים – יצביעו זה על זה. התנוחה הזכירה לי את תנוחת רגלי הבחורות בדייטים שלי כשהייתי צעיר, והענקתי לה את הכינוי "הנזירה הבתולה".
האנס הטיל עלינו כל מיני תרגילים ואני השתדלתי כמיטב יכולתי. העידוד הקולני של האנס עזר לי מאוד: "עם יציבה כמו שלך אני לא מבין איך אתה מצליח ללכת בבית בלי ליפול", "הביצועים שלך מדוייקים. בדיוק ההיפך ממה שאני מסביר!" ועוד דברי עידוד ושבח כאלה ביד רחבה.
אחרי מאמצים משותפים רבים של האנס ושלי, השתלטתי על "תנוחת העצירה". כלומר, עוד לא עצרתי כשביצעתי אותה, אבל אני מאט ופוגע בהאנס פחות ופחות קשה. זהו מצב אבסורדי: בעצירה אני גולש, אבל בגלישה אני לא זז. התקדמתי יפה בשני דברים: בגלישה לאחור ובנפילה לפנים. על הפנים. האנס ואני התכנסנו להתייעצות, והחלטנו שסקי זה לא בשבילי.
נפרדנו כשונאים. מה יש לאדם יציב, לפחות מבחינה נפשית וכלכלית, לחפש בשלג החלקלק והבוגדני.
***
עמסתי את המגלשיים כותיק ובקי בסקי, ושמח על כך שאני עדיין על שתי רגלי שמתי פעמי למקום הכי יציב בשטח – הבאר. הבאר היה חמים, האווירה היתה ידידותית מאוד, המוזג הרבה יותר חביב מהאנס הרשע, והבחנתי באשה מקסימה יושבת לבד אל הבאר. שמח על כך שהפרסומות לא שיקרו, התיישבתי לצידה בלי לשאול, והצעתי לקנות לה משקה. היא לא שיחקה איתי והסכימה מיד. הזמנתי לשנינו משקאות והתפתחה בינינו שיחה. מן הרגע הראשון היה בי בטחון ששיחתנו תוביל לבילוי משותף הערב. הייתי מופתע באיזו קלות הלך לי איתה. נו טוב, איך לא? אני נראה טוב, לא שונה בהרבה מג'יימס בונד במשקפי הסקי הענקיים שלי, ונמניתי עם הבודדים שלא דידוּ ולא היה להם אבר מגובס. היא חשבה בודאי שאני אחרי יום מוצלח של סקי נועז. אולי היא חשבה אפילו שביצעתי גלישת סלאלום. אפילו אני הייתי מאמין בזה, אם היא לא היתה אשתי.
***
עונג