close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כל אחד והשלונסקי שלו

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 28.12.23

    50 למותו של המשורר, המתרגם והעורך אברהם שלונסקי (1973-1900). ריאיון שערך עמי הסופר, הפּובּיליציסט, הסאטיריקן ואיש הספרות, מאיר עוזיאל, בתיאטרון צוותא, באירוע שערך עוזיאל לכבוד שלונסקי בשנת היובֵל ללכתו מעִמנו. הדברים הורחבו מעט בגרסה הכתובה המובאת כאן


    מאיר עוזיאל: לא הכרת את שלונסקי אבל בספרייה שלך עומדים כל כתבי שלונסקי בחתימתו, איך?

    רן יגיל: שלונסקי היה העורך הבלתי מעורער של ספריית פועלים דאז, אך מפעלותיו הספרותיים לא נתחמו רק לתרבות הספר. הוא הקים את מועדון צוותא לתרבות, התיאטרון שקיים עד היום. באחת ההצגות שהוצגה שם וקיבלה ביקורת שלילית, גייס שלונסקי את שנינותו וקבע: "המבקר נהג כְּקַיִן, וכתב דברי הֶבֶל", שמעתי זאת מפי השחקן אילי גורליצקי.

    סבא שלי, משה חורגל, שחקן התיאטראות המטאטא והקאמרי, היה ידידו של שלונסקי. אני ירשתי חלק גדול מספרייתו ובעיקר את כל כתבי שלונסקי עם הקדשות המשורר.

    חברו הטוב של שלונסקי היה כמובן המשורר הלירי אברהם חלפי. בשנותיו האחרונות של שלונסקי הם בילו הרבה. ישבו ושתקו. בתו של שלונסקי, רות אשל, מספרת זאת בסרט על חלפי. שניהם היו חברים של סבי ז"ל וגם הקדשות של אברהם חלפי ואפילו נתן אלתרמן מצויות בספרייתי בשל הקשרים של המשוררים הללו שאף כתבו שירי זמר ופזמונים לתיאטראות שבהם סבי שיחק.


    הנה לדוגמה הקדשה של שלונסקי לסבי על כרך היצירות של אלכסנדר פושקין בתרגומו ובראשן הרומן בחרוזים הנודע של פושקין "יבגני אונייגין". שלונסקי כותב לסבי כך בספר:

    "למשה חורגל – הנה חלק מִצְעָר מן 'המחיר' בעד הדמות המצוינת שיצרת ב'המחיר'. ברחשי חיבה א. שלונסקי בשמי ובשם צוותא, מאי 1968". ההקדשה נכתבה כמה חודשים לפני שנולדתי. כדאי להסביר כי 'המחיר' הוא מחזה של ארתור מילר ובאותה שנה שיחק סבי את דמותו של גרגורי סולומון במחזה שעלה בקאמרי, ושלונסקי ראה אותו והתרשם מהתפקיד, ולכן בהקדשה הוא משחק עם משמעות המילה "המחיר".

    מאיר עוזיאל: אם כבר הזכרת זאת, נדבר מעט על התרגומים של שלונסקי, בעיקר על "יבגני אונייגין".

    רן יגיל: היצרתיוּת של שלונסקי בתחום הלשון לא אִפשרה לו להישאר רק בתחום היצירה האישית. הוא חש צורך לתרגם ולהנחיל נכסי צאן ברזל מתרבות העולם, גם כשלא תרגם משפת המקור אלא דרך שפה מתווֶכֶת כְּאֶת ויליאם שייקספיר מרוסית תוך שהוא נעזר בתרגום הצרפתי. תרגומו ל"המלט" נחשב לקלאסיקה עד היום. המלט שלו מדבר שלונסקאית. כאשר המלט מנסה למנוע מגרטרוד לשכב עם דודו קלאודיוס הוא אומר לה: "מִנעי דודייך מדודִי", בלשון נופל על לשון שנונה.

    ידוע ביותר כיצירת מופת הוא באמת התרגום שלו לרומן החרוזים הנודע בספרות הרוסית "יבגני אוניֶיגין" לאלכסנדר פושקין. בספר 'אִשה יקרה' מתאר יפה יהונתן גפן, שנפטר עתה, כיצד דודו המפורסם משה דיין ואמו, שהתאבדה לימים, אביבה, מתחרים ביניהם מי יודע טוב יותר לצטט מתרגומו של שלונסקי לרומן החרוזים של פושקין. עד היום יש אנשים היודעים שורות רבות ממנו בעל-פה.

    המבקר מנחם בֵּן המנוח, צַטָּט גדול של שורות יפות, היה תמיד מצטט באוזניי שורות מ"יבגני אונייגין" על אביו של גיבור הרומן הצעיר. בן אימץ לביוגרפיה האישית שלו את השורות: 'פְּקִיד אֱמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ / וְהִתְפַּרְנֵס מִן הַחוֹבוֹת. / בְּכָל שָׁנָה מִשְׁתִּים הִפְלִיא הוּא, / וַיְכַל כַּסְפֵּהוּ וַיִּשְׁמֹט'. "אתה מבין רני", בן היא אומר, "שלונסקי לימד אותנו, אנשי הספרות, מה לענות כששואלים אותנו ממה אנחנו מתפרנסים. אנחנו מתפרנסים מהחובות".

    שלונסקי תרגם את כל הרומנים בחרוזים ואת הפואמות של פושקין. לא רק את "יבגני אונייגין", גם את "בוריס גוֹדוּנוֹב" ואת "מוצרט וסליֶירי" הידועים מאגדת הקנאה האמנותית ההיא, למי שזוכר את הסרט של מילוש פורמן "אמאדאוס". ראוי לציין שיש מסת מופת על התרגום הנפלא הזה בפרט ועל שירת פושקין בעברית בכלל של לאה גולדברג, המופיעה בסוף כרך תרגומי שלונסקי לפושקין.

    מאיר עוזיאל: ספר קצת על משמעויות שחוקרי ספרות מצאו ביצירה תמימה ושנונה כמו "עוּץ לי גוּץ לי".

    רן יגיל: לנכדתו, לימים המשוררת והעורכת סיגל אשל, הקדיש שלונסקי את המחזמר היפה ביותר שנכתב לילדים בעברית, המציג כבר למעלה משישה עשורים, "עוץ לי גוץ לי" (1965).

    לאחרונה יצא ספר מחקר תמציתי ומרתק של פרופ' חגית הלפרין, "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי" (רסלינג). מעֵבר לסיפור סביב התהוות המחזמר שמלחינו הוא דובי זלצר והבמאי יוסי יזרעאלי, ומעבר לעובדה הידועה ששלונסקי לקח מעשייה מרתיעה של האחים גרים "רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן" והפך אותה לשכיית-חמדה מלאת הומור, בין השאר בזכות לשונו המקורית והמצאותיו המילוליות – שלונסקי התעקש שילדים דווקא יאהבו את לשונו המרובֶּדֶת, והוא צדק – ומעבר לחִנו הגמיש של השחקן הראשי המגלם את עוץ לי גוץ לי, המשורר אברהם חלפי, חברו הטוב של שלונסקי, שהתפקיד כמו נתפר למידותיו, מוסיפה לנו פרופ' הלפרין ניתוח מקורי ומעמיק שספק אם יכולנו לחשוב עליו.

    היא בוחנת קישורים בין המחזמר לסיפור גן העדן הבראשיתי וכן לסיפור הישועה של מגילת אסתר. עוד היא טוענת לביקורת אקטואלית דאז של שלונסקי כאיש שמאל של מפ"ם על מנהיגה הבלתי מעורער של המדינה דאז, לא בנימין נתניהו, אלא ראש הממשלה דוד בן-גוריון ומנהיג מפא"י.

    אך מעניינת מכל אלה היא השקפת עולמו שבה תופסים מקום מרכזי המאגיות, הכישוף והנס, החידה והסוד. לטענתה, בדומה לשֵׁדון עוץ לי גוץ לי שידע להפוך קש לזהב, שלונסקי ראה באמן המילים אלכימאי שהופך את המילים לזהב שבָּרֶגֶש, ויש לדבר רגליים לא רק במחזה שלו אלא גם בשירים שונים ובצירופי לשון הקשורים לזהב, הן לילדים והן למבוגרים.

    עוד ספר יפה שיצא לאחרונה ומאוד אקטואלי עתה אחרי הטבח בעוטף ישראל והמלחמה שבאה בעקבותיו, היא המסה האנטי-מלחמתית שכתב שלונסקי ב-1933 תחת הכותרת "לא תרצח". המסה יצאה כעת בהוצאת הבוטיק הקסומה בלימה בלוויית מאמר מאיר עיניים גם של פרופ' חגית הלפרין, חוקרת שלונסקי מובהקת. שלונסקי יודע היטב מה בני אדם יכולים לעולל לבני אדם אחרים בשם אידיאולוגיות ואמונות ומוחֶה כנגד זה בזמן אמיתי עם עליית הנאצים לשלטון.

    מאיר עוזיאל: אתה עורך ומטפח יוצרים, גם צעירים. בלי להשוות, שלונסקי טיפח גם הוא יוצרים ואפילו יוצרים מתחרים. תוכל לספר על כך?

    רן יגיל: שלונסקי אכן היה הכֹּהֵן הגדול של הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט בעשרות השנים לפני קום המדינה ובעשור הראשון שלה. הוא היה ראש אסכולה. שלונסקי גילה וטיפח ללא מורא או קנאת סופרים את מי שיהפכו לימים לגדולי משוררי התקופה: נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הם פרסמו את ביכורי יצירותיהם בכתבי העת שבעריכתו "כתובים" (1933-1926) בשיתוף עם אליעזר שטיינמן אביהם של הסופרים נתן ודוד שחם. ו"טורים" (1935-1933 ו-39-38).

    אלתרמן עצמו, שלימים יהפוך המשורר המרכזי ביותר בדורו של שלונסקי, תמיד היה משחֵר לפתחו בחזקת: "מה שלונסקי חושב על השיר או הספר החדש שלי". דעתו של שלונסקי הייתה חשובה לו מאוד. ככלל, מערכת היחסים הסוציו-ספרותית, לא הסגנונית כמובן, בין שלונסקי לאלתרמן מזכירה במידה רבה את מערכת היחסים בשירה האנגלו-אמריקנית במודרניזם העילי החלוצי והחופשי בין עזרא פאונד ות"ס אליוט. גם אליוט בדומה לאלתרמן היה משורר מידתי מוברר ומושלם אסתטית שנעזר באדם שהוא מפעל-מילים בעל חוש עריכתי נדיר בספרות אך פחות מוברר אסתטית ביצירתו שלו, המשורר עזרא פאונד, שהוא מעין מקבילה של שלונסקי, כמי שנחשב מנטור של משוררים וסופרים ומשועורֵך-על, מילה שהיא הֶלְחֵם של משורר ועורך.

    גם את אבות ישורון, השונה כל כך בסגנונו הא-טונאלי, פרסם שלונסקי ואף קצף עליו לא אחת כיוון שהוא לא בא לעשות הגהות ונפלו בשירים שגיאות, וכמובן גם את המשורר האהוב אברהם חלפי, שאומנם הושפע משלונסקי ושירתו, אך בחר בדרך מבע אישית יותר ופחות בּארוקית וקונצרטנטית. אך לא רק בדורו היה שלונסקי קשוב לשירה, הוא גם פרסם, למשל, בכתב עת מאוחר "אורלוגין" (1957-1950) את ביכורי יצירתה של דליה רביקוביץ.

    עוד רצוי לציין ולסיים במשהו שיאפיין את ייחודו כמשורר וכראש אסכולה בשירה. סגנון שירתו עשיר לשונית ומלא סימבּולים, אימג'ים מפתיעים המלֻווים בחידושי לשון ולכן הוצמד לו הכינוי "לָשונסקי". המשורר לדידו צריך להיות להטוטן מילים ומכשף. מכאן היסוד השובב, המפתיע ומלא החיות בשירתו. יתר-על-כן, שלונסקי ובני דורו דגלו בשירה מורכבת שיש בה משום הסתימוּת מבחינה סמנטית ובכך מרדו בחיים נחמן ביאליק וממשיכיו. מה שהיה חשוב להם בשירה הוא הניגון המאגי הכובש האקספרסיבי ופחות המשמעות הישירה והנהירה.

    קישור ליוטיוב למופע המלא

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 1
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    העלייה לגבעה

    שרית גרדוול
    סבתא וסבא גרו על הגבעה של המדרשייה, מול המכלת של גברא....

    "עצים ואנשים – כולנו צומחים" – הרב פנחסי

    הרצל חקק
    "עצים ואנשים – כולנו צומחים" הרב אליהו חיים פנחסי בשיחה על...

    פרפר

    רפאל אזרן
    "גאיה מילאה את הריאות כדי שיהיה לה מספיק אוויר בשביל לכבות...
    דילוג לתוכן