close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ישראל השנייה וישראל הראשונה ב”התגנבות יחידים”

    יצחק מלר | מחשבות | התפרסם ב - 09.11.20

    לזכרו של יהושע קנז, אבי אבות הצניעות


    בתחילת חודש אוקטובר 2020, ואנו שקועים עמוק בין גלים מתנפצים של מגפת הקורונה מזה כשמונה חודשים, נודע כי הסופר, העורך והמתרגם, יהושע קנז (במקור גלאס) בן ה-83 (2020-1937) הלך לעולמו ממחלת הכתרת אחרי שש שנות חידלון עקב מחלת האלצהיימר. לעניות דעתי, קנז היה גדול הסופרים הישראלים (הפולמוס בדבר הגדרתו כסופר יהודי או עברי, ציוני, כנעני או ישראלי אינו מעניינינו כאן. ואולי היה כולם גם יחד?) שהצטיין בצניעות קיצונית, באי-גדולה עקב אי-רצון עקשני לחשיפה תקשורתית מכל סוג שהוא פרט למילה הכתובה. הוא היה צבר, רווק מושבע, מתבודד חברותי, מתבונן פלאי מן הצד ורושם גאוני של מציאות דלוחה. הסופר קנז היה גדול הנטורליסטים שהקדיש את סיפוריו לחולשותיו וייסוריו של האדם הקטן, בשפה עברית צלולה ועשירה, חיה ולא גדושה ובעיקר מדויקת על קוצו של יוד, כמו זרקור ממוקד ומגלה-כל. אז קנז נפטר מקורונה וכי מה בכך? אולי בסך הכול נגאל מייסורי השיטיון? אבל לא… כי…

    באותו הזמן, ובמקביל, הופיע בשנים האחרונות וביתר שאת במהלך המגפה, “אדם אחד” המרסס בקביעות, נחישות ודבקות כפייתיים, על קירות הבית-תקשורת-רשתות, משנה סדורה שכותרתה “ישראל השנייה מול ישראל הראשונה” – מלחמת בני אור בבני חושך, בצל הקורונה. האדם הזה, חמוש בשכפ”ץ אקדמי, חובש כיפה זעירה אליה מחוברים סכי עיניים (כיסוי לעיניו של סוס המונע ממנו להביט לצדדים), תוקע חיצים ידועים מראש ומצייר סביבם את המטרות, תוך התעלמות מוחלטת ומתן צידוק דין וחסינות לשלטון שרלטני ומושחת שמורכב מאנשי ישראל השנייה ורבנות לבנה בראשות נהנתן לבן בוהק/ אותו אדם מכשיר כל שרץ ומקריב על מזבח האמת כל קורבן נדרש, גם אחרי שבעים שנה שהן עשר פעמים של התיישנות אפילו של פשע שכביכול בוצע… ובכן, מה הקשר בין שני סוגי ה”ישראל” דנן לבין “התגנבות יחידים” של קנז? – בזה אעסוק כאן. אקדים הערת שוליים אחת לפני הצלילה לרומן. למרות מאמצי לאתר את המקור הראשוני למונח “ישראל השנייה” לא הצלחתי במשימה, ברם אולם, מצאתי כי הוא נטבע במהלך העשור הראשון לקיום המדינה (ראו, שטרית ס.ש.; אברהם, א. ואחרים) ומיד לאחריו נולד האלטר אגו שלו “ישראל הראשונה” שהרי לפני כן היתה ישראל אחת…

    ושוב, לעניות דעתי שלי בלבד, הרומן “התגנבות יחידים” בן השש מאות וחמישים עמוד הוא אחד מחמשת או ששת הרומנים הגדולים שנכתבו במדינת ישראל במהלך שבעים ושתיים שנות קיומה. זהו תיאור פנורמי, מבוסס על פיגומים אוטוביוגרפיים, המתרחש בפרק זמן של שלושה חודשים (אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר) בסוף 1955. גיבורי הספר שייכים למחלקת טירונים  בעלי כושר קרבי לקוי או מוגבל (כ”ל ו-כ”מ) העוברים את תקופת הטירונות הצבאית שלהם בבה”ד-4 השוכן במחנה צריפין במרכז הארץ. חייהם של צעירים אלה, בני שכבות ועדות שונות מרחבי המדינה, במסגרת הצבאית המחמירה והלוחצת ומחוצה לה (בחופשות) מצטרפים לפסיפס חיים רחב-יריעה, המצייר אנשים בראשית חייהם ומדינה בראשית עיצובה. קנז כתב ופרסם את הסיפור ב-1986 מפרספקטיבה של שלושים שנה לאחור. המסה הזאת תעסוק אך ורק בתיאור הייצוג של  הרקמה האנושית המורכבת של מה שאותו ה”אדם האחד” (ראה לעיל) מתאר בימים אלה כ”ישראל השנייה מול ישראל הראשונה” כאילו שבין 1955 ל-2020 לא חל שינוי, בלשון המעטה, ואולי היתממות או אף זדון. המושגים “ישראל השנייה והראשונה” אינם מופיעים ככאלה ברומן, אולם התיוג של הגיבורים ברור וכאילו מובן מאליו… אי-אפשר להתבלבל. הציטוטים בטקסט לקוחים מהמהדורה המחודשת: יהושע קנז, “התגנבות יחידים”, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2006.

    אוסף הדמויות מורכב מטירונים ומפקדים זוטרים ומתחלק לשלוש קבוצות, שתיים מובחנות זו מזו ואחת מקשרת-מגשרת בין שתי הראשונות (מורכבת מ”בני תערובת” של שתי הקבוצות המובחנות), ובנוסף, יש גם חריגים ודמויות משנה ממחלקות אחרות ומעברם של כמה מהגיבורים שקורותיהם מורחבים כחלק מעלילת הרומן. חלק מהדמויות הן סטראוטיפיות ושטוחות אך מייצגות היטב כל אחת מהקבוצות וחלק אחר זוכה לייצוג מעמיק לצרכי העלילה (זו אינה מעניינינו כאן). הייצוגיות של הגיבורים בני הקבוצות, ישראל השנייה, הראשונה והחריגים, מתבצעת על ידי שורה של אמצעים ספרותיים הכוללת: שמות וכינויים של הגיבורים; התייחסות למוצא העדתי ומקומות המגורים;  השכלה; מאפיינים טיפוסיים, פיזיים והתנהגותיים של הדמויות; אזכורים על פרטים משפחתיים; שפת הדיבור; סממנים תרבותיים כמו דתיות, מוזיקה, כלי נגינה ושירה; אזכורים של יחס וקשר לשואה; ותוכן הוויכוחים ביניהם. הרוב המכריע של נתונים אלה מופיעים בחלק א’ של הרומן, “אוושת הלב”, עמ’ 240-9 (ברומן יש ארבעה חלקים), ובו אתרכז.

    על אף ההתפצלות הקבוצתית בתוך המחלקה (שאציג בהמשך), מתקיים מכנה משותף ומאחד לכל: הם גברים צעירים, בני 20-18 שמתחילים את הטירונות בת שלושת החודשים כ”בשר טרי” לפני הפיכתם ההדרגתית ל”וותיקים”, וכולם הם “כושר לקוי או מוגבל, חלשים, אינוואלידים (נכים ביידיש), ג’ובניקים, מחלקת הלבבות השבורים [אוושות בלב, מבחינה רפואית]” הכול חוץ מ”קרביים”. בנוסף, כולם הם “רכוש צה”ל שאסור לחבל בו”, וכולם הולכים לגיטה הזונה מחוץ לגדר של המחנה… אצלה כולם שווים. כולם בזים לעולה חדש כמו מילר החריג: הוא מבוגר מהם, הוא גרמני מחיפה, דובר וכותב גרמנית עם עברית מגומגמת, חולה אפילפסיה שמוצא את מותו בסדרת השדה, ללא תמיכה מאף לא אחד מבני הקבוצות… וארטיסטים מתחמקים יש בשתי הקבוצות… בכול אלה אין הבדל בין ישראל השנייה לראשונה… האם זו מהות כור ההיתוך?

    הקבוצה המובחנת האחת היא מה שמכונה היום “ישראל השנייה”, והיא זוכה לכמה כינויים חוזרים: “בעלי היגוי מזרחי או תנ”כי, ובעלי סבלנות מזרחית; כלבים מרוקאים; דגנרטים; חבורה של מרוקאים ועיראקים; ‘איזה חולירע מביאים הנה’; שחורים קטנים ומטומטמים; מזרחים, ספרדים, ערבים; קופים שחורים; פרימיטיביים מלוכלכים; ‘כמו העבדים הכושים באמריקה’.” השמות הפרטיים, שמות המשפחה והכינויים האישיים מתאימים למוצא העדתי שהוזכר: ” ‘אפס אפס’ הנשוי היחיד במחלקה; רחמים בן חמו החשוד כהומוסקסואל ‘מזדיין בתחת המלוכלך שלו’ ורקדן בטן לעת מצוא; פרץ סעיף עצבים; סמי העבריין (בוגר מאסרים); זכי הפרסי או עיראקי; אלברט הבולגרי; השמן ממחלקה ג’ שירה בזרועו כדי לעזוב את הצבא (חבלה ברכוש צה”ל); עוזר הטבח סמ”ר מנצור”. בני הקבוצה אינם ילידי הארץ ולא זכאים לכינוי הכבוד “סברה”, אך לא חשים כעולים חדשים רחמנא ליצלן. הם באים ממקומות מגורים כמו: קוביבה, זרנוגה, שכונות מסוימות מרחובות, ראשון-לציון, נס-ציונה ורמלה המעורבת. מילת המפתח החוזרת ונשנית היא מעברות או מעברות לשעבר או שכונות מסופחות בשולי ערים. המשפחות הן קשות יום, ההורים חסרי השכלה ועובדים במה שקרוי “עבודות שחורות” וגם הבנים הטירונים הם חסרי השכלה תיכונית ומיועדים להיות בצבא “טבחים, נהגים, ממ-צדיקים וגרז’ניקים”.

    בולטים הסיפורים על מעמד האישה-אמא או הרעייה לעתיד. להלן מספר דוגמאות: “אבא שלי לקח את אמא שלי שהייתה בת שתים-עשרה, לא ידעה מהחיים שלה. אף פעם לא היה לה רגע שקט, לא היה לה מנוחה. כמו חמור הייתה עובדת כל הזמן, מהבוקר עד הלילה, וכל הזמן מולידה עוד ילדים ועוד ילדים. היום היא חולה כל הזמן, כואב לה פה, כואב לה שם, בקושי יכולה לנשום. נראית כמו אחת בת מאה וחמישים, והיא בסך-הכול אולי בת ארבעים וחמש, שש. שאני רואה ברחוב איך הולכת אישה אשכנזייה בגיל שלה, צעירה, בריאה, מלובשת, מקושטת וכל זה…” (עמ’ 223) [שימו לב לשפה העילגת]; “במקרה אני מכיר את אמא שלו [של אבנר גבאי הספרדי הירושלמי המשתכנז השייך לקבוצה השלישית עליה ידובר בהמשך], היא הייתה עובדת אצל אמא של חנן [בן ישראל הראשונה] במשק-בית, והיא אישה טובה, אמנם פרימיטיבית, אבל חכמה” (עמ’ 149);    שיחת שומרים על מעמד האישה “אתה היית מתחתן עם בחורה פתוחה? – בטח שכן. אם הייתי אוהב אותה, לא היה אכפת לי – איך תאהב אותה, אם היא כבר עשתה את זה עם מישהו אחר, זה גועל נפש – אני אפילו הייתי יכול להתאהב באחת זונה, אם רק תמצא חן בעיני… – אתה חולה, לשכב עם בחורה שכבר עשתה את זה עם אחרים… – אפשר לחשוב שאתה בן-אדם הכי מודרני בעולם. אם היית יודע שאחותך… – אם זה בחור רציני והוא מתכוון להתחתן אתה, לא היה אכפת לי שלפני החתונה… – אז למה אתה חושב שבחורה נולדה סגורה אם זה לא חשוב…” (עמ’ 222-221) – זו דוגמית מדיאלוג ארוך ומרתק על מעמד האישה, קרום הבתולים, חתונה, זונות וילדים במודרנה של שנת 1955 בישראל בת השבע.

    תיאורי הגוף וההתנהגות מובאים כהכללות גסות: מכוערים עד גרוטסקיים, שמנמנים או נמוכים, עצבנים, צעקנים, חסרי סבלנות, חמומי מוח, בעלי פתיל קצר, “פנים שחומים, גבות עיניים מחוברות מעל האף… מעשני סיגריות” כמו קטרים. הם לא דתיים אדוקים ואינם חובשים כיפות אך מכבדים מסורת כפי שהדבר מתגלה בחגי תשרי באמצע הטירונות. שפת הדיבור היא מאפיין חד מכמה בחינות. השפה הזרה שבה הם משתמשים היא ערבית ולעיתים צרפתית אך לא אנגלית; אין אזכור של ספרים או ציטוטים מספרים, להיפך, “אבל החיים זה לא ספרים. יש אנשים שלא למדו בבית-ספר ולא קוראים ספרים ויש להם הרבה יותר שכל ויותר הבנה בחיים מאנשים שלומדים כל החיים שלהם…”; והעברית היא עילגת, דלה ופשוטה: “בן חמו תבוא, תעשה משהו!”; “פרץ מיעך בזעם את הסיגריה שלו ופלט קללה בערבית: אתה לא מכיר את הערבים… אני מכיר אותם. כל החיים שלי הייתי חי ביחד אתם. אלה יש להם כבוד אליך רק אם אתה חזק.”; “יושנת המסכנה”; “… אבל היא מסתובבת פה יותר משמה… אני לא מקנא במי שנופל לידיים שלה… זה בחורה עם נשמה של נחש. אין לה רחמים על אף אחד. היא שולחת לכלא בשביל שום דבר… בחורה מוות באמת מוות” (על עופרה המד”סית); “אם לא תסתום את הפה, אני מספר לכולם מה אתה רוצה לעשות לי בלילה, שאתה רוצה כל הזמן להיכנס לי למיטה, שאני ייתן לך לחבק אותי ולנשק אותי וכל זה… אני מוסר את הכל זה למפקדים והם מביאים משטרה צבאית ועל המקום מטפלים בך כמו שעושים בצבא לאנשים כאלה.”; “לך תלקק אצל האשכנזים. אתה בטח חושב שהם יחשבו אותך אחד מהם. מסכן, מסכן אתה.”; “מה אתה כותב שם, עיוני?… תכתוב ואני לא יפריע, בחיי האמא שלי… בעיניים של אמא שלי… אני רוצה להכיר את האחות שלך, עיוני… אם היא דומה לך, אני מתחתן אתה על המקום… אם תגיד לי מה אתה כותב, אני מסתלק תכף, אבל שאתה לא תשקר עלי… טוב. אני כותב לה שאני לא יבוא לחופש. אתמול שהייתי בבית אמרתי אולי אני יבוא לחופש לראש-השנה. עכשיו במשפט לקחו לי את החופש הזה, ואם כולם ילכו, אני יצטרך להישאר.”; “ועכשיו רע לי. הלוואי שאני הולך למות ויגמור עם זה.”

    בכול הקשור לאוכל (קפה עם הל, פלאפל מסריח וחריף), למוזיקה, שירה, כלי נגינה, אמנות ותרבות, צעירי ישראל השנייה הם גוש הומוגני. הם אוהבים לצחוק ולהשתולל ו”לעשות הווי”. הם מעדיפים מוזיקה ושירה ערבית “… נשמע פתאום קולו של זכי, פוצח בזמר ערבי וחבריו עונים אחריו בסלסולים ממושכים, כמו גניחות, כיללות בכי.”, “זכי פרץ בזמר ערבי וחבריו נענו לו במחיאות כפיים קצובות ובקריאות עידוד ובאנקות עונג.”. הם “מתים” על ריקודי בטן בנוסח שמבצע רחמים בן חמו. אין להם כלי נגינה והם אף מתנכלים לגיטרה של יוסי רסלר “החולם להיות אמן”, מישראל הראשונה ושוברים אותה לרסיסים. הם מפגינים זלזול ובוז למוזיקה הקלאסית, למוזיקה הסלונית העכשווית והלועזית, ולכלים כמו כינור ופסנתר ומתריסים ללא הרף כלפי “הפרופסורים מירושלים”. בעמודים 148-145 נושא אותו יוסי רסלר נאום-מניפסט על הפער בין האמנות האשכנזית שלו לאמנות הספרדית שלהם במילים בוטות המסגירות ומסבירות היטב את שני הצדדים המקוטבים של המטבע “אני לא יכול לחיות עם חיות ובהמות, בתוך כיעור וטינופת. אני מוכרח להיות מוקף ביופי ועדינות…” – ואידך זיל גמור.

    השואה מוזכרת ברומן מספר פעמים (לרוב בהקשר למילר החריג המייצג את שארית הפליטה, עבורם): הסיפור על חברת משק שבאה מהמחנות ואחרי מותה “מצאו אצלה בחדר לחמים. במגרות. בארון. בקופסאות מתחת למיטה. איפה לא” (עמ’ 125); סיפורם של שני טירונים (כנראה בני ישראל השנייה אשר בניגוד לקבוצה האחרת מרבה להשתמש בשירות הרפואי) ממחלקה אחרת על ביקורם אצל הרופאה במסדר חולים… הם מתארים אותה כקאפו נאצי במילים ארסיות רבות מספור למרות שידעו שמדובר בניצולת שואה… מה שמזעזע את בן ישראל הראשונה שמקשיב להם (עמ’ 397-395);  אחד מקבוצת ישראל הראשונה מתריס כנגד המדריך מועלם (השם אומר הכל) בהגיעם ברכבת אל האזור של סדרת השדה “המפקד… למה שמו אותנו ברכבת של בהמות?” (כמו היהודים בשואה), ומועלם עונה לו בהומור סרקסטי חסר רגישות “מה רצית, קדילק?”.

    הקבוצה המובחנת האחרת היא מה שמכונה בימינו “ישראל הראשונה”, והיא תמונת-ראי הפוכה כמעט אחד לאחד, לבני ישראל השנייה. זאת קבוצה פחות הומוגנית המכילה עירונים מירושלים, בני אם המושבות פתח תקווה (מלבס) וקיבוצניקים. הכינויים החוזרים שלהם: “נוער הזהב; בני חלוצים אידיאליסטים שלא חושבים על עשיית כסף; הילדים המתוקים של רחביה ובית הכרם; אשכנזים לבנים; סבונים; בוגרי גימנסיות, אינטליגנטים תרבותיים; חברה טובים; ישראלים שצריכים להפוך את המזרחים לישראלים כמוהם… רובם בוגרי כנס שיח-מוניס של בן-גוריון שנה קודם לכן ביוני 1954 “, שם לא חלמו לראות את צעירי ישראל השנייה שהרי הם לא נועדו להיות אוונגארד אלא חוטבי עצים ושואבי מים (ראו קבלו פ.). שמותיהם מאוד “צבריים” כיאות לילידי הארץ: מיכה הגאון הטיפש, חנן מהמסיבות, יוסי רסלר האמן לעתיד, יהודה’לה החוזר בשאלה ומכונה קיפוד… כולם ירושלמים; מיקי ספקטור הכדורגלן מהפועל חדרה, אריק חברו ממחלקה אחרת, רב”ט בני המדריך החדש… כולם בני אותה הכיתה ממלבס; אלון מקיבוץ ליד בית שאן שאביו נהרג במלחמת השחרור, החולם להגיע לצנחנים ולבסוף מתאבד כי שובץ למשטרה הצבאית; שני החריגים, מילר הגרמני שכבר הזכרנו ונחום הדתי האדוק שמובדל מכולם ונוח עם כולם (לא כמו בימי קורונה). 

    צעירי הקבוצה הזאת הם בעלי תחושת עליונות בניגוד לרגשי הנחיתות של המזרחים, באים ממשפחות אמידות, בוגרי תיכון, קוראי ספרים ושוחרי מוזיקה מערבית וקלסית (פרוקופייב, בטהובן… ספרטה מהמיתולוגיה…), בעלי גיטרות, כינורות ופסנתרים, דוברים עברית תקנית, בעלי תודעה מעמדית (אנשי שמאל ומרכז), רחוקים מאוד מנושאי דת. מתוכם בולטים מיקי, אלון ובני כמשתייכים לקבוצה השלישית, חוליה מקשרת-מגשרת בין שתי ה”ישראל” אליה מצורף אבנר גבאי היוצא דופן: הוא מזרחי, ירושלמי, “משתכנז” שיודע מוזיקה קלסית מהי, מתכונן להשלים בגרויות כי חולם להיות רופא נשים, עתיר ניסיון עם בחורות משתי הקבוצות, בעל נאמנות כפולה לשתי הקבוצות, בן זוגו של המספר (הוא מיקי) לשמירות ולפולמוסים… מי שרוקד על כול החתונות ומנסה לגשר על האירועים השונים ברומן. הוא היחיד שישב במאסר (פרט לסמי) ומוכן להסתכן כדי להגן על חבר כמו סמי העבריין וגם על חברים אשכנזים. קבוצת המפקדים הזוטרים היא מעורבת ומורכבת משלושה: רפי נגר מפקד המחלקה שרישומו אינו ניכר, מועלם המזרחי, המ”כ הראשון שמנסה להיות ניטרלי ללא הצלחה ובני האשכנזי ממלבס, המדריך החדש הדומיננטי שלא עושה חשבון אף לא לאלה ולאלה… הוא היה בצנחנים והועבר לבה”ד 4 למגינת ליבו ולועג לבני שתי ה”ישראל” באותה מידת תשוקה.

    כאן אביא דוגמה אחת בולטת לפולמוס אחד מייצג בין נציגים משתי הקבוצות, בין קיפוד, מנהיג הקבוצה הירושלמית האשכנזית לבין זכי שהוריו היו מיליונרים בעיראק, כאשר אלון הקיבוצניק מנסה לגשר ביניהם (עמ’ 121-120): הוויכוח מתנהל ביום הכיפורים במהלך הצום:

    “…אמר זכי לקיפוד: ‘שמעתי מה שאתה אמרת בחדר-האוכל. אין לך בושה. מי שאוכל ביום כיפור הוא לא יהודי, ולא חשוב מה הוא מאמין ומה לא מאמין.’ – ‘מה אכפת לי אם אני כן יהודי או לא יהודי?’ זעף קיפוד, ‘אני ישראלי. וכשאתם תהיו ישראלים, גם אתם תרגישו ככה.’ – ‘ומה אנחנו עכשיו?’ שאל זכי, ‘יהודים? ערבים? כלבים? מה?’ – ‘איך אתה מדבר?’ שאל זכי, ‘איך אתה דיברת אתמול בערב שהיינו שרים?… מה אתה חושב את עצמך? אתה מלך? אתה פרופסור? מה בכלל אתה יודע עלינו, שאתה מדבר עלינו ככה, כמו על זבל? אם אנחנו טובים בשביל ללכת לצבא, אנחנו לא טובים בשביל לשיר את השירים שלנו ולהגיד מה שאנחנו חושבים? אתה חושב שאני לא יודע איך אתה מדבר עלינו מאחורי הגב שלנו? איך שאתה עושה עלינו צחוק, מדבר לחברים שלך איך אנחנו אומרים מילים בעברית, עושה מזה בדיחות. מה אתה חושב שאנחנו לא שומעים את זה? ואתה, איזה צורה יש לך, רק פה גדול יש לך. כמו גפרור אתה נראה. מישהו יעשה פו! ואתה נופל. אז מה אתה צוחק על אחרים?’ – קיפוד נבוך: ‘מה יש? מה אתה מתרגז? אתה לא יכול לסבול את האמת? מה אתם נעלבים כל הזמן? מישהו נוגע בכם? רגש נחיתות יש לכם, זאת האמת. כל הזמן אתם חושבים שרוצים להעליב אתכם. כשתיפטרו מרגש הנחיתות הזה, תתחילו אולי להיות ישראלים כמונו.’ – ‘אם בשביל שאני יהיה ישראלי, אני צריך להיות כמוך,’ אמר זכי, ‘אז אני לא רוצה בכלל. יותר טוב להיות ערבי.’ … קיפוד ‘מה הוא רוצה מהחיים שלי?… אני חייב לו משהו? אני אשם ששמו אותנו כאן ביחד במחלקה אחת בטירונות? אני צריך לפתור את רגש הנחיתות שלו?’ – ‘ למה אתה מתרגז?’ שאל אבנר, ‘מה הם מפריעים לך?’ –  קיפוד ‘בטח שאני מתרגז! אני אוהב את הארץ המחורבנת הזאת, אני רוצה שזה יהיה מקום נהדר, מקום שטוב נורא לחיות בו, אני לא רוצה שכל מה שהוקם פה והתפתח יתפורר וילך לעזאזל. אולי זה נשמע כמו ציונות, אבל אני חושב על עצמי, על הילדים שיהיו לי ויחיו פה, אני רוצה שזה יהיה מקום יפה, תרבותי, בריא, מודרני. מה יש? זה לא ציונות – זאת  שאיפה לגמרי נורמלית של כל בן-אדם.’ – ‘אתה יודע כמה עולים חדשים נהרגו במלחמת השחרור, בקרב לטרון, למשל?’ אמר אלון, ‘אנשים שהביאו ישר מהאוניות. זרקו אותם לקרב הנורא הזה. רובם לא היו ישראלים לפי ההשקפה שלנו. הם לא ידעו עברית, הם לא הכירו את הארץ. לא הספיקו לראות אותה. הם לא הבינו את הפקודות. הם לא הבינו אחד את השני. כל אחד דיבר בשפה אחרת. היו שם צברים ועולים. אשכנזים וספרדים. סטודנטים ופועלים. והדם שנשפך היה אותו הדם. לא היה הבדל'”… כל המוסיף הרי הוא גורע!

                                                                       ***** 

    עשרות ויכוחים מסוג זה זרועים בדפי הרומן. הם מכסים את קשת הדעות והבעיות שהתעוררו בין שתי ה”ישראל”, בין הקולטים לנקלטים… וזה ב-1955, ישראל בת שבע בקושי, שלוש שנים אחרי סיום הגל הענק שקרוי “העלייה הגדולה”, בעיצומה של תקופת הצנע… בדיוק שנה לאחר מכן תפרוץ מלחמת קדש וטבח כפר קאסם יתרחש, שניהם באוקטובר כאשר אותם הטירונים יהיו שנה בצבא… מאז חלפו שבעה עשורים ושפע מלחמות ומבצעים ושלל הישגים ומחדלים… באותה שנת 1955 ובשנים שלפניה ואחריה, בממשלות ישראל היה שר אחד קבוע מ”ישראל השנייה” (בכור שלום שטרית: צבר, יליד טבריה, בן למשפחה מרוקאית שהגיעה לארץ הקודש באמצע המאה ה-19. לא מתאים לפרופיל שהצגנו, אבל מה זה חשוב) ואת מספר חברי הכנסת מ”ישראל השנייה”, היה אפשר לספור באצבעות כף יד אחת אחרי שמוקש התפוצץ בה. וכעת, 2021-2020

    …קורונה יקרה, לא מוזמנת ובלתי רצויה, ועם זאת אהודה בדיעבד כי נוכחנו בכישרון הנדיר שלך – גלאי מתכות (מגלה מוקשים) עתיקים ורקובים וחושפת ערוות מכוסות ברדידים, כישלונות ואסונות מוסתרים, מכוסים בסדינים בלתי שקופים ומעליהם שכבות של חירום, שחיתות ושלושה כ”פים. מה גם שגאלת מייסוריו את יהושע קנז אביו-מולידו של “התגנבות יחידים”, מי שבאמת תיאר את שתי ה”ישראל” ללא משוא פנים, של אז, של  1955!… אבל היום, כאשר מעל חצי משבעה מיליון ישראלים, דור שני, שלישי ורביעי הם מ”ישראל השנייה” דאז, שליש מהם מנישואי תערובת בין שתי “ישראל” רחמנא ליצלן, מחצית מחברי הכנסת, שרים, מפכ”לים, טייקונים, רמטכ”ל ועוד ועוד – הם מישראל השנייה, ומי ש”מחזיק אותם באשכיהם” הם דווקא “אשכנזים חרדים פרימיטיביים מלוכלכים וחקייניהם הספרדים” וחבורת משיחיים מגבעות עתיקות ועוד מיני קוריוזים… היום הזה ממש… אתה, “אדם אחד” בן חיים וחפץ חיים! צא ולמד, קום והתהלך בארץ “התגנבות יחידים”… האם באמת דבר לא השתנה? האם לא אתה הוא מי שמנציח ב-2021 את 1955?


    מקורות:

    סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל 2003-1948, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2004.

    אלי אברהם, התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה, סיקורן של עיירות הפיתוח, הוצ’ ברירות, תל-אביב, 1993.

    יהושע קנז, התגנבות יחידים, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2006 (הוצאה מחודשת; יצא לאור לראשונה באותה הוצאה ב-1986). הציטוטים מובאים מעמודי העותק הזה.

    פולה קבלו, “אזרחים מתבגרים: התלמידים בשיך מוניס – התנגשות, דיאלוג ומפגש”, ישראל 4, 2003, עמ’ 154-123.

    תמונה ראשית מתוך סרטו של דובר קוסאשווילי “התגנבות יחידים”, 2010.

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 7

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פִּתְאוֹם הֶחְשִׁיךְ

    יהודה ויצנברג ניב
    פִּתְאוֹם הֶחְשִׁיךְוְהַתְּכֵלֶת שָׁקְעָהבֵּין שַׂעֲרוֹתַיִךְ הַזְּהוּבוֹת. וְהָיָה שֶׁקֶט כְּזֶהוְהָיָה רֵיחַ כְּזֶהוְהַכָּל חִכָּה...

    גרסת הבמאי

    שי מרקוביץ'
    בספרו האוטוביוגרפי, שיצא בשבוע שעבר בארה”ב וקטעים ממנו פורסמו ב”ניו יורק...

    חֲלוֹם סְתָוִי בְּבֵית קָפֶה / סְתָיו כָּתוּב

    בלפור חקק
    חֲלוֹם סְתָוִי בְּבֵית קָפֶה הוּא מְדַבֵּר אִתָּהּ עַל הַחֲדָשׁוֹת וְעַל הַצְּמִיחָה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית