הומאז' לאהוד מנור במלֹאת 20 שנה למותו

אהוד מנור (13 ביולי 1941 – 12 באפריל 2005) היה פזמונאי, מתרגם, משורר, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת תשנ"ח (1998). אחד מהפוריים שבפזמונאי ישראל, שהרבה גם בתרגום וכתיבה לתיאטרון ולבידור. כך אומרת הוִיקיפדיה. אלא מאי, אני רוצה כמבקר ספרות לסייג את העניין העובדתי הזה ולומר כי מנור שהכרתיו אישית, היה לא רק פזמונאי ומתרגם, אלא משורר-פזמונאי. בשיריו האישיים, שאינם בהכרח הרהורים מוזמנים לצורכי השעה, אלא דברים שיוצאים מן הלב, שבהם התחבר אל האני הסוּפֶּר-רגיש שלו, הוא משורר של השיר הפשוט לכל דבר, ואמן השפה לא פחות מכל משורר משוכלל אחר, גם אם הוא עצמו לא התעקש על התואר.

יתרה מזאת, מנור היה גם פזמונאי-משורר אהוב וקשוב. אהוב ברחוב הישראלי עד מאוד. רק עם מותו, כמו במקרה של נעמי שמר, הבנתי עד כמה הקהל הישראלי אוהב אותו, הן במילותיו והן כפרסונה. ב-2005, כשהוא נפטר, עבדתי בעיתון "מעריב" במוסף הספרות והייתה לי פינה שנקראה "שיר והערה". בכל שבוע הייתי מביא שיר מתוך ספר חדש בלוויית קומנטציה על אותו השיר. לעִתים, כשמשוררת או משורר בכירים היו נפטרים, הייתי מביא שיר משלהם בלוויית פירוש קצר. באותו יום ב-12 באפריל, פנתה אליי עורכת מוסף הספרות דאז והסופרת לבני נוער כיום, דנה אלעזר-הלוי, ואמרה לי שהיא קיבלה מבול של טלפונים הן מקוראים והן מאנשי המילייה איך לא התייחסנו ביום שישי למותו של אמן המילה והרגש אהוד מנור, ועל כך יש לומר, צדק הקהל ממני.

בשבוע שלאחר מכן פרסמתי את השיר הנודע והאהוב "ימי בנימינה" בלוויית הערה קצרה משלי ובאו לפינה אינספור תגובות תודה. הרבה יותר אפילו מנתן אלתרמן בשעתו, כמה שנים לפני כן, שפתח את הפינה כי אז יצא איזה מבחר משלו מן הארכיון. כך היה מנור, משורר-פזמונאי אהוב, וגם קשוב, בהחלט קשוב. קשוב לא רק לחברה הישראלית כמעין סֵיסמוגרף שלה החש את התנודות שלה שמח בשמחתה ובעיקר כואב את כאביה וצרותיה, אלא גם קשוב כלפי אֶחָיו האמנים האחרים: יוצרים וכן אמנים מבצעים, שחקנים וזמרים. הייתה בו נדיבות לב שלא מאפיינת בדרך כלל כותב.

ולכן על חייו תוכלו לקרוא בויקיפדיה, אבל אני, כאן, ממש משתוקק לכתוב על הפואטיקה של מנור. מה מאפיין את כתיבתו ובמה התייחד. יש למנור יכולות נדירות בעיקר בתחום השיר המחורז לנגוע בך באמצעות מצבים ודימויים אינטימיים מקוריים מלב האני. זה נכון מאוד שהוא, יותר מכל יוצר מילים אחֵר, מסמן בעבור הקהל הישראלי הרחב את המעבר מקול קולקטיבסטי של פזמון האומר אנחנו, לקול ישראלי צבּרי האומר באופן צנוע ורגיש אני. אלא מאי, זהו אני מאוד פטריוטי וכֵן, כך צריך לומר בעברית תקנית, כֵּן ולא כנה, אני פטריוטי כֵּן וצנוע שלא מבקש ללכת בגדולות ולא בז ליום קטנות ודווקא העובדה הזאת הופכת את שירת מנור לנוגעת ביותר כי הוא מוכיח לך פעם אחר פעם שהוא יודע באמצעות האני שלו לסמן את הישראלי הפטריוטי שבו. כאן כמובן מתבקש שאציין את השיר "אין לי ארץ אחרת", אלא שאני רוצה לדבר דווקא על שיר אחר, פטריוטי, יחידי וייחודי, מינימליסטי ואישי ביותר, המוכר לכם וקרוי "יליד הארץ".

את השיר הלחין בשעתו מישה סגל והביצוע האלמותי – על אף שיש ביצועים יפים נוספים – חנן יובל או אנה בוקשטיין, הוא של אלי מגן, נגן הקונטרבּס הנפלא. שמעתי אותו מבצע את השיר הזה פעמים רבות והשיר מזוהה איתו ובכל פעם הביצוע השתבח עם השנים, מ-1973 ועד היום. אתם מכירים את זה כאוהבי הזמר העברי, אבל הנה הצד הספרותי: "אבא שר אני לך, / על שיום אחד / קמת וַתלך. / אמא זה השיר הוא לךְ / על ימי לכתךְ / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון, / ענף ירוק מלילה נֵעור / וילד שפּקח עיניו לתכלת / כאן בארץ אֵל, / בצֵל כרמל, / ליד הנחל."

יש לכם כאן תמצית מרוּכּזת של מהות הכתיבה והרגש של מנור, הכול בקליפת אגוז, אבל, וחשוב להדגיש זאת, גם ביחיד ובבודֶדֶת. שימו לב כולם יחידים לעצמם שמתחברים אל לב התמונה היהודית ישראלית כדי שייווצר משהו חדש: אבא אחד, אימא אחת, ילד אחד, שמש אחד – מנור אוהב מאוד להשתמש בצורה התקנית הנדירה יותר בשיריו האינטימיים של שמש בזכר. למשל "בימי בנימינה": "השמש לא מיהר" – אז אמרנו: אבא אחד, אימא אחת, שמש אחד, ענף ירוק אחד, ילד אחד, תכלת אחת, אל אחד כמובן, הר כרמל אחד ונחל אחד". למה הכול רק ביחיד ולא ברבים, כי זאת לִבַּת הפואטיקה של אהוד מנור שמאמין כי האני בעירומו ורק הוא יביע את האותנטי ביותר ואת האינטימי ביותר, וכל זה קורה כמובן בשלב הראשוני ביותר של הילדוּת, שם מתהווים הדברים.

לכן יש מקום להשוואה, למשל, למרות שלאנשי הספרות גבוהי המצח הדבר ייראה מוזר, בין המרחב האינטימי שיוצר הסופר מרסל פּרוסט עם הילדוּת שלו בספר "בעקבות הזמן האבוד" כאשר מתוך כוס התה ועוגיית המדלן, מתוך חוש הטעם המתוק והרך, עולה לנגדו כל אזור ילדותו בצרפת; כך באמצעות הטעם מקרב אותנו אהוד מנור אל הילדוּת שלו בבנימינה בשיר "ימי בנימינה": "היכּנסו הערב יש ריבה מִתּוּת גינה", טעם וריח שיש להם מבוא גדול באהבה כמו שכתבה בעבר המשוררת חיה אסתר.

כל כך יפה, בשני בתים הוא עובר כמו מצלמה בכל העולם שלנו מן הגרעין האינטימי של המשפחה, אֶל האֵל האמוני שלנו ואֶל הטבע המקומי שכמובן אנלוגי למשפחה הקטנה, בעיקר הענף הירוק הניעוֹר מהלילה שהוא אנלוגי לחלוטין לילד שפּקח את עיניו לתכלת, ההר והנחל המסמנים אפשרויות, חלומות והרפתקאות.

עוד בשיר "יליד הארץ" רק על יסוד התבנית האינדיווידואלית הישראלית הפשוטה המינימליסטית, תוכלו לתלות על הקולב הזה, אם תתעקשו ואתם עושים זאת בָּראש מבחינה פואטית, את אברהם אבינו ההולך מארצו וממולדתו וגם את רות המואבייה, סבתא רבתא של דוד המלך, שמש בגבעון דום, של יהושע בן נון, שמש בזכר, שכעת בא ברוך אל החלון. כל הדמויות המקראיות מצויות כאן וגם המצבים ההם המוּכּרים לנו מן המקורות מבלי שנציין אותם באופן פּומפּוזי, לאומני ובּומבּסטי, בלי דקלרציות, רק האמת הפשוטה. בכלל, מנור יודע ליצור לנו מרחב אינטימי תודעתי עם דמויות מקראיות אהובות, למשל, התיקון שהוא עושב ביחס של יעקב ללאה בשיר "אני אוהב אותך לאה" שהלחין וביצע באופן נפלא צביקה פיק המנוח.

אבל לא רק מרחב הילדוּת מקבל טיפול אישי, רגיש, עדין ומקורי משלו אצל מנור גם, הזוגיות בהיותנו אנשים בוגרים, גם עליה הוא מסתכל באופן מורכב ולא שטחי בשירים שלו. רק צריך להיזכר בשירים הנהדרים שהלחין מתי כספי כמו "ברית עולם" ו"לא ידעתי שתלכי ממני" כדי לראות איך כורך מנור את הזוג זה בָּזה לבלי הפרֵד, כאילו השתרגו זה בזה, וכמובן גם ההורות מקבלת אצלו ממד מקורי סיפורי שפשוט כיף להאזין למילים שלו כמו בשיר שמתי כספי הלחין "ילדותי השנייה". אתה המאזין, גדֵל עם הבַּת מבית לבית ומצפה, כיצד יעביר לנו את זה מנור בחריזה פשוטה, דברים שמדברים על אני ואתה, אני ואת, יומיום בעולם.

אולי בגלל החביבות והחיוך של מנור הוא נתפס נוגֶה במידת מה, אבל תמיד אופטימי ולא מריר. זה מופיע גם בשירים שלו במקומות שונים. מבחינתו תמיד אפשר להתחיל מהתחלה. יש אופטימיות בשיריו משיר ילדים קסום ביותר שכולנו מכירים כש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים בודדות" ועד הקריאה הרוקרית של גידי גוב הבלתי נשכח: "אתה עוד תגלה את העולם / אם תרצה או לא תרצה / יש עוד זמן להשתנות / מן הקצֶה אל הקצֶה".

ובכל זאת, למרות האופטימות, אין כמו מנור לכתוב בפשטות על זָרוּת, למשל זרות בעיר גדולה. יש לו שיר שכתב בסוף האלבום היוצא מן הכלל הראשון של ריקי גל הנקרא "נערת הרוק" והלחין מתי כספי. לשיר קוראים "טוקיו גדולה". תראו מה הוא מסוגל לעשות עם דימוי של עיר זרה, במקרה הזה טוקיו, כדי לשדר זרות של יחסים בינו לבינה. זה שיר פחות מוּכּר לאוהב הפזמון הישראלי, אבל אני תמיד מהרהר בו כיצד באמצעים פשוטים כל כך אפשר להעביר בדימוי אֶפִּי, דימוי סיפורי גדול, רגש של זרות במרחב אינטימי של זוגיות. הנה המילים של "טוקיו גדולה" ובבית, עשו לעצמכם טובה, ותאיזנו לשיר ביוטיוב:

"פעם אחת פעם אחת מזמן / באתָ בין טיסות / באתָ לנסות / ונשארתָּ יומיים / אַל נא תכעס, אל נא תכעס עלַי / משהו מוּכּר את ליבי דקר / כשעצמתָּ עיניים // טוקיו גדולה / לא נגמרת / מי יכול כבר להבדיל / זה דבר רגיל / יש לך כפיל / טוקיו גדולה // עיר אבודה עיר אבודה שלי / אף אחד אינו אשם / אל תגיד לי שֵׁם / איש כבר לא רושֵׁם / טוקיו גדולה. // אם זה אתה / אם זה אתה מזמן / איך אחרי שנים / עוד אותם פָּנים / רק אני השתנֵיתי // מה שתרצֶה / מה שתרצֶה עכשיו / אין לי כבר סיבה / לחכות לבָּא / בשבילך התפניתי // פעם אחת ודי / זהו סיפור חיי // עד שתלך, עד שתלך מכאן / שכח את עצמך, / לא אקח ממך / את השמש בבוקר // טוקיו גדולה / לא נגמרת / מי יכול כבר להבדיל / זה דבר רגיל / יש לך כפיל טוקיו גדולה / טוקיו לא נגמרת, לא נגמרת / טוקיו לא נגמרת, לא נגמרת".

זה נכון, וזה זר, מנוּכָּר וקר, אבל לעומת זאת גם האהבה שלנו לשירים של אהוד מנור: לא נגמרת, לא נגמרת לא נגמרת.