הרבה זמן לא קראתי קובץ סיפורים מגובש ולכיד שכזה כמו "אימפריית החול" של יונתן אנגלנדר. כוחו של הקובץ לא בסיפור הבודד בהכרח, אלא כוחו במחרוזת הסיפורים המתהווה סביב תֵּמָה, מקום, מצבים ודמויות וטון דיווחי מאופק. זה כוח קומולטיבי, עוצמה פואטית מצטבּרת. ניכר שהן הסופר עצמו והן העורכת שלו, תמר ביאליק, חשבו היטב על מבנה הספר הזה והתוצאה מרשימה. זה לא שאין כאן סיפור בודד חזק. יש חזקים יותר ויש חזקים פחות, אבל האווירה שנוצרת בתוך השרשרת יוצרת תחושה קוהרנטית של נובלה טובה והדוקה.

אנגלנדר לוקח מקום שכוח אֵל ושמֵם, כל זאת על פי תחושותיו האישיות כמובן, אך אני שאיני חולם צבאות גדול יכול בהחלט להזדהות עִמן, בסיס הטירונות בזיקים אשר בדרום הארץ, ומעביר את כל המצבים ואת הדמויות הצעירות והמבוגרות יותר שלו, דרך הפריזמה של החול. זה הקיסר האמיתי של העולם הזה. הוא גם משל גדול כמובן לשירות הצבאי של הגיבורים וגם למצב הישראלי הנזיל שבו המציאות רודפת ונרדפת ותמיד חומקת ונוזלת לנו בין הידיים.

עולה תחושה מתוך הסיפורים שהקיץ הישראלי לא ייגמר לעולם. האוויר כבֵד מלחוּת והחולות לוהטים. החום גורם לעור ולנשמה להישרף ולגירודים אינסופיים בשל הזיעה. תחת התכתיב ההווייתי הזה חיים אנשים. השמש אינה מרחמת והקורא הקצת פחות ישראלי פטריוטי סחי, או לחלופין לאומני ועיוור, שואל את עצמו איך כל האנשים האלה נקלעו אל אותו מצב קרתני ומייאש ואיך יוצאים מזה? אנגלנדר מיטיב להעביר זאת בין אם מדובר בסיפורים סוריאליסטיים חסכניים וסמליים כמו "חולות" או "תומך לחימה" או בסיפורים ריאליסטיים כמו "הרב החדש" ו"אוגוסט".

החול אכן מכסה על הכול, כאילו אין לדברים בכלל ערך, אתה מטאטא אותו מחייךָ והוא חוזר מייד אליךָ, אפילו לא מחר, באותו היום, באותה השעה. אבל בני אדם, הגיבורים הגבריים כאן, נאבקים נואשות כדי למשמע את חייהם בתוך המסגרת הצה"לית המדכאת: הרב החדש, הטובע בחול, החייל הרץ ולצדו המנווט המתמוטט, תומך הלחימה, החייל שמסרב להיכנס למקלחת, אפילו הכלבים בזיקים שרצים חופשי-חופשי כי הגדר תמיד פרוצה. למשל הטביעה בחול כסוג של אופציה קיומית לאיון טוטאלי הזכירה לי את המחזה "אח, הימים היפים" של אמן האבסורד הנודע, סמואל בקט. אני יודע שאני תולה כאן את אנגלנדר על אילן גבוה. שם, במחזה הקלאסי של בקט על הבמה, החול במשך ההצגה הולך ומכסה על ויני הגיבורה.

תחת החיים והעול הכבד של השמש הקופחת והחול הנזיל שכובש ומכסה על הכול אין ממש התרחשות רבה. האקשן בסיפורים אינו העיקר. אלה מקרים שגרתיים למדי המוּכּרים לכולנו, אבל האיך של אנגלנדר כתוב לעילא. לכן כשכבר קורית התרחשות חד פעמית וייחודית היא מאוד מקורית במחשבה ראשונה, אך במחשבה שנייה גם היא שגרתית והחול מכסה עליה. כאילו אומר לנו מחבר הסיפורים האלה ההתרחשות היא קטסטרופאלית מבחינת המצב האנושי, אבל גם היא חולפת עם החול בתוך שעון החול שהוא כל כִּברת הארץ הזאת.

כן, יש כאן גם ביקורת חברתית מעודנת אך נוקבת על החברה הישראלית ועל הצבא שלנו שהוא חזות התרבות שלנו במקום הזה ובזמן הזה. המרד השפוף הזה, המחאה העדינה הזאת, הזכירה לי את הנובלה הנהדרת והלְכידה של יאיר אסולין "נסיעה", לא בנרטיב, שם בחור צעיר מתוך הקשֵׁר לאומי דתי, נוסע בניגוד לתחושות הסביבה שלו עם אביו כדי להשתחרר מצה"ל על סעיף נפשי, אלא באווירה הכללית הדורשת מן ההוויה שיהיה כאן קצת יותר מֵרַק צבא וחול כמעצב זהות קולקטיבית.

עם זאת, נימה ביקורתית קלה על מחזור הסיפורים הזה בכל זאת נדרשת. נראה כי אנגלנדר, בתוך העולם שברא, מיטיב יותר לכתוב גיבורים מגיבורות, רוצה לומר כי הדמויות הנשיות אצלו קצת חלשות ויותר סטריאוטיפיות מן הגברים. כזה הוא לדידי הסיפור היותר חלש בקובץ "לודמילה בחופשה" על נגֶדֶת אפסנאות מבוגרת בהוויה הצה"לית שיודעת לקמבֵּן אחרים, אבל מנוצלת מינית על ידי הקצין הבכיר. הסיפור כתוב טוב, משפטית, תחבירית, אבל הדמויות סביב, חיילות וחיילים, ובעיקר לודמילה עצמה, סטריאוטיפיות מדי.

ובכל זאת, זהו קובץ מומלץ ביותר ולוּ בשל התחביר של המחבר ויכולת התיאור שלו, אבל למה להכבּיר במילים. במקרה בקובץ זה יש סיפור קצרצר מצוין, אחד מִני כמה, שאפשר לצטט במלואו בשל קוצרו. אז הנה הסיפור "תומך לחימה" שיש בו אלמנטים סוריאליסטיים מובהקים מינימליסטיים ומופשטים, סמליים; אך בלוגוס שלו, הטיעון המרכזי שלו, הוא מזכיר לא מעט את הסיפור "מנזר השתקנים" הנודע של עמוס עוז שבמרכזו סוף סוף מופיע כגיבור, או נכון יותר כאנטי גיבור, החובש העורפי ולא החובש הקרבי ברוח הפטריוטיוּת הישראלית דאז שרק העצימה בימים אלה לפעמים יָתֵר על המידה ובאופן עיוור. וגם אם ציטוט של סיפור שלם ייצוֹר קצת דיספרופורציה במבנה הביקורת הזאת בין הדברים שלי לציטוט המובא, הרי זה שווה.

הנה "תומך לחימה" של אנגלנדר, שהוא מקבילה תוכנית מהותית של החובש העורפי של עוז בסיפור "מנזר השתקנים", ואולי במידת מה מזכיר גם את הפזמון היפה של שלמה ארצי "לילה לא שקט":

"הלילה, כשמאיה שלך שוכבת במיטה הצרה בחדר שלי, אחרי חודש של מי יודע ולך תדע, אני עומד בחלון ורואה אתכם יוצאים, מרימים ענן פודרה שמכסה ומסתיר הכול כמו ערפל קרב. אתם מגיחים ממנו גאים, לובשי חול, עייפים עד בלי קץ, כואבי גוף, מטונפים מפיח ונכנסים לזיקים כמו המון ברברי שאין ממנו מנוס. אתם קורסים מותשים במגרש הכדורסל המוצף אור פנסי תאורה, והרמטכ"ל אומר במערכת הכריזה אמת אמת אמת, היום תוגש בחדראוכל סעודת מלכים, אמת. ופתאום אני ביניכם, אחד הנשים, שחובשות אתכם ומגישות לימונדה קרה ובוכות כשהן שומעות את מה שראיתם ואת מה שעשו לכם. כשהן שומעות מה עשיתם הן שותקות. מאיה לא וגם אותך אני לא מוצא בין הפרצופים נפוחי הכאב וגאוות המנצחים. אני זוחל על החול המואר בלבן ותופס חייל בנעליים האדומות ושואל איפה אתה, והוא מצביע מטה על סדק דק שמזדחל כמו נחל לשום מקום בבטון המגרש, ואומר, הוא נשאר בפנים. סַמָּל שמן, שהוא גם זה שפיקד עליי כשהייתי טירון וגם זה שהיום מקבל ממני הוראות כמפקד מחלקה, דורש ממני למנות את הלוחמים ומזכיר שלא סופרים מתים. אני מציית ללא ויכוח ומתחיל לעבור אחד־אחד ולחלק מספרי ברזל, אבל מישהו חסר. אני סופר שוב ושוב, אבל תמיד מישהו חסר. מבויש שנכשלתי אפילו בזה, אני רץ חזרה למגורי הבנים, עולה את שלוש הקומות לחדר, וכשאני פותח את הדלת רואה שבמיטה שלי ישן לוחם מאובק, עדיין במדים ובאפוד, קסדה ונשק זרוקים על הרצפה ליד מאיה הדוממת, ופניו מחופרות עמוק בתוך הכרית שלי, רטובה. אני מצביע וצועק. מצאתי".

ואני מצאתי, מֵעֵבֶר לעורך ואיש תקשורת ותרבות, באנגלנדר סופר, וכעת אני סקרן לדעת באמת לאן ילך מכאן מבחינה פואטית ומה יכתוב לעתיד לבוא.

אימפריית החול, יונתן אנגלנדר, עורכת: תמר ביאליק, עיצוב העטיפה: אמרי זרטל, כנרת, זמורה – מוציאים לאור, 175 עמודים, 96 שקלים. הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב בתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות