הרבה לפני שהתחיל הדיון התיאורטי בים תיכוניות מן ההיבט התרבותי, דיון שגלש לפופוליזם בנוסח הזמר הים תיכוני, ישראל (אנטון) פנקס (1935), כבר בשיריו המוקדמים – בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60, הפנה מבט והתמקד בחופי הים התיכון, ובעצם הפך את הים תיכוניוּת לתֵמה מרכזית בשירה שלו, תוך דיאלוג מרתק עם תרבויות אירופה הקרובות בתחילה איטליה ואחר כך יוון. פנקס התרחק מן האוריינט ומן המבט אל פְּנים היבשת, התרבות הערבית, וניסה למצוא מוצא אל הים. הנה לפניכם השיר הראשון הפותח את הקובץ המקסים "14 שירים" בהוצאת עכשיו בעריכת גבריאל מוקד ב-1961.

"מבֶּטֶן הספינה, השטה / למרחקים, אני / ניבּט קשוב. // המים מרַחמים. הערב / כמו לפני אלף / שנה. // בַּים העתיק שלנו / אין חדש. / רק הרוח משתנה. //
אינני חושב / שהחמצתי משהו. / כל שניתן מאז // הוא מתנה. / פעם בָּא / סוחר פלורֶנטיני והִציע // זכוכית אדומה. / בשנת אלף / ארבע מאות ואחת זה היה. // לא היה / לי מה לתת / בעבורה. והוא שב. // אקנֶה אותה עכשיו. / כמו לפני אלף / שנה, גם הערב".

פנקס עלה ארצה ב-1944 מבולגריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בשיר אחֵר באותו קובץ של פנקס מדומֶה האדם למיכלית. הדאגה היא התכולה שלו, היא גם הדֶלֶק שלו. הוא שומר עליה ונוצֵר אותה ומבקש לפרוק אותה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון: "יש בי דאגה / כמו במיכלית / אחראית. //… המטען שומר עליי ואני / עליו: שנינו / חמורים מאוד. // פעם אפרוק אותו / כמו בּועה / על-יד פמגוּסטה / על-יד פמגוּסטה".

המִמסדים השונים, מנגנוני השליטה, תמיד מתַקנים את האדם, משפצים אותו, אבל לא פורקים מעליו את תחושת הדאגה שמלווה אותו, הנה שוב המיכלית הדאגנית: "תמיד בּודקים / ומתקנים אצלי, לבַל / אמעַל./ תמיד שבים / וממלאים אותי / בּדֶלֶק המסוכּן. / תמיד אומרים לי: / 'לך עכשיו, אתה מתוקן'".

עניין היות האדם חפץ, חֵלֶק ממערכת שאין לו עליה שליטה, כמו אצל פרנץ קפקא, שבּה הוא מאבד את העצמאות והעצמוּת שלו, מופיע אצל פנקס גם בשיר יפה אחר באותו קובץ סינגולארי (ייחודי וחד פעמי) הקרוי "לעולם לא יבּיע כֹּל", שבו אדם נושא תיבת חול שטחן מאבנים עד דק, והמוֹכְסים, כלומר נציגי החברה למול האינדיבידואל, לא מאמינים לו, שאת זה, דווקא את זה, הוא רוצה להעביר, דבר הנראה כחסר ערך. הם בודקים אותו לפניי ולפנים, ולבסוף יש להם עוד חוצפה לשאול איך הוא מרגיש. תמיד נשאר פער בין הפרט לבין הכלל, בין הזולת שממול ליחיד הדובֵר. פנקס נאמן כאן בשיר זה,
ובכלל בתפישתו המוקדמת לאמירה המודרנית המכוננת והמפורסמת של סארטר שהגיהינום הוא האחֵר, הזולת.

עם כל זאת האדם (היחיד) מנסה לתַקשר. בליבּת "שיר של מיכלית" נכתב: "לפעמים עוברות / לידי אוניות-סוחר / עליזות.// הייתי רוצה להחליף / עימן אותות דגלים / צבעוניים, אבל / אינני יכול: אני מפליג / לתפקיד הרציני". נכון, היחיד מנסה לנופף בידו, אבל הוא אינו יכול לעלוז, כי המשימה של חייו
ממלאת אותו, המשימה שהוא החליט עליה והולך לעֶברה. הדאגה והיֵצֶר התמידי לפרוק אותה (זו המשימה) מעכּבים קשר, מונעים שמחה. אך אם יפרוק ביום מן הימים האדם את דאגתו, את תכולת המיכלית, מה יישאר ממנו – אולי ריק. אם ייפטר מן הדאגה עליה הוא שומר בקנאות שכזו, בעצם אולי ייפטר ממהותו וממיהותו, מעצמו. מצב מסובּך.

פנקס הצעיר אינו משורר אופטימי. הוא מבקש לקרר אותך כדי שתתקרב, תתחמם ותזדהה. הוא סמלי. בספרו השני "ארוחת-ערב בפֶרארה ושירים אחרים" (הוצאת ידיד למחבר, 1965) הוא אופטימי עוד פחות ואפילו מפלרטט כאדם צעיר עם המוות. בשיר אחד קצר בקובץ הזה מתואר אדם בודד, מאוד בודד, השוכב על הגב בעיר נמל רועשת, אך אף אחד לא באמת יודע על האיש הבודד ואין לו שום קשר לסביבה. הוא שוכב על הגב והעולם הפנימי, האישי, נפתח לפניו בדמות "הפרח הוורוד". לדידו של השוכב על הגב, רק העולם הזה קיים. עולם פנימי עמוק שאפשר לצלול לתוכו, נראה לרגע שעולם זה ממלא את הווייתו של השוכב והוא אופטימי, ורוד, אבל לא. זהו עולם תודעתי בו זרמים מאיימים מטבּיעים.

בשיר אחר, ארוך ומעט פואמתי, "שיר לילה" יושב הדובר בלילה ומחכה למוות, שהרי אין דבר יותר בטוח מבּוא המוות לבסוף, ואין דבר יותר ארעִי ובלתי צפוי מרגע המוות, מתי יבוא. "אני חושש מן השינה. הלוא / יכול לבוא בכל / רגע, ואיך זה / אקדם ככה את פניו? הן לא / אבקש מאיתו להמתין. לא הדבר השָׁפָל / הזה. לכן, בלילות האחרונים, אפשר למצוא אותי בַּמדורים / הפנימיים שלי, לבוש / ומוכן, ציפורניי עשויות, אני עונב / עניבה, שומע / נגינה… אני זוכר פָּנים ומעשים / ושנים, ואני עֵר. / אני מרגיש את האדמה / קרובה. היא מעלה אֵדים / של צוּף קָדום, לְמלחמה. / היא מסחררת / בָּריחות הנרקוטיים שלה. עובר בּה רעד / של חדווה. כמו בעוגבהּ. כבר היא חובקת כמו אהוּבה / אוכֵלה. אחר מנגנת אשכּבה".

האווירה הגותית המוֹרבּידית, העולה מן השיר והכנת הגופה שהיא אדם-חי ברוח טרנסילבנית ערפדית לקראת המוות, מזכירות לי את השיר של פאול צלאן בהקשר השואתי, כשהוא רוחץ ומְסָרֵק את הגופה ומַפנה את מבּטהּ כלפי השמיים בהאשמה. אך בעוד שאצל צלאן יש האשמה כלפי שמיים, אצל פנקס הצעיר יש השלמה עם המוות. הוא יסרב בתחילה כנערה מחוזרת, ולבסוף ילך עם המוות. השפעות חזקות של ת.ס. אליוט ניכּרות בטקסטים האלה של
פנקס. מי שנושא את התרבות המערבית עם כל כובדה על הכתפיים בתוספת החיים המלאים, המייללים.

אבל פנקס לא נשאר שם. בדומה ליוצרים אחרים הוא מבקש להתפתח ובראש ובראשונה – הוא מתחתן. השינוי הראשון מסתמן ב"שיר חתונה" מתוך "ארוחת-ערב בפֶרארה ושירים אחרים", שיר מפליא ומעניין בקונטקסט הפנקסי, כל כולו תיאור הדוניסטי הכולל קטלוג של שמות פרטיים של יינות, בשרים ועינוגֵי חֵךְ, אנשים, אורחים ומכּרים מתפלשים בשפע שפנקס מֵכין בעבורם למשתה, לחגיגה המלכותית, פנקס כותב: "… די עשיתי עד כאן שירים עצובים". אבל גם כאן הוא אירוני וקודר. אינני מאמין ולוּ לרגע אחד להדוניזם של פנקס. הוא סובְּטילי מדי, מפוכּח מדי, שורה כגון "כשתיים דובים ארקד לפניהם כל אותם ימים ולֵילים", מעידה על שמחה ילדוּתית, אך אירונית, של שבירת הלשון התִקנית והרמֵז לפרקי הנביא אלישע במקרא, "מכולם תפרח אז אשתי, הטובה ונאה / בַּנשים, נשב לשולחן כשאתחתן וניגע / זה-בּזה כל הידידים / הטובים: השמנים, הגבוהים, הנמוכים, הרזים." שומעים, ממש מאזינים, ברקע לאירוניה. ניתן לבצע השוואה בין שיר זה לשיר "הסעודה האחרונה" של ז'אק בּרל, רק ששם ההקשר אינו אירוני, זו סעודה הדוניסטית פנטסטית של לפני המוות, ופה, בשיר של פנקס, זוהי סעודה אחרונה על סיפם של סוף החיים לבד ותחילת החיים הבּורגניים-הזוגיים.

ההתפתחות מביאה את פנקס לעבר הפואמות בספר "אל קו המשווה" (סימן קריאה, 1975) שתי פואמות, האחת שמה כשם הקובץ, ואילו הקצרה יותר נקראת "הנוף מחבּיא ילדים". כאן ניכרת בפירוש ההשפעה האליוטית על
פנקס. הילדים נעלמים למבוגרים ועליהם לחפש אותם. הם יוצאים למסע חיפוש אחר הילדים, שהוא בעצם מעין מסע חיפוש עצמי אחר הילדוּת. ז'אק בּרל אמר פעם: לא חשוב מאיפה אתה בא, חשוב שפעם היית קטן, ושמשם,
רק משם, הכול התחיל. זה מה שהמבוגרים מחפשים בפואמה של פנקס. הפואמה בנויה שברי דיאלוגים של המבוגרים התועים ומתרחשת בנוף הפתוח. מנחים את המבוגרים כמו בספרי ילדים: זרזירים, שפנים, קוקייה,
אריה, פרח פרג, רוחות. ההתיילדות הזאת מקסימה. לבסוף באה המסקנה:

"ככה באה לו מחשבה. 'אתה זוכר?' / הוא אמר לדודי, / 'איך הראו לנו באגדה / על הילד הטוב והילד הרע, / הדרך שעושֶׂה אדם על האדמה, / עולֶה במדרגות ויורד, וקטֵן בהן כאפונה, / איך חוזר הכול אל ההתחלה, / ואת אִמנו / לוחשת עלינו דברי אהבה / בהיסגר היום על מיטות-העץ הקטנות, / ואיך שהייתה קומתהּ קטֵנה, / איך באה איתנו ברִקמת השׂמיכה – /…".

לבסוף הילדים נמצאים בתוך סבך העלים של התותים, מקופלים וישנים כמו בתוך כרובים, מוחבאים מעין כול, והמבוגרים לומדים כאן משהו על עצמם. הילדים היו כל הזמן הזה ממש מתחת לאפם של המבוגרים, "ובאמת הם היו שם". ה"אני" פוגש את ה"עצמי" באמצעות התבוננות שקטה בדור הבא.

בשני הספרים המאוחרים של פנקס "בתוך הבית" (סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1978) ו"הרצאה על הזמן" (הקיבוץ המאוחד, 1991) פנקס יותר מפויס, לא תמיד זה עובד לטובתו מבחינה פואטית. פנקס מכניס אותנו
אל תוך ביתו, אל חדריו, אל המקום האינטימי שלו. נכנס כאן גם האלמנט ההיסטורי-ארכיאולוגי שבשירתו, העיסוק בזמן ומשמעותו, וכמובן הנחמה שבאהבה, שלדברי פנקס באה לכאן לביקורהּ המלכותי, כמו בַּשיר "כְּתָב"
הפותח את הקובץ "בתוך הבית":

"כשהאהבה הייתה כאן, לביקורהּ המַלכותי, / היא הביאה זוהַר כזה, / עד כי רבים, כמנותחים, מִבִּפְנים, / חשנו בו, / עד שנעלם, כּאֵד, כָּליל… / שהיה ותִּפקוֹד את מחוזותינו שנית, / לא יחרוך הזוהַר שלה / את הכנפיים הדקות, הלבנות,/ שבהיעדרהּ דימינו כי עלו בנו, / ואותן מופתעים אנו לגלות, / כדי שאורהּ יִכְוֶוה את עינינו פחות, / ונוכל אולי, בשִׁפלנו הרב, / מן המדבָּר הזה, זה הפּעם לעלות". אפשר לומר שיש כאן ממש תיאור שכינתי של האהבה, תיאור אלוהי, אבל יותר ברוח הנוצרית, המתנזרת והמתבּודדת.

בשיר אחֵר בקובץ זה "מִכְתָּב", מישהו מוצא מעין צדף, מעין חומר קרני, מעין קונכייה, מתוך השיר לא ברור מהו בדיוק אותו חומר. הכל כמעט נמחק, אבל לא התקשורת הפרהיסטורית, שמעידה כי בין יצורים חיים יש רגש שאין לו תחליף המותיר סימן, והוא האהבה. "אֶל-נכון הועבר כך / מכתב. / השנים מחקו / את הכתב.// אך ניתן עוד לשמוע, / מן הקונכייה והים ניתן עוד / לשמוע, // שמישהו, כאן, / פעם, אָהַב."

העיסוק בכתיבה ובזמן שעובר ממלא את שירת פנקס, אבל העוצמות שלו עם השנים מתפוגגות. הוא מתחיל לכתוב רצפים ארוכים, מחזורים-הגותיים, חלקם מעט סתמיים לטעמי, והדבר פולש ביתר שאת אל ספרו הבא, העבה יותר "הרצאה על הזמן". פנקס חזק בסמליות קיומית, וברגע שהוא מוותר עליה לטובת כתיבה קונצפּטואלית אובייקטית על המציאות, מעין פכּים קטנים ביוגרפיים בשורות קצרות; קונטורים, "רישום גיר: הזמן שהיה"; הוא מאבד את הסמליות הכוללת ונחלש. תחילת דרכו מעניינת משיריו המאוחרים. דווקא השירים התמציתיים והקצרים ב"בתוך הבית" וב"הרצאה על הזמן" הם החזקים יותר והם המעניינים יותר, למשל השיר המסיים של הקובץ "בתוך הבית":

"הרגשות העדינים ביותר, / הם באים לָשֶׁבֶת / על-יד, ושוב פורחים. / אין הם
יכולים / להישאר עוד איתנו. / אסור שיהיו / שלנו כל הזמן. / עליהם להתעופף / ולבוא אֶל אחרים, / צעירים יותר, / או הזקוקים להם, / ברגע זה, יותר איתנו. / כעבור שנים, / ישובו אלינו. / למענם באנו".

או, למשל, השיר הפרוזאי על יצחק אחי-המשורר שנהרג במלחמת השחרור: "זה כאב מאוד. / כששת אלפים בחור נפלו אז. // במלחמה. / בשדות שבין מג'דל לאשדוד // בערו פרגים אדומים / וברקנים. // שם גם נפל יצחק אחי, / אחי הבכור, // בן תשע-עשרה, / גופתו לא נמצאה. // שמו חרות על מצֶבֶת אחים / בחלקה הצבאית, בכפר ורבּורג. // נשארו רק כמה מכתבים / בכריכת שק, // ועליה ראשי התיבות של / שמו, // שרָקמה בחוט-צמר כחול / ובאהבה,// חברתו 'לְחיים', / עמליה". "יצחק ועמליה", מתוך "הרצאה על הזמן".

כיום פנקס בן 90, לפני כעשרים שנה בגיל 70 זכה בפרס ישראל. באזכּורים על פנקס בעקבות קבלת הפרס נאמר לא אחת שהוא משורר ליודעי ח"ן, ופחות ידוע מבני דורו האחרים. זה נכון. פנקס לא הדהד ציבוריות בשום מובן. לא חתם על עצומות (כשחתימה של משורר עוד הייתה שווה משהו), לא הזדהה עם מפלגות, לא השתתף בהפגנות; אבל אפשר להצביע על אלמנט נוסף המותיר אותו באופן יחסי כמשורר ארץ הנידחת ולא כדמות פופולארית נלמדת בתיכון. התשובה נעוצה בתכנים. פנקס הוא משורר אירופי. הוא אוהב את נופי איטליה ויוון, ולעיתים משתלבים בשירתו אפילו אלמנטים נוצריים סמליים. עניין זה רחוק מהקורא הישראלי כרחוק שמיים מארץ. כך נקל להבין מדוע שירת עמיחי למשל, שמתריסה ומתפלמסת עם מוטיבים יהודיים-ישראליים מובהקים, דיברה כל כך אל הקהל הרחב.

בעוד שבני דורו של פנקס הידרדרו וקפאו די מהר. נתן זך כמעט לא קיים כחדשן אחרי "כל החלב והדבש", ספרו השלישי; יהודה עמיחי הופך קיבעוני, ואינו מתחדש רבות לאחר המבחר הידוע: "שירים 1962-1948", פרופ' גבריאל מוקד התעקש להגדיר זאת באופן חיובי תחת הכותרת "הירוק לעד" באשר לעמיחי, ודוד אבידן, אומנם חידש כל הזמן, אבל ככל שהתבגר הפך גוּד אנד איבל ופרסם – כדברי הסופר משה שמיר ז"ל – אינסוף קִשׁקוּשׁירים, זו עקיצה כלפי אבידן בשל השימוש שלו בהֶלְחֵם מילים בפואטיקה שלו פעמים רבות, דהיינו נאולוגיזמים, תַּחדישים בלשון עֵבֶר. לעומתם, מצליח פנקס לשמור על רמה, וירידתו השירית אינה נפילה אלֵי תהומות-אין-חֵקֶר כך בבת אחת, אלא ירידה מתונה בדרַגְנוע שבמרכז המסחרי, אפרופו תחדישים.

המחזור "הארמון" מתוך הקובץ "14 שירים", הספר הראשון של פנקס, נפתח כך: "אבל חיינו כאן לא יביעו דבר. / יום רודף יום, לילה / הודף לילה…". מעניין מה חושב היום פנקס בן ה-90 על השורות החזקות והקיומיות הללו של פנקס הצעיר.

בים העתיק שלנו, ישראל פנקס, העטיפה: לאה ניקל, הקלדה: עידו אגסי, אבן חושן הוצאה לאור רעננה, 384 עמודים, מבחר השירים יצא לאור בשנת תשנ"ט, 1999, מחיר הספר, לאחר הנחה באתר ההוצאה, 78 שקלים