close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • 14:15

    רחל היימן | סיפורים | התפרסם ב - 09.12.19

    היא עורכת שולחן: צלחת לבנה, סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, למעלה כף, למטה הכפית. בצד ימין כוס זכוכית גבוהה. בצד שמאל צלוחית קטנה. שתי פרוסות לחם לבן בסלסלה צהובה מפלסטיק, בדיוק מול הכיסא.

    בשעה 14:15 הוא מגיע. היא יכולה לשמוע את הצעדים שלו בחדר המדרגות. האוכל מוכן. חם במידה הנכונה. הוא מדייק, גם היא צריכה לדייק. ככה הוא אוהב. מנה ראשונה – יוצאת ראשונה. הוא נוטל את ידיו ומתיישב. היא מביאה את הדג או המרק מהמטבח. הוא קורא את העיתון. הוא לועס. הוא מוזג יין לכוס. היא לוקחת את הצלחת הריקה מביאה את המנה השנייה בצלחת נוספת. הוא מקלל בשפה שלו את הגנבים הרמאים והנוכלים עליהם הוא קורא. היא מקשיבה. לפעמים היא מוסיפה מילה משלה.

    יש ביניהם שיחה.

    לקינוח היא מביאה לו קומפוט. תמיד קומפוט. הוא שותה חצי כוס יין. קם ממקומו, הולך לחדר השינה. נשכב על המיטה מבלי לחלוץ נעליים. הוא מקפיד שנעליו לא יגעו בכיסוי. בחורף היא מביאה לו שמיכת צמר, בקיץ ציפה ריקה. שעה בדיוק. אחר כך הוא קם. היא מגישה לו כוס קפה. הוא שותה שתי לגימות לפעמים שלוש ויוצא.

    הוא חוזר לחנות.

    בערב הוא אוכל חלבי. זה קל יותר. צריך רק להכין ביצה, רכה בדיוק. בבוקר הוא שותה קפה עם עוגה. את העוגה הוא קונה לעצמו בקונדיטוריה של הייקים. פעמיים בשבוע הוא קונה. תמיד את אותה עוגה. ככה הוא אוהב.

    ופעם אחת באביב, 1975 אני נמצאת שם. אין ברירה. אני ילדה קטנה. מישהו חייב להשגיח עלי.

    אני עורכת את השולחן. אני שואלת אותה: “סבתא, למה אנחנו לא אוכלים יחד עם סבא?” היא מסבירה שזה מאוחר. שאנחנו אכלנו כבר. אני מתעקשת. היא נלחצת ואני רואה את זה. אני לא סובלת את הפחד שלה. (זה לא פחד, מתקנת אותי אמא שלי זו האהבה שלהם. ככה היא היתה. האהבה שלהם.) 

    סבתא מזיזה את הכפית. אני אומרת לה: “מה פתאום הכפית כאן, לא ככה עורכים שולחן.”

    “ככה סבא אוהב.” 

    “ואת גם אוהבת ככה?” אני שואלת. היא מסתכלת בי.

    “אני אוהבת מה שסבא אוהב,” היא אומרת לי בקול מתוק ומוסיפה, “ככה זה כשנשואים הרבה שנים.”

    “אולי נאכל בחוץ?”

    “בחוץ?”

    “כן, במרפסת!” אני מציעה, מתכוננת לעימות. אסור להגיד לי לא.

    “מה פתאום לאכול במרפסת?”

    “למה לא? יפה שם.”  סבתא עומדת ואני רואה את המחשבות רצות לה בראש.

    “נו טוב,” היא אומרת. מפתיעה אותי. (את בטוחה שהיא הסכימה? אמא שואלת אותי מאוחר יותר.)

    אני קופצת משמחה. היא הולכת לאט למטבח. (מה בדיוק היא אמרה?)

    היא גוררת את השולחן הגדול למרפסת. נדמה לי שהיא עושה את הפעולה הזאת בהתלהבות, כאילו היתה שמחה. “תביאי את הכלים.” (הוא פשוט לא אהב שינויים, קשה לי להאמין שהיא-)

    אני מסתכלת בשעון הגדול שמעל הארון. השעה שתיים. אפשר עוד להתחרט.

    “אולי,” אני אומרת וחשש נכנס לתוכי, “אולי סבא לא יאהב לאכול בחוץ?”

    היא לא עונה לי עסוקה בניקוי השולחן שעכשיו באור המרפסת נראו עליו כתמים. אני מביאה את סלסלת הלחם, את הצלחת הגדולה. את המזלג והסכין.

    כשהוא מגיע הוא יוצא החוצה. עומד רגע אחד במרפסת הפתוחה. אחר כך הוא גורר את השולחן למקומו. הכלים מרעישים. הכוס נופלת ונשברת. גם הצלחת הקטנה. רק הגדולה משום מה לא מחליקה. אני הולכת להביא מטאטא אפילו שאף אחד לא אמר לי מה לעשות. סבתא עומדת במרכז החדר. הוא אומר לה משהו בשפה שלו. היא הולכת למטבח. היא מביאה לו את המנה הראשונה. כרגיל. על השולחן אין כוס ואין צלחת קטנה. אני אוספת את השברים ליעה. אני זורקת לפח האשפה שנמצא במטבח.

    הוא מסיים את המנה השנייה. לא שותה יין עם הקומפוט. הולך לשכב בחדר השינה.

    וסבתא, במקום ללכת לשטוף את הכלים, מתלבשת ויוצאת מהבית. ב-15:30 אני מכינה לו קפה. זאת פעם ראשונה שאני מכינה קפה לבד. הוא שותה ויוצא לחנות. אני מחכה שסבתא תחזור.

    כשהיא חוזרת היא אומרת לי שטוב שיצאנו למרפסת, וטוב שהזזנו את השולחן כי לפעמים צריך קצת לנער את האהבה בשביל שתחזור למקומה.

    רחל היימן

    רחל היימן, כותבת לבני נוער ולמבוגרים. מלמדת תיאטרון וספרות בתיכון אזורי בגבעת ברנר. עוסקת בהדרכת מורים. סיפוריה פרסמו ב"קשת החדשה", "מאזניים", "עיתון 77", "פטל", "בגלל" וכתבי עת מקוונים. ספריה "לגופה של אהבה" ו"אין נסיכים בנתניה" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 4
    • 14

    תגובות


    6 תגובות על “14:15”

    1. ארי הגיב:

      רחל
      הצלחת להעביר את הפחד והיאוש למרות שלא קורה כמעט כלום.
      ואולי באמת זאת אהבה, לקבל ולהכיל את השגעונות…

    2. קרן שחר הגיב:

      ואו!! הצלחת להעביר באופן מצמרר את הכניעה וההתגמדות של האישה. ואפילו לרגע כשהתעורר איזה שביב תקוה למרד הוא התפוגג בצורה כל כך יפה והמשכית לסיפור.
      מדהים איזה עולם מורכב ועשיר את מביאה בפעולות שהן לכאורה כל כך פשוטות.
      את כל כך מוכשרת!!!

    3. איריס גרייצר הגיב:

      סיפור שהוא פיסת חיים.
      יש נשים שעבורן השגרה הקטנה שביום יום היא הביטוי לאהבה וגם אם הן זקוקות ליותר, לא תמיד מבקשות. ויש שעבורן השגרה היא גם הנתינה וגם הקבלה, אהבה שכך היא, תמיד פה ותמיד תהייה. ויש הנאבקות ולא מוותרות.
      סיפור קטן עם נשמה גדולה. כיף לקרוא ולהרהר.

    4. רחל הגיב:

      תודה! לא היה לה צ’אנס למרוד…

    5. חגית הגיב:

      סיפורי הילדות שלך, שוטפים בנוסטלגיה…
      סבתא מצד אמא, דודה מצד אבא…
      כל כך נוגע. מחכה לעוד. געגועים

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הומאז’ לקאמי

    רן יגיל
    “קאמי” הוא רומן ביוגרפי קצר שכולו מונולוג של אלבר קאמי, הסופר...

    אצלנו הדברים שונים

    אסנת צירלין
    אצלנו הדברים שונים. במובן מסוים הקיץ הארוך דומה לחורף בארצות הקור:...

    אִיחַרְתִּי

    יהודה ויצנברג ניב
    אִיחַרְתִּי קְצָת הַיּוֹם בְּחוֹזְרִי מֵעֲבוֹדָתִי. בְּעַלּוֹתִי בַּמַּדְרֵגוֹת הִתְקִיף אוֹתִי הַגֶּשֶׁם שַׂעֲרוֹתַי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית