יצירה שהיא גם נעימה לקריאה וגם סתמית
אשכול נבו, 'הלילה הארוך ביותר,' כנרת, זמורה, דביר, תשפ"ו, 2026. 222 עמ'
תחילת הדיון בסיכומו
להלן העיקר – הטקסט מאוד קריא, בכל חמישה הנושאים שלו, המופיעים בשישה פרקים, כי אחד הנושאים מופיע בשני פרקים נפרדים – "יותר מזה היא לא צריכה (חלק א')," מופיע סמוך לפתיחה (עמ' 55-48) ו"יותר מזה היא לא צריכה (חלק ב')," המופיע לסיום (עמ' 219-207). חמישה נושאים אלה, המופיעים בשישה פרקים, אינם חוברים זה לזה לעלילה אחת רצופה; לא באופן ישיר, כעלילה, וגם לא באופן נרמז ולא בעקיפין, כאיזשהו מבנה.
המשותף להם הוא היותם תיאורים של ישראל היום – בכולם התרחשות מקומית-ישראלית, עירונית, שאחרי המלחמה האחרונה; אחרי התופעה הנוראה שעברה לאחרונה על החיים בישראל, מה שנקרא בתקשורת שוב ושוב – "מלחמת 7.10." לא במקרה מלחמה נוראה זו חסרה שם ייצוגי מוסכם, והיא מתוארת בציון היום בו פרצה. היא מעין תפוח אדמה לוהט, שלא נתפס ביד, אלא נזרק לאוויר שוב ושוב.
וכך פנה אשכול נבו לנושא זה, שעשוי להקנות לו עוד תשומת לב כיוצר, וכתב חמישה פרקים, מעין סיפורים קצרים עכשוויים, שכולם קשורים באופן ישיר למציאות העכשווית. הוא מתאר מציאות עכשווית באופן קריא מאוד אבל גם שטוח וחסר מעוף.
מה שנכתב כאן עד כה יכול בהחלט להיות סיכום אחד של הספר, שלא יכול להיקרא רומן, וגם לא בדיוק – קובץ סיפורים. וכשאני מסכם כך את סיפורי הספר, מייד אני חושב על מעמדו המקובל של אשכול נבו בסיפורת הישראלית היום. כאן עיקר האכזבה שמנחיל הספר לי, הקורא.
כאמור, בכל אחד מששת פרקיו, נבו מגיב על המציאות הישראלית בשנים האחרונות ממש. תגובה זו היא עיקרו של ספר הפרוזה החדש שלו. שמו באנגלית הוא HOMEBOUND, והוא אכן מרותק לבית הישראלי העכשווי, שמוצג כאן בצורה מוגבלת. זו ראייתו של היוצר. כדי להבהיר את שטחיותה של הפרוזה שלפנינו, כדאי להקדים, הקדמה עקרונית קצרה, את מהותה של פרוזה ספרותית, ואת הפוטנציאל שבה.
סיפור יכול להיות סיפור חברתי, סיפור פסיכולוגי, סיפור פילוסופי, סיפור פוליטי; נושאים אלה יכולים להיות מעוצבים, בכל יצירה ויצירה, כמשל, כסמל, כהסתכלות מטאפיזית וגם בפירוט קונקרטי, ריאליסטי, מפורט. היתרון שבסיפור הוא היותו "מבדה," "fiction," – היותו יצירה "דמיונית" שפועלת על המציאות, אבל אינה נתפשת כתיעוד עובדתי, כתיאור ישיר של עובדות. לכן, למשל, הכותב סיפור יכול להשפיע על המציאות, אבל אינו צריך לתת דין וחשבון ישיר עליו. כך, למשל, הוא יכול לכתוב על גניבה, אבל על סיפור כזה לא יועמד למשפט, כפי שמועמד הגנב במציאות.
בהכללה אפשר לומר שההיסטוריה של הספרות, בכל מקום בו נוצרה, היא היסטוריה של בני אדם, של יוצרים, שהציגו לקוראיהם את המבדה הספרותי כביטוי דמיוני חברתי או כביטוי דמיוני פסיכולוגי או כביטוי דמיוני הגותי לעולם, לחיים, למציאות. כך יצירה ספרותית יכולה להשפיע על מציאות, מבלי שתיתפש כעשייה מציאותי ככל עשייה אחרת של בני אדם. וכך, לא הכותב יצירה ולא הקורא אותה חייבים לתת דין וחשבון מציאותי, כמו שהם צריכים לתת דין וחשבון על כל פעולה שהם פועלים במציאות.
וכך, יצירה זו כולה ביטוי למהפכה שיצרה בישראל המלחמה האחרונה. המלחמה ששינתה את בישראל את הדימוי עצמי, ואת דימוי הפנים שהיא מציגה לעולם. יצירה זו היא ביטוי למהפכה, אבל אינה מחדשת לקורא דבר, ואינה מביאה את הקורא למחשבות מגובשות על מציאותו העכשווית. אין בה קבלה חיובית של המציאות, ולא ביקורת כלשהיא עליה. היא מתארת לקורא בה מציאות עכשווית, לא בפירוט ולא במעוף. היוצר יודע לכתוב, והתיאור כאן הוא תיאור קריא; אפשר לומר – תיאור רהוט; אבל הממד הספרותי כאן אינו מביא את הקורא למה שצריך הממד הספרותי הריאליסטי להביא אותו. הוא אינו מביא את הקורא למחשבה נוספת על המציאות; אינו מעודד את הקורא למחשבה חדשה על המציאות שלו, ואפילו לשפוט אותה.
תוכן הסיפור – פרפרזה על פרפרזה
כדי להמחיש את הדברים אעשה משהו שאינני נוהג לכתוב בדרך כלל – אביא להלן בקצרה את תוכן ששת הפרקים, חמשת נושאי הסיפורים, וברקע להם משתקפת המלחמה האחרונה (7.10). יש להדגיש שוב – הם אינם מתקשרים ביניהם לעלילה אחת. הנה:
פרק ראשון, אול אין, הוא הסיפור של עידן קרן, זמרת ישראלית, בשנות הארבעים לחייה, שטיסתה חזרה לישראל התבטלה, והיא עולה על יכטה קטנה כדי להגיע כמה שיותר מהר את התינוקת שלה בת השנתיים שנשארה עם בעלה.
פרק שני, יותר מזה היא לא צריכה (חלק א'), הוא הסיפור של מושבניקית ברמת הגולן, שבאה לפקוד את הדירה במושב שנשארה ריקה. היא עושה זאת ללא ידיעת בעלה. המושב ריק כי כל תושביו התפנו במלחמה לכרמיאל. היא מוצאת בדירתם חייל מילואים – שי – שמתקלח בדירה, אותה חשב ריקה מתושביה שעזבו. הם משוחחים, מדברים אחד עם השני. לא מקיימים יחסי מין.
פרק שלישי, הארגז הכחול, הוא הסיפור של תומר, עורך דין שהוא אלמן טרי, החוזר בשעת לילה שאחרי חצות אל הדירה שלו, ומוצא שננעלה על-ידי בתו החיילת, שישנה בה, כנראה. הוא יורד אל בית קפה ברחוב, ופוגש בו את הילה, שהיא אישה צעירה ממנו בהרבה, הנושאת אתה ארגז כחול. היא מספרת את סיפור חייה. מסתבר שהארגז היה שייך לשחר, אחיה שנהרג במלחמה האחרונה. היא נושאת את הארגז אתה לכל מקום אליו היא הולכת, מבלי שפתחה אותו מאז קיבלה אותו. בסיפור זה משולבים סיפורו של תומר, וסיפורה של ענבל, אשתו שמתה, שהייתה מורה לפילטיס.
תומר מודיע במשרדו שלא יגיע בבוקר לעבודה. הילה ותומר נוסעים למושב דור (עמק יזרעאל) להחזיר ספר שנמצא בארגז הכחול, ושייך לאסף שגר במושב. משם הם ממשיכים ונוסעים לרמת הגולן, לראות את המקום בו נהרג אחי האישה. בדרך הם פוגשים את אילן, בעל פודטראק, שגם לו ארגז כחול דומה, ובו חפצי בתו שנהרגה. הם מגיעים לגולן וחוזרים. למחרת תומר במשרדו. והם מסכמים שייפגשו "אחרי שתיגמר המלחמה"… כך עוברים חודשים, המלחמה לא נגמרת, ותומר במחשבותיו, חוזר שוב ושוב למה שעבר.
פרק רביעי, שביל הבריחה, הוא סיפור של מרוואן, בחור פלסטיני ישראלי ערבי (רצועת עזה), שהוא הומוסקסואל, החושש שיתגלה בסביבתו הערבית. מרוואן בורח מהכפר. בשדה הוא מוצא חייל מת. הוא לובש את בגדי החייל, בעזרתם מוצא עבודה, ובמקום להמשיך ולברוח למצרים, הוא נכנס לישראל. הוא משיג תעודת זהות של ערבי ישראלי שמת, ועובד כספר. במספרה הוא פוגש את ריטה הזמרת, מקבל ממנה הזמנה להופעה, והולך עם חבר להופעה שלה בהיכל התרבות. אחר כך, בהיותו הומוסקסואל, הוא בורח מהארץ, ומגיע לעבוד במספרה בטורינו. המספר מסיים בכך שהוא מזהה במספרה את מרוואן שחולם להוציא את אחותו הקטנה מהגיהינום של עזה.
פרק חמישי, באש ובמים, הוא סיפורו של צביקה, החוזר עם משפחתו לישראל בזמן המלחמה. המטוס חייב לנחות בקפריסין. משפחתו ממשיכה וחוזרת לארץ, והוא מבקש להישאר, בינתיים, בקפריסין. משם הוא מגיע לאי היווני הידרה. במקביל, מסופר סיפורו עם מיקה, אשתו. זווית הראייה מוסטת אל דמותו של ליאונרד כהן, כשהוא מדמיין קשר בינו לבין ליאונרד כהן. בסיום הפרק באה מיקה לקחת אותו הביתה. הם חוזרים.
פרק שישי, יותר מזה היא לא צריכה (חלק ב'), הוא, כאמור, המשך הפרק השני. המושבניקית חוזרת עם הילדים לביתם בכרמיאל, לראות האם הבית נשאר עומד על תילו. היא לא מוצאת בביתה את המילואימניק אותו פגשה בעבר מתקלח (יותר מזה היא לא צריכה – חלק א'). מתוך מחשבות חוזרות ומתוך היסוס אם לחזור לביתם בכרמיאל, היא נוסעת הלוך ושוב בין ביתם בכרמיאל לבין מקומם הזמני בקיבוץ. לבסוף הם חוזרים הביתה. בבית, היא מנסה להתייעץ עם שכנתם, עליזה הקוראת בקלפים. הסיפור מסתיים בביקורה אצל השכנה, עליזה הקוראת בקלפים. מהסתכלות בה, ועל סמך קלף שנשלף, אומרת לה עליזה, לקראת סיום הסיפור, כי: "מי שרוצה שינוי, צריך לאחוז במושכות של החיים שלו" (עמ' 218), וכי: "… זה לא שאת רוכבת אל הבלתי נודע. את בסך הכול חוזרת הביתה." (עמ' 219).
אופק קצר ומרחב דו-ממדי
אני, הקורא, מרגיש כי יצירה זו היא מעין רשימה עיתונאית. סקירה עיתונאית סבירה, מפורטת למדי, אבל לא חורגת מרשימה עיתונאית, אלא בשניים: היא מפורטת הרבה יותר מכל היקף עיתונאי, ויש בה יסודות סנטימנטליים חיוביים, הבאים לקנות את הקורא. כאילו המספר פונה אל הקורא ואומר לו: הנה המציאות שלנו, נצלח אותה יחד.
שילוב זה של שני הממדים, בהם חורג הסיפור מרשימה עיתונאית – הפירוט הרב, והסנטימנטליות המובלעת במבנה – הופך את הסיפור למה שמודגש בכותר הדברים שלי כאן: נעים וסתמי.
אני מתאר לעצמי כי הנועם בולט ונעים לקריאה למרבית הקוראים. הבעיה ביצירה בו היא הסתמיות שבה. הבעיה היא שבתיאורה של ישראל היום אין שום תשתית רעיונית – ברוח חיובית או ברוח ביקורתית – איתה יוכל הקורא להזדהות או עליה הוא יוכל למחות. ישראלי (או ישראלית) קורא תיאור של העכשווי שלו שנקי מהזדהות ונקי ממחאה. תיאור חסר כל תפישה לאומית או תפישה חברתית או שילוב של השתים.
וזה בזמן שהחברה הישראלית, בכל התהפוכות שעברו עליה עד כה, היא כולה חברה בעלת אידיאולוגיה, הנדונה בה ושב ושוב בכל פלגיה, הדתיים והחילוניים, ה"ימניים" וה"שמאליים." ה הישראלית כולה היא חברה הנובעת ממקורות רעיוניים, מהיסטוריה מאוד אקטואלית, מאוד נוכחת ביומיום כולו. כאן היומיום כולו הוא ויכוח היסטורי-חברתי בין קולות רבים הקוראים בו, במישרים או בעקיפים, לכאן או לכאן.
אפשר לחשוב על שתי סיבות לתופעת הסתמיות הזו ביצירה שלפנינו, להיותה יצירה ספרותית המתארת מציאות כ"סתם," כחסרת-סיבות. סיבה אחת יכולה להיות אופק קצר של היוצר, שבאמת חווה ומתאר יומיום נעים אבל שטוח. סיבה שנייה יכולה להיות רצונו של היוצר לקנות בדרך תיאור זו את אהדתן של שכבות חברתיות רבות ככל האפשר. כתיבה זו היא חיוך לכל קורא כמעט. המציאות העכשווית אפשרית, אומרת כתיבה זו לקורא, והקורא יכול ללכת לישון בשלווה בלילה הארוך ביותר, המשתקף גם מכותרת היצירה. הוצר מציע לקורא להתעלם מיותר מדי היבטים שצועקים לרוב הישראלים לשים אליהם לב.
המרחב הספרותי ההיסטורי שבו פועל היום אשכול נבו
הערה אחרונה, לסיכום, היא לגבי המרחב הספרותי ההיסטורי שבו פועל עכשיו אשכול נבו: הספרות העברית החדשה כולה היא תהליך בן כמאתיים וחמישים שנים. החברה היהודית החילונית, שראשיתה בגרמניה, בסוף המאה ה-18, החייתה את העברית, ויצרה את תנועת ההשכלה העברית ככלי ביטוי. המשכיל היהודי לא יכול היה לבטא במישרים, לא פוליטית ולא עיתונאית, את דעותיו בדבר הצורך ברפורמה לאומית. ביטוי ישיר כזה נגד, הן את העולם היהודי הדתי, והן את החברה הגרמנית הלאומית, שלא קיבלה את היהודי החילוני כמיעוט לאומי בעל זכויות שוות. הספרות נעשתה, עבור היהדות החילונית, כלי ביטוי סמלי עוקף צנזורות. מה שאי אפשר היה לומר ברחוב, אפשר היה לכתוב כסיפור, שהוא "רק מבדה." אם אי אפשר היה להקים "מועדון לאומי," אפשר היה להוציא לאור כתב-עת ספרותי, ששימש כלי מקשר ואוגד. לכן, הסופר עמד בראש המחנה החברתי. הסופר היה השופר שלו.
גם ראשיתה של התנועה הציונית החילונית, בעזרת הספרות, בידי הרצל העיתונאי והסופר ובידי דומים. ההשכלה העברית יצרה את דמות הסופר ככוח מכוון, כמורה דרך, במיעוט לאומי מפוזר שחלומו היה לממש עצמו שוב. וכך, עד היום, בכל המהפכות שעברו על הציונות, שעברו על מדינת ישראל, ניתן כבוד מיוחד ליוצר. קוראים אותו ושומעים מה שיש לו לומר.
בזמננו, בימים אלה ממש, אשכול נבו זוכה לכבוד מעין זה. והוא, אכן, כותב על מדינת ישראל היום, עכשיו. אלא שהוא מרוקן את כל המשמעות הלאומית, מן הספרות. הוא מדבר על חברה לא ברוח אוטופיה ולא ברוח דיסטופיה. הוא מתאר אותה כסתם. נראה לי שעם כל השפה הנעימה של יצירתו, ועם כל יכולתו לתאר, הוא יוצר יצירה מוגבלת המתאר סתם. וסתם, גם כשהוא סתם נעים, הוא נבואה על סוף התרבות היוצרת אותו.
אפשר לסכם ולומר כי יוצר הוא גם מכוון חברה וגם תוצר של חברתו. וכך, הטשטוש הנעים שמספקת יצירה זו, הוא, כנראה, חומר של סתמיות, אותו הקורא מבקש ואותו היוצר מספק לקורא. כאן הקורא מוצא את הסתם בשפע.
לא עלילה אחת, אלא מדינה אחת – על 'הלילה הארוך ביותר' לאשכול נבו
על "הלילה הארוך ביותר" לאשכול נבו, בעקבות סקירתו של אורציון ברתנא
מגיב: בלפור חקק
סקירתו של פרופ' אורציון ברתנא על הלילה הארוך ביותר לאשכול נבו מעניינת לא רק משום שהיא עוסקת בספר החדש של נבו, אלא משום שהיא מעוררת שאלה רחבה יותר: מה אנחנו מבקשים מספרות ישראלית אחרי 7 באוקטובר?
ברתנא מכיר בכך שנבו יודע לכתוב. הוא מתאר את הספר כ"קריא מאוד", "רהוט" ונעים לקריאה. אבל דווקא כאן מתחילה אכזבתו: לדעתו, חמשת הסיפורים המופיעים בשישה פרקים אינם מתחברים לעלילה אחת, והם אינם מובילים את הקורא אל עמדה חברתית, לאומית או ביקורתית מגובשת. התוצאה, מבחינתו, היא יצירה "נעימה וסתמית".
אני מבקש להציע קריאה מעט אחרת.
לא עלילה אחת, אלא מצב אחד
אכן, אין בספר עלילה אחת רצופה. אבל האם מכאן נובע שאין בין הסיפורים קשר?
עידן קרן מנסה לחזור לישראל ולתינוקת שלה לאחר שטיסתה מתבטלת. המושבניקית חוזרת לבית שננטש בגלל המלחמה ופוגשת בו חייל מילואים. תומר והילה נפגשים סביב ארגז כחול המכיל את חפציו של אדם שנהרג במלחמה. מרוואן בורח מעזה, עובר לישראל ובהמשך לאיטליה. צביקה חוזר לישראל עם משפחתו, אך מבקש להישאר מחוץ לה. ובסיפור האחרון המושבניקית חוזרת עם משפחתה הביתה.
אין כאן עלילה אחת, אבל יש כאן מצב אחד.
זהו מצב של חברה שנפגעה בתחושת הבית שלה ומיטלטלת בין הרצון להישאר לבין הרצון לברוח, בין הזיכרון לבין הניסיון לחזור לשגרה, בין האבל לבין הצורך להמשיך בחיים.
לכן נדמה לי שהמילה המחברת את הסיפורים יותר מן העלילה היא בית.
7 באוקטובר אינו הסבר — הוא נוכחות
ברתנא כותב שהספר כולו הוא ביטוי למהפכה שיצרה המלחמה בישראל, אך טוען שהוא אינו מחדש לקורא דבר ואינו מביא אותו למחשבות מגובשות על המציאות.
אבל אולי נבו אינו מנסה להסביר את 7 באוקטובר. הוא מנסה להראות מה עשה 7 באוקטובר לחיי היומיום.
המלחמה אינה בהכרח "נושא" שהספר מנתח. היא נכנסת אל הסיפורים דרך התוצאות שלה: טיסות שמתבטלות, יישובים שמתפנים, חיילים שנהרגים, משפחות שנעקרות מבתיהן, אנשים שבורחים, ואנשים שמנסים לשוב.
הארגז הכחול, למשל, אינו מסביר את המלחמה. הוא הופך אותה לחפץ: חפץ שאפשר לשאת ממקום למקום, אבל אי אפשר לפתוח. כך ההיסטוריה הלאומית נכנסת אל חייהם של אנשים דרך חפצים, זיכרונות ומפגשים.
זו יכולה להיות אחת הדרכים שבהן ספרות מתמודדת עם טראומה לאומית: לא באמצעות הסבר, אלא באמצעות המחשה של האופן שבו ההיסטוריה נכנסת לתוך הפרטי.
האם ספרות חייבת לנקוט עמדה?
כאן נמצא בעיניי לב המחלוקת עם ברתנא.
הוא מצטער על כך שבספר אין "תפישה לאומית או תפישה חברתית", וטוען שהקורא הישראלי מקבל תיאור של ההווה שלו "נקי מהזדהות ונקי ממחאה".
אבל מדוע על הספרות לבחור בין הזדהות לבין מחאה?
אפשרות אחרת היא שהספרות תניח לפני הקורא אנשים שחיים בתוך המציאות, בלי להכתיב לו מראש את המסקנה שעליו להסיק ממנה.
זו אינה בהכרח הסתמיות. זו יכולה להיות בחירה ספרותית.
ברתנא דורש מן הספרות, במידה רבה, פרשנות של המציאות.
נבו מציע, כפי שאני קורא אותו, עדות לחיים בתוך המציאות.
הריבוי הוא אולי הסיפור הישראלי
אם כך קוראים את ששת הפרקים, מתקבלת תמונה רחבה של החברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר.
יש מי שרוצה להגיע הביתה.
יש מי שנאלץ לעזוב את הבית.
יש מי שנשאר בבית ואינו מרגיש בו בטוח.
יש מי שמחזיק חפץ של מת ואינו מסוגל לפתוח אותו.
יש מי שבורח מן הארץ.
יש מי שחוזר אליה.
ויש מי שאינו יודע אם הוא רוצה לחזור.
הסיפור של מרוואן מוסיף למפה הזאת ממד אחר: הוא מכניס לתוכה את שאלות הזהות, השייכות והיחסים בין ישראל לעזה. מרוואן בורח, נכנס לישראל, יוצא ממנה ומגיע לטורינו, אך מחשבתו חוזרת אל אחותו הנמצאת בעזה.
כך אפשר לראות בספר לא "ישראל סתמית", אלא ישראל מפוצלת.
והפיצול הזה הוא עצמו אמירה.
ומה פירוש "לחזור הביתה"?
בסיום הסיפור על המושבניקית אומרת לה עליזה, קוראת הקלפים: "מי שרוצה שינוי, צריך לאחוז במושכות של החיים שלו", ובהמשך: "את בסך הכול חוזרת הביתה."
אפשר לקרוא את הסיום הזה כפתרון סנטימנטלי, כפי שעושה ברתנא. אבל אפשר גם לקרוא אותו אחרת.
היא חוזרת הביתה — אבל הבית כבר אינו אותו בית.
היא חוזרת אחרי פינוי, אחרי מלחמה, אחרי פחד ואחרי חודשים של חוסר ודאות.
לכן השאלה אינה רק אם היא חוזרת לבית, אלא מהו בית אחרי 7 באוקטובר.
הבית הפיזי יכול לעמוד על תילו, ובכל זאת תחושת הבית להשתנות מן היסוד.
הסתמיות או סירוב לפשט?
המילה "סתמי", החוזרת אצל ברתנא, ראויה בעיניי לבדיקה.
אם "סתמי" פירושו שאין בספר עמדה אידיאולוגית ברורה – ייתכן שהוא צודק בתיאורו.
אבל אם "סתמי" פירושו שאין בספר משמעות – לכך קשה להסכים.
המשמעות יכולה להימצא דווקא בפער שבין הסיפורים, בתנועה המתמדת בין בית לבריחה, בין ישראל לחוץ לארץ, בין המוות להמשך החיים, ובניסיון של בני אדם לחזור אל חייהם בזמן שהמלחמה ממשיכה להתקיים בתוכם.
אולי הלילה הארוך ביותר אינו מבקש להיות נבואה על החברה הישראלית. הוא מבקש להיות פסיפס של חברה שאינה יודעת עדיין מה תהיה הנבואה שלה.
וזה אולי ההבדל העיקרי בין שתי הקריאות.
ברתנא מבקש מן הספרות לומר לנו מה משמעות המציאות.
נבו, כפי שאני קורא אותו, מבקש להראות לנו איך אנשים חיים בתוך המציאות הזאת.
אחרי 7 באוקטובר, ייתכן שגם זה תפקיד חשוב של הספרות.
לא למהר לספק תשובות, אלא לשמור את השאלות בחיים.
מאת בלפור חקק
אורציון היקר,
נהניתי לקרוא את רשימתך; טיעוניך מנומקים היטב, ההעמקה לגבי טיבה ומהותה של הספרות רלוונטית, וגם תחושת החוויה הספרותית שלך מועברת היטב. משפט הסיכום שלך, לדעתי, מסכם בכנות את התחושה בדבר טיב יחסי הגומלין בין הכותב לקורא, המושפעים האחד מן השני.
תודה וגמח"ט — צדוק
האם סופר חייב להיות "מכוון חברה", או שמא די בכך שיהיה עד רגיש לזמנו?
מאמרו של אורציון ברתנא מעורר שאלה זו במלוא חריפותה.
ספרות גדולה אינה חייבת להטיף, להכריע או להוליך את הקורא ביד.
אך היא כן נדרשת, אולי, להותיר בו דבר ־ מה שאינו מניח לו לאחר שסגר את הספר.
אפשר לתאר מציאות בלי לשפוט אותה – אך קשה לקבל ספרות שאינה חודרת אל מתחת לפניה.
במובן זה, ביקורתו של ברתנא על אשכול נבו היא גם שאלה המופנית אל הספרות הישראלית כולה.
קראתי בעיון את הביקורת של ארציון ברתנא. היא מציבה רף ספרותי גבוה ונכון בעיניי: לא די בקריאות, ברגישות ובמיומנות סיפורית; ספרות משמעותית צריכה לחשוף במציאות ממד חדש, להעמיק אותה ולא רק לשקף אותה.
לדעתי, עם כל הכבוד לספר ולמחברו, האבחנה של ברתנא בדבר ״נעים וסתמי״ משכנעת. הביקורת מצביעה על הבעיתיות לכאורה בכתיבה שמצליחה לגעת בקורא, אך אינה בהכרח מטלטלת את תפיסתו, מסבכת אותה או מותירה בו מחשבה חדשה.
אני מוצאת טעם רב גם בתביעה של ברתנא לתשתית רעיונית עמוקה יותר, במיוחד כשמדובר ביצירה הנוגעת במציאות ישראלית כה קיצונית וכואבת.
הסתייגותי היחידה היא מן המעבר מן החולשה הזאת אל הטענה הרחבה בדבר ״סוף התרבות״. כאן נדמה לי שברתנא מרחיב את מסקנתו מעבר למה שהדיון ביצירה עצמה מוכיח.
אבל בלב הדברים אני קרובה מאוד לעמדתו של ברתנא: השאלה איננה אם אשכול נבו יודע לספר סיפור, זה בוודאי הוא יודע כיוצר מוכשר , אלא אם הספרות שלו עושה עם המציאות יותר מאשר להפוך אותה לסיפור נעים, רגיש וקריא. אם לאחר הקריאה נשארים בעיקר עם התחושה ש״עברנו את זה יחד״, אך לא עם מחשבה חדשה, שבר חדש או אמת חדשה — ייתכן ש״נעים וסתמי״ איננו רק ניסוח חריף, אלא אבחנה מדויקת האמורה לדרבן את הכותב , למעשה את כל קהילית הכותבים, לתבוע רף גבוה יותר ליצירתם.
קראתי בענין רב את המאמר המעניין והמנומק היטב. הסכמתי עם הנאמר בו, בעיקר עם הגדרת ה'סתם' שחשתי גם אני בקריאת חלק מהסיפורים/פרקים, שלא הצדיקו המשך הקריאה. וחבל, כי נבו הוא סופר מצויין, עתיר זכויות, שהפעם כתב 'סתם'.
אני תמיד אוהב לקרוא את הביקורות של אורציון ברתנא. אני גם מסכים איתו כאן במקרו, אך לצערי לא במיקרו. ברתנא צודק שהספרות הישראלית, במעבר מן הספרות העברית, נידלדלה אל הסתם בהדרגה, בעיקר בעשרים השנים האחרונות. אני כתבתי ביקורת חיובית על ספרו של נבו, שמצליח מאוד. לטעמי, שתי נובלות בו מעולות והשאר פחות, אך מעבר לספר הזה, אשכול נבו עצמו מייצג משהו חיובי שקרה לספרות הישראלית אחרי שנת אלפיים. אומנם חלק מחבריי בפירוש אמרו שספרו האחרון הוא סוג של מוצר העונה לטעם הקהל ולא יצירה, אך אני איני מסכים עם הקביעה הזאת. ברתנא אינו אומר זאת. הוא מכיר בכישרון הכתיבה של נבו, אבל טוען לסתמיות. צריך תמיד לזכור שיכול להיות הרבה יותר גרוע, וכבר היה הרבה יותר גרוע בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר הספרות, בשם האינדיבידואליות, הפנתה עורף ל"הצופה לבית ישראל" המפורסם והלכה אל עבר הסיפור הקצר והזאפינגי, המתחכם, המקומוני, זה שמפרק אידיומים לטובת העלילה הצרה בנוסח אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, ודווקא סופרים כמו נבו מחזירים את הכתיבה הרצינית והעמקנית לשיח: את הרומן, את הנובלה, את הפרוזה בחרוזים, את "הצופה לבית ישראל". זה אולי מעט בעיני ברתנא, אבל אין להקל בזה ראש כלל. נבו ודומיו חילצו אותנו ואת קהל הקוראים מספרות הכאילו והדאחקה של קרת ודומיו. בעיניי זה לא מעט. שנה טובה ומתוקה.
אני תמיד אוהב לקרוא את הביקורות של אורציון ברתנא. אני גם מסכים איתו כאן במקרו, אך לצערי לא במיקרו. ברתנא צודק שהספרות הישראלית, במעבר מן הספרות העברית, נידלדלה אל הסתם בהדרגה, בעיקר בעשרים השנים האחרונות. אני כתבתי ביקורת חיובית על ספרו של נבו, שמצליח מאוד. לטעמי, שתי נובלות בו מעולות והשאר פחות, אך מעבר לספר הזה, אשכול נבו עצמו מייצג משהו חיובי שקרה לספרות הישראלית אחרי שנת אלפיים. אומנם חלק מחבריי בפירוש אמרו שספרו האחרון הוא סוג של מוצר העונה לטעם הקהל ולא יצירה, אך אני איני מסכים עם הקביעה הזאת. ברתנא אינו אומר זאת. הוא מכיר בכישרון הכתיבה של נבו, אבל טוען לסתמיות. צריך תמיד לזכור שיכול להיות הרבה יותר גרוע, וכבר היה הרבה יותר גרוע בשנות התשעים של המאה העשרים, כאשר הספרות, בשם האינדיבידואליות, הפנתה עורף ל"הצופה לבית ישראל" המפורסם והלכה אל עבר הסיפור הקצר והזאפינגי, המתחכם, המקומוני, זה שמפרק אידיומים לטובת העלילה הצרה בנוסח אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, ודווקא סופרים כמו נבו מחזירים את הכתיבה הרצינית והעמקנית לשיח: את הרומן, את הנובלה, את הפרוזה בחרוזים, את "הצופה לבית ישראל". זה אולי מעט בעיני ברתנא, אבל אין להקל בזה ראש כלל. נבו ודומיו חילצו אותנו ואת קהל הקוראים מספרות הכאילו והדאחקה של קרת ודומיו. זה לא מעט. שנה טובה ומתוקה.
תודה לבלפור חקק על דבריו המעניינים, וגמר חתימה טובה.
דומה כי יש תחת ידו מאמר שלם על 'הלילה הארוך ביותר', שהוא מביא כאן חלקים ממנו, כאילו רק כתגובה לדבריי. ובכן, אולי עוד נראה מאמר שלם של בלפור במלואו.
אשר לעצם המחלוקת, היא ניתנת למיצוי במשפט אחד: בלפור כותב כי אני "מבקש מן הספרות לומר לנו מה משמעות המציאות". ואילו בעיניו, "נבו [—] מבקש להראות לנו איך אנשים חיים בתוך המציאות הזאת." ושתי הקביעות אינן "מדויקות," בלשון המעטה.
והעיקר הוא כי בעיניי, גם בחוקר, גם כמבקר, גם כיוצר, הספרות אינה "מראה"; משמע, היצירה הספרותית אינה רק משקפת מציאות לקורא, אלא היצירה הספרותית גם "רואה". ביצירה ספרותית יש ישות לעצמה. בעצם העובדה שהיא רואה, יש לה גם נוכחות משלה. כל סופר הוא לא רק מתווך, רק משקף, אלא גם, ולפעמים בעיקר – ראייה משל עצמה, ומחשבה משל עצמה. ואילו ביצירה הנוכחית של אשכול נבו יש ניסיון מכוון להיות נעימות לשמה, להיות כאילו "רק הסתכלות", רק "שיקוף מציאות," ובכך הוא מביא להיותה שטחית. משמע, זו שטחיות מכוונת, בתחפושת של נחמדות.
אני מסכים עם צדוק, ומודה לצדוק על דבריו. ובעיקר על דבר אחד בהם – ההדגשה שבין הכותב לבין הקורא יש "יחסי גומלין." תודה.
גם דבריו של יוסי עבאדי נכונים בעיניי, ובעיקר הנושא כי ספרות גדולה מטלטלת את קוראיה, מביאה אותם ליותר מאשר קריאה נעימה, והעיקר, גם בעיניי הוא כי השאלה שאני מעלה לגבי יצירה זו של נבו היא, בעצם, שאלה אל כלל מהלך הספרות הישראלית בזמננו.
ושוב, גמר חתימה טובה, למבוקרים ולמבקרים גם יחד.
גם מנשה אורה שם אצבע, לדעתי, על לב העניין שאני מבקש להעלות במאמר זה – שלא די ברגישותו של יוצר, או בשליטה שלו בשפה, אלא יצירה משמעותית היא זו הרואה במציאות ממד חדש, מביאה את הקורא לדעת ולחוות משהו חדש, שהוא הקורא, רק חש קודם או אפילו לא חש. אכן, זה מה שביקשתי להעלות במאמר שכתבתי על היצירה של אשכול נבו.
ושוב, גמר חתימה טובה.
נעמי רואה גם היא את העיקר בדברי, ומנסחת זאת בקצרה – סתם יכול להיות נעים, אבל לא מעבר לנעים. חבל. נקווה כי דיון כזה שנערך כאן יוסיף. דיון בספרות הישראלית יוסיף.
ושוב, גמר חתימה טובה.
אני מודה לדברים החמים שכותב יגיל על כלל ביקורותיי.
אשר למה שהוא מציין כאן, אני מסכים עם רן יגיל כי אתגר קרת ואורלי רסטל-בלום כותבים ספק-ספרות. אבל הם אינם הנושא כאן, אלא 'הלילה הארוך ביותר', של אשכול נבו, שהוא, ללא ספק רומן, וכתוב היטב, כי אשכול נבו, כפי שכתבתי, יודע לתאר, יודע ליצור עלילה וכן הלאה. ועדיין, אני חוזר ומדגיש כי הרומן הנוכחי הוא רומן שאמנם נעים לקרוא בו, אבל הוא רומן שטחי, הבורח מאמירה תרבותית, היסטורית, עכשווית. וחבל שכך. כלומר, אשכול נבו יודע לכתוב, אבל מעבר לכך, ביצירה זו, הוא משתמט ממעורבות תרבותית. ועל כך, אני חוזר וכותב – חבל.
ןשוב, לסיום – גמר חתימה טובה.