הוא ישב בחוץ וחיכה לאשתו. הוא לא אוהב לחכות אבל הפעם החליט שבמאזן התשלומים השבועי ביניהם – הוא יצא חייב בשל אותה הערה מטופשת על החניה שגרמה לה לקום בבוקר לפני הזמן. לא משנה. הוא הרגיש אשם מספיק בשביל לחרוג ממנהגו, ולחכות לה מחוץ לקניון. בשער הצפוני. בשעת הערב היעודה. עד כאן: הוא. היא מאחרת. או ששוב הקדים. קשה לדעת. לא זכר אם קבעו ב-ורבע או ברבע ל-. שלא לדבר על כך שהסיבה המדויקת לכל הסיפור חמקה ממנו. במצב העניינים הזה לא נותר לו אלא להדליק סיגריה ולהמתין לדמותה הנמרצת שתבוא ותופע לפניו. והיא אכן הופיעה. אשתו. לשעבר. בכפוף לאותן נסיבות שרק קצרי רואי נוהגים לכנות: מקרה. היא צצה במרחק של מעל שישים  ק"מ מביתה -היישר אל מבטו הנדהם. הוא לא ראה אותה – – – כמה זמן? יותר  מעשר שנים. היא נראתה מוכרת אך מרוחקת כמו בתמונה ישנה. תחושה משונה בצורה של ספק השתלטה על גרונו. האם הוא מדמיין שהוא ממתין לאישה אחרת כאשר בפועל… למזלו, אם ניתן לקרוא לרגע כלשהו מזל, דומה שהיא אינה מבחינה בו. וכך נחסכה ממנו הברכה הגמלונית שעמדה על קצה לשונו. ידיים מוכרות נכרכו מאחוריו סביב מותנו. הוא זרק את הבדל הבוער והסתובב אל הפנים המחייכות. ידעתי. אמרה. שתשכח שקבענו בשער ליד המוניות. אבל עברתי שם בכל מקרה. אני מקווה שלא איחרתי המון. תגיד, זו לא אשתך לשעבר שמה? הוא הצמיד את שפתיו אל פיה המופתע. מה פתאום. השיב. זה אני. אני זה שאיחרתי המון.