close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כל קיץ קורה דבר מה

    שריאל שמשיאן | סיפורים | התפרסם ב - 20.09.21

    הקיץ בו ציינתי את גיל 26, היה שונה מכל עונה או גיל שחוויתי עד כה. האצבע שלי כבר מופנית לאותו יום, חם מדי, יום כזה שגורם לאנשים המסתובבים בחוץ לחוש בלחץ בוער ומתפרץ מעצמותיהם. יום שדורש מאיתנו לחפש בטירוף אחר מכסה, בימים אלו המכסה היה דמותו של המזגן שמכוון על 21 מעלות ואלו שנדרשו ביציאה מביתם, הונחו להמשיך ברדיפה אחר צל, כל סוג של צל.

    אמי חזרה הביתה באותה שעת צהריים לוהטת של יום מנוחה, כועסת ופגועה. מיד הלכה ונסגרה בחדרה, במיטתה, עטופה בשמיכה ושלל חומות הגנה נוספות. גם אני נהגתי כך, במקום לשתף או לדבר, הלכתי להחביא את הכאב מתחת לכרית. זה היה הדבר המשותף לאמי ולי, הרגל מגונה שחלקנו שתינו. נהגנו להסתגר בתוך עצמנו עד שאפשרנו לעצמנו לצאת בחזרה לעולם, שותקות אך עם מטען רשום. כזה שמראשנו לא ישכח לעולם.

    ובאותה שעת צהריים חמימה, נכנסתי בדלתה של אמי, דלת שנכנסתי בה אולי פעמיים לפני כן, וחיבקתי אותה, מבלי לשאול, מבלי להבין. עד כה, המגע בינינו תמיד היה חלק מטקס מסוים; ביום הולדת, לאחר הדלקת נרות שבת בעבור הברכה. מעולם לא נהגנו להפגין את רגשותינו במגע כזה ללא צורך מסוים ובכלל תמיד היה מדובר במגע קר שמקשר אותנו למציאות המצויה – טפיחה קלה על הכתף, הגבלה של זמן. החיבוק מעולם לא היה מספיק חזק כדי להוציא מאיתנו את אותם הורמונים, שמובטחים בגיליונים המדעיים, אלו שמתפזרים בתוכנו וגורמים לנו לחוש ביטחון או שמחה או אולי סתם בחיים.

    אבל לא כך היה הפעם, כי בעת שהשענתי את גופי על גופה, אמי החלה בבכי, דמעות שקטות, חרישיות, שזרמו בתוכנו ואפשרו לה, רק לרגע, להיות.

    היא אמרה שגברים הם עם של חרא. אמי, זו שגידלה אותי לבדה במשך כשני עשורים, זו שלחמה כלביאה בכל דבר רע שהתקרב לכיווני. ישבה סגורה בחדרה והחלה לבכות בגלל גברים. אלו היו 4 מילים וחיבוק אחד שסובבו את עולמי, לאורך ולרוחב, בכל רזולוציה אפשרית.

    לא לקחו יותר מכמה דקות עד שאמא שלי הבינה את גודל האסון שהמיתה עלינו באותו חיבוק, נרעדה. מיד התעשתה וביקשה שאצא מהחדר, מרגישה שהדבר הזה שנוצר בנינו סוחט רגשות שאינם קיימים בעולם. הביטה בי ובלחש אמרה “שלא תעברי את מה שעברתי”, מין תפילה כזו ששלחה לעולם, בכלל לא לי. מילים שבקצותיהן רגש עז מסתתר. דאגה אין סופית ורחמים לא נגמרים. תמיד היתה רואה את עצמה בתכלת ואת העולם תחת משקפיים שחורים.

    אהבתי לאמי היתה אהבה נקייה, שאינה תלויה בדבר. זה היה הדדי. אפשר היה להרגיש את זה בצעקותינו, גם בשתיקה. ובאותם רגעים נדירים, באותן שניות של חיבוק שמפחית את משקל הבושה, כל עולמי היטלטל. יצאתי מהחדר, ולא חשתי כלפי האישה הזו, שאהבתי עד אין קץ, רחמים או כאב. הבטתי באמי וחשתי פחד נוראי על עצמי, פחד שיום אחד, כשאגדל, אהיה היא, דבר שלא רציתי להיות לעולם.

    שריאל שמשיאן

    שריאל שמשיאן, בת 25, בוגרת תואר בתקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. כותבת סיפורים קצרים (בעיקר למגירה) וכיום עובדת כיועצת תקשורת.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עוֹף מוּזָר

    חסרים
    בַּלַּיְלָה הַהוּא הָיִיתִי צִפּוֹר הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיָה לִי מָקוֹר עַפְתִּי...

    על הפלא

    אורציון ברתנא
    “היכל הכלים השבורים” של דוד שחר (“אין גזר דין. מהלך המשפט...

    השנים האחרונות של נתן אלתרמן

    בלפור חקק
    “וּפְנֵי… רוֹדְפָיו שׁוֹפְכֵי דָּמוֹ הִנֵּה צוֹפוֹת עַכְשָׁו מִתּוֹךְ צַלְמוֹ” (מִתּוֹךְ “שִׁירֵי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית