הדמויות בסיפור הן פרי הדמיון.

היא בכלל לא התכוונה לשבת שם, ליד האיש הזה. למעשה, בקושי הבחינה בו כשצנחה קצרת נשימה אחרי ההליכה המאומצת על הספסל "שלה", שעמד בקצה העלייה התלולה, וכשישבה בלב הולם ובפנים סמוקות הבחינה באיש רק בזווית עינה, ולא היה לה כוח לקום ולעבור לספסל אחר.
היא הביטה קדימה, וכמו אתמול הבחינה גם עכשיו בקבוצה האחרונה של עלי הדולב כתומי השלכת שבגלל קרני השמש האחרונות היו כמעט שקופים. "הכל זהב הכל זהב…" התנגן בה הניגון המוכר, והיא ראתה לידם את הענפונים הדקים, העירומים, שהשתרגו זה בזה כרקמת תחרה ענקית, חובקים פיסת שמיים כחולה במרווחים שביניהם.
ואיפה זוג המיינות? לאן הם נעלמו? הרי היא רואה אותם כאן יום יום, מקפצים זה בעקבות זו ומנקרים בדשא כדי למצוא מעט אוכל… אבל הנה הם. עוד מעט יפסיקו לנקר בדשא וימריאו, מקורם הצהוב נטוי קדימה, רגליהם פונות לאחור, ותחת כנפיהם יבהיק משטח לבן כשיגעו בשמיים.
נו טוב. אז עכשיו, אחרי שפגשה את כל מכריה מאתמול ומשאר הימים, היא רק צריכה לשבת עוד קצת עד שנשימתה ולבה יירגעו ואז תלך הביתה.
היא הפנתה את מבטה לאיש הזקן היושב לידה, שהעז, כביכול, לפלוש לספסל הקבוע שלה, וכשמיקדה בו את מבטה הבחינה שעל לחיו התנוצצה דמעה גדולה.
האם הוא בוכה? ואולי זאת טיפת זיעה? אבל מצחו וסנטרו יבשים… היא נחרדה. איך היא אמורה להגיב? האם היא צריכה לעזור לו? אבל אולי עזרתה רק תביך אותו? הרי הוא איש זר שלא ביקש עזרה… ואולי היא צריכה להתעלם? אולי גם הוא, כמוה וכשאר בני דורה, למד שצריך להתבייש בדמעות?
היא הסירה ממנו את מבטה והוציאה מתרמיל הצד שלה מגבון יבש, נגעה קלת במרפקו, והושיטה לו את פיסת הנייר הצחורה. הוא לקח אותה והספיג את פניו, ורק אחר כך הביט בה ממושכות במבט מתנצל. "תודה," מלמל בקול חרישי, כמעט בלתי נשמע. "תודה. זה קורה לי לפעמים… מאז שאשתי מתה…"
"כן, גם אצלי זה ככה, מאז שהוא נפטר," מלמלה.
היא הסתכלה בעיניו. הן היו חומות כמו הדבש שקפא במקרר שלה, לחייו היו חיוורות ושקועות, וראשו היה דל שיער ומעט מקורזל בצדעיו נוסח בן גוריון.
הם המשיכו לשבת זה ליד זאת ולא דיברו יותר, ואז עשה האיש מעשה לא צפוי. הוא חפן בידו את כף ידה הסמוכה אליו וחייך חיוך עגום. האם תמשוך את ידה ותתרחק? הרי היא לא מתכוונת להתאהב עכשיו, בגילה המופלג… יש לה מספיק סערות גם בלי אהבה נכזבת בערוב ימיה, ובעיקר מעיקים עליה הגעגועים לאיש שלה, שנפטר לפני שנתיים. הרי אי אפשר למחוק שישים שנות נישואים ובית חם, מלא ילדים ונכדים, ככה סתם, בלי לחזור ולהתגעגע…
אבל למה? למה היא צריכה למשוך את ידה? זה דווקא נעים מאוד לחוש באצבעותיה את מגען החם של אצבעותיו ולשתוק קצת ביחד… וכך ישבו ללא דיבור והביטו בעלים הזהובים ובזוג המיינות שחזרו ממעופן ואולי הביטו בהם בתימהון. לבסוף ניסתה בכל זאת לשחרר את ידה מכפו אבל הוא ביקש: "בבקשה, תישארי עוד קצת… זה נעים ככה…", והיא נעתרה ברצון לבקשתו ונשארה. עתה לא הסתפק עוד בשילוב אצבעותיהם וליטף קלות את אמת ידה. "אני צריך כבר ללכת הביתה אבל אני לא רוצה," מלמל, והיא ענתה: "גם אני לא רוצה. נעים פה."
הם המשיכו לשבת עוד שעה קלה עד שנחבאה השמש בענן אפרפר, עלי הזהב קיבלו שוב את גווניהם החומים והמיינות נעלמו.
כשחילץ בעדינות את ידו ממקלעת אצבעותיהם שאל: "ניפגש מחר פה? באותה שעה?"
"בסדר," ענתה וקמה מהספסל. גם הוא קם ובלי להוסיף מילה פנה לעבר שביל היציאה מהפארק.
בשארית היום, כשעסקה בעבודות בית קלות וגם אחר כך, כשנדדה שנתה בלילה, הרהרה באיש. מי הוא? הוא נראה לה מוכר. אבל איפה ראתה אותו? הוא לא דומה לאף אחד ממכריה. אולי הוא חבר לעבודה במפעל שבו עבד בעלה? ואולי הוא אחד הרופאים הרבים שטיפלו בבעלה במחלתו האנושה? ואולי ראתה אותו באחת ההרצאות השבועיות במכללת הגמלאים? לא. היא לא מצליחה להיזכר…
רק לפני שנרדמה נזכרה. הרי זהו הסופר המפורסם שכולם, אפילו אויביו הפוליטיים, כל כך אוהבים לאהוב… היא ראתה אותו מדי פעם בטלוויזיה, ובצעירותה קראה את רוב ספריו. לפני שנה קראה באחד ממוספי השבת שאיבד במחלה קשה את אשתו, ומאז שקע בדיכאון ואינו ממשיך לכתוב למורת רוחם של מעריציו הרבים.
ואולי היא לא צריכה לפגוש אותו מחר כפי שהבטיחה לו? אבל זה לא ייתכן. היא תמיד מקיימת את ההבטחות שלה… ולמה היא משקרת לעצמה? הרי היא מתגעגעת כבר עכשיו למגע ידו החמה, המשלבת את אצבעותיהם או מחליקה על אמת ידה…
למחרת, כשהגיעה שעת אחר הצהריים המאוחרת, ויתרה על ההליכה בפארק ויצאה לספסל. בגלל לבטיה איחרה למפגש, והוא חייך לקראתה חיוך של שמחה ואמר: "טוב שבאת. כבר חששתי שוויתרת עלי…", והיא התיישבה לידו במקומה מיום אתמול ורק חייכה כשחפן את כפה בידו החמימה וליטף ביד מהססת את אמת ידה. גם הפעם לא דיברו ורק הסתכלו בעננים הנוסעים מעל עלי השלכת. כל אחד מהם שקע בהרהוריו ולא עמדו מילים ביניהם. מדי פעם הביט בה וחייך אך לא אמר דבר, וגם היא חייכה ושתקה.
בימים הבאים הפכו פגישותיהם לשגרה. לרוב מלכה בהם השתיקה, ולעיתים החליפו ביניהם מילים אחדות, חסרות משמעות, כגון "מה שלומך היום?" או "נדמה לי שהולך לבוא חמסין כמו בקיץ." ובמילים אלה הייתה השיחה מסתיימת לאותו יום.
יום אחד, בשבוע השני להיכרותם מלמל: "זה לא הולך לי. אני יבש… יבש לגמרי…"
"מה לא הולך?" שאלה.
"הכתיבה. לא כתבתי אפילו מילה אחת מיום שאשתי נפטרה."
"גם אני ככה. לא יכולה לכתוב מיום שהוא מת."
"את כותבת?"
"קצת. אבל אני לא מפרסמת."
"רוצה להראות לי?"
היא התחלחלה. "לא!" פסקה בתוקף, וקולה מעט רם מן הרגיל.
"למה?"
"כי אני אוהבת את השתיקות שלנו. אני לא רוצה שהסיפורים שלי יעמדו בינינו."
"בסדר-בסדר-בסדר. בבקשה אל תכעסי."
"אני לא כועסת," ענתה, וכדי להדגיש את תשובתה ליטפה את אמת ידו הכחושה ואחר כך הוסיפה בהיסוס: "אולי צריך להתחיל בסאבטקסט ולא בעלילה?" ומיד התחרטה. מי היא, הסופרת החובבת, שהעזה ללמד את האיש הזה, שלימד באוניברסיטה וכתב כל כך הרבה ספרים? היא חיכתה לכעסו אבל הוא ענה: "אולי את צודקת… אני צריך לנסות…".
כשראתה אותו בטלוויזיה לפני חודשים אחדים היה שמנמן וראשו מלא שיער, אבל עכשיו היו אמות ידיו רזות, לחייו שדופות ושיערו דליל על סף קרחת. בסוף השבוע הקודם קראה באחד ממוספי השבת שהוא חולה מאוד. היא רצתה אז לבכות, אבל הדמעות לא באו.
באחד הימים, כשישבו סמוכים זה לזו וידיהם שלובות, התקרבה אליהם אישה חייכנית, פרועת שיער ומיוזעת. הוא מיהר לשמוט את ידו מידה ופניו קדרו כשהתקרבה האישה לספסל.
"מה קרה?" שאלה בחשש.
"זאת הרכילאית של העיתון. אני שונא אותה."
האישה בירכה את הסופר לשלום, ואמרה בקול מתחנף שניסה להיות נעים ללא הצלחה: "אני שמחה שיש לך סוף-סוף חברה. אתה רוצה להכיר בינינו?"
"לא, מה פתאום? היא סתם יושבת לידי כי כל הספסלים תפוסים בשעה הזאת עם הזקנים והפיליפיניות שלהם."
חה-חה-חה צחקקה הרכילאית, ואחר כך פנתה אליה: "מה שמך? אתם חברים הרבה זמן?"
היא החליטה לתמוך בו ולהעמיד פנים. העניין אפילו הצחיק אותה. כבר זמן רב לא התבדחה ולא צחקה. "אני לא מכירה אותו. מי זה?" ענתה בשאלה.
הרכילאית הביטה בה בסקרנות ובחוסר אמון. "איך את לא מכירה אותו? כולם מכירים אותו. הוא סופר מפורסם והוא מופיע הרבה בטלוויזיה."
"יש פה מלא זקנים על הספסלים האלה. אני לא יכולה להכיר את כולם."
"אבל את בטח אוהבת לקרוא. נכון?"
"לא. אין לי סבלנות לספרים. אני רק רואה סדרות טורקיות כל היום."
הרכילאית ראתה שאפסו תקוותיה לקבל הסברים. היא טפחה בחיבה מעושה על שכמו של האיש. וכשהתרחקה פרצו שניהם בצחוק והוא אמר: "היא בטח תמצא כבר מה לכתוב. זאת פרנסתה."
"הרכילות היא אחותה החורגת של הספרות," ציטטה באוזניו את מילותיו של עמוס עוז, והוא חייך וענה: "הוא צדק. אני מתגעגע אליו."
*
החורף הקדים לבוא. בפארק התמעטו הזקנים היושבים בכיסאות גלגלים ליד המדשאה הגדולה, ולפעמים נשארו בגן רק שניהם וכמה מלווי כלבים שלא חששו מהמטר הצפוי. עדיין לא ירדו גשמים של ממש, אבל הוא נהג להביא עמו מטריה גדולה כדי להגן עליהם מטיפות אקראיות שטפטפו לפעמים מענן שחור, בודד, הנוסע לאיטו מעליהם, וביום סגריר כזה, כשטיפות אחדות נשרו על המטריה, הפנה אליו את פניה ואמר בקול חרישי: "אני לא אבוא יותר. אני מצטער. אנחנו צריכים להיפרד."
היא נחרדה. "מדוע?" שאלה בקול חנוק והביטה בעיניו המתערפלות.
"אני מתחיל בטיפולים קשים השבוע."
"אני רוצה לבוא אתך. אתה לא יכול להיות לבדך שם, בבית החולים."
"לא אהיה לבדי. בני יהיה איתי."
היא הרגישה שעולמה חרב עליה. האם תשלים ללא תנאי עם הפרידה המיידית ותכבד את רצונו? הרי זה לא ייתכן! הרי רק בזכותו הונח לה מעט מהגעגועים הנוראים! והיא לא יכולה להיפרד עכשיו! היא ממש – אבל ממש! – לא יכולה!
הוא ליטף את פניה הכמושות ואת שערה הדליל וענה כקורא את מחשבותיה: "אני מבקש שלא תקשי עלי. גם לי קשה… אני שונא פרידות."
היא השעינה את ראשה על חזהו והקשיבה להלמות לבו המהירה. האם תנשק לו נשיקה של פרידה? לא. זה לא מתאים. זה רק יביך את שניהם… והיא קמה ובלי לומר דבר ליטפה את שיערו הדל ליטוף אחרון והתרחקה במעלה השביל.
הם לא התראו יותר. היא רצתה לשאול לשלומו ולדעת איך הוא מתמודד עם הטיפולים הקשים, אבל לא היה לה את מי לשאול. במדורי הרכילות נכתב שהוא מורדם ומונשם, ובמדורי הספרות התרבו מאמרים העוסקים בו וביצירתו כאילו מספידים אותו חבריו ומבקריו לפני זמנו, ויום אחד, כשפתחה את העיתון, התנוסס שמו מול עיניה במסגרת שחורה. נכתב בה שהקהל מתבקש לבוא לבית אריאלה כדי לעבור ליד הארון ולחלוק לאיש כבוד אחרון לפני שתצא משם ההלוויה לבית העלמין.
היא לא הלכה לשם. אין לה צורך בקברו ובהמון האדם המלווה אותו בדרכו האחרונה, והיא יכולה להישאר לבדה בבית הגדול והריק, להיזכר במגע ידיו המלטפות, באצבעותיו השזורות באצבעותיה ולבכות כאן לבדה כמה שהיא רוצה את כל הבכי שאצרה בנפשה ימים רבים.