close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יוסלה וייס

    משה גרנות | סיפורים | התפרסם ב - 10.06.18

    “אתה לא תקבל עניבה אדומה, אבא שלך סוחר…”

    אני בטוח ששמעתי נימה של שמחה לאיד בקולו, ולא הבנתי איך דווקא הוא, יוסלה וייס, מוצא לנכון להקניט אותי, אני גמגמתי:

    “מה… למה… איך אני אשם?”

    “אתה לא אשם, אבל עניבה אדומה מגיעה רק לאלמנטים פרולטאריים.”

    אימא של יוסלה וייס לא היתה בדיוק אלמנט פרולטארי, אבא שלה, סבא של יוסלה, היה סנדלר והעסיק שלושה פועלים, אבל היא עצמה היתה קומוניסטית בימים האפלים של אנטונסקו. היא נאסרה ועונתה כדי שתלשין על חבריה. היא שתקה, והקלגסים הסירו את תחתוניה והצליפו בה עד זוב דם. ברור שיוסלה מוגן לגמרי, והעניבה האדומה ממש “בכיס” שלו.

    כדי לא למתוח את הקורא יתר על המידה אציין כבר עכשיו שבסוף קיבלתי את העניבה בטקס מרשים בכיכר שליד תיאטרון אמינסקו. קראו בשמי, ואני צעדתי קדימה, נעמדתי בדום מתוח, והמדריך קשר את העניבה הנחשקת סביב צווארון החולצה הלבנה, ואחר כך ענד לי את סמל הפיונרים. הייתי כל כך מאושר  ששכחתי לתור בעיניי אחר יוסלה וייס, אם הוא רואה איך הנבואה שלו התבדתה.

    אני משוכנע שקיבלתי את העניבה בזכותה של המחנכת  הרחומה שלי – היא בוודאי עמדה על כך שכל תלמידי כיתה ד’ שלה יקבלו את העניבה, ולא יביישו אף אחד. ולמה אני משוכנע שזאת היא? משום שכאשר כעבור שנתיים עמדנו לעלות לארץ ישראל, היא קראה לי ליד הלוח, נישקה לי על המצח, ואמרה לכיתה: “מוני שלנו נוסע לארץ של יהודים, ואנחנו מאחלים לו שיצליח,” וכל הכיתה קראה בבת אחת: “תצליח, מוני!”

    אני ידעתי שהמחנכת הסתכנה בתכנון הטקס המוזר הזה, אבל כנראה שאנשים טובים לא משנים עורם עם שינוי המשטר, והיא היתה אדם טוב: בכיתה ג’ נדרשנו לבוא לחדר האחות כדי שהרופא יבדוק אותנו. הרופא, דוקטור צ’רבאנו, היה לא מכבר אוהד גדול של הלגיונרים הפשיסטים, אבל “טוהַר” על ידי הקומוניסטים כי רופאים היו חסרים אחרי הקטסטרופה של מלחמת העולם – איך אומר הפתגם: אם הקהילה צריכה נגר – מורידים אותו מחבל התלייה. בחדר היו מלבד הרופא גם האחות והמחנכת. הילדים נדרשו להסיר חולצה, והרופא היה קודם כול מתרשם אם הילד רחוץ, ואחר כך היה בודק את הריאות ואת פעימות הלב בסטטוסקופ. כשהגיע תורי, הוא דרש ממני להוריד גם את המכנסיים והתחתונים. הייתי אחוז אימה: איך אני אתפשט ערום מול שתי הנשים האלו?!

    “מוני ברקוביץ’, אין לי זמן לבזבז, קדימה!”

    ואני העזתי פנים:

    “שאר הילדים הסירו רק חולצה.”

    “אתה לא כמו השאר. קדימה, אל תתחצף!”

    העולם חשך בעדי. הרופא חסר הסבלנות משך למטה את המכנסיים והתחתונים.

    “אמרתי לכן שיש כאן בעיה…”

    איזו בעיה, ריבונו של עולם? האם אני חולה אנוש? מה רוצה ממני האיש הרע הזה? המחנכת שלי מיהרה אליי, החזירה לי את הבגדים והעבירה אותי אל מאחורי פרגוד האחות.

    “תתלבש, מוני, לא קרה כלום, תתלבש.”

    ביד אחת החזיקה את בגדיי, וביד השנייה ניגבה לי את הדמעות.

    בֶּנִי, אחי הגדול, שבימים ההם נאבק קשות בקריאת “הקפיטל” של קארל מארקס, הסביר לי על איזו בעיה דיבר דוקטור צ’רבאנו.

    אבל נחזור ליוסלה וייס. אני לא זוכר שהיה לו אבא. בימים ההם שאחרי המלחמה הגדולה, הרבה משפחות היו בנויות מאֵם ומילדים יתומים. אנשים לא שאלו, הבינו דבר מתוך דבר. אֶווָה וייס, אימו של יוסלה, שצלקת מכוערת היתה לה על לחיה השמאלית, זכר לעברה המפואר, לא היתה רוב היום בבית. הגיע יום נקם ושילם – צריך להחזיר לפשיסטים כגמולם: קודם לנשל אותם מרכושם, אחר כך שיפוט מהיר, ולקלבוש, ולפושעים ממש חיכה הגרדום. ומי אם לא אווה וייס, שחשה על בשרה את אימי הפאשיזם, יכולה להיות יותר מתאימה לטיפול במי שהתאנה לה.

    אווה היתה כל היום במפלגה, ויוסלה, שקראו לו עכשיו יוסיף, כמו ל”שמש העמים”, היה מגיע הביתה אל מזווה ריק. אימא שלי היתה מבקשת ממני לחפש אותו ולקרוא לו לאכול עמנו. אבא רמז לאימא שהנחש הקטן עלול להחזיר לנו רעה תחת טובה, הוא עלול להלשין שאצל ברקוביץ’ האקספלוטטור, מוצץ דם הפועלים, יש שפע של אוכל, כשהפרולטרים הם מזי רעב.

    “זה ילד, מורדי, הוא עזוב ומופקר ורעב…”

    בפעם הראשונה יוסלה טרף את המעדנים שעל השולחן בעיניים. כיוון שהיה בן למשפחה יהודית האמונה על ריסון, לא התנפל מיד על האוכל, אבל עם הנגיסה הראשונה, הוא לא הצליח להתאפק יותר.

    למחרת הוא כבר הסתובב מול חזית הבית שלנו, ואני נשלחתי על ידי אימא להזמין אותו לארוחה. לזכותה של אֶווָה ייאמר שהיא הגיעה אלינו באחד הערבים והודתה לאימא מקרב לב. אבא השתדל לא להיות נוכח באותה פגישה.

    לכן כשיוסלה וייס ניבא לי מפח נפש בעניין העניבה האדומה, נזכרתי בהזהרה של אבא.

    ב-22.2.1951 עלינו ארצה, ואת סיפור המעברה והקליטה הארוכה והכואבת סיפרתי במקומות אחרים. הייתי עֵד לתמורות בעולם הקומוניסטי של אותם ימים. משפט הרופאים היהודים “הרוצחים”, משפט המפ”מניקים שנסעו לפראג. הקטטות בקיבוצים בין מצדדי סטאלין האדוקים ובין המתפכחים, וכן, “השמש ששקעה” כשסטאלין נפטר. מסתבר שגם במשפחת וייס התרחשו תמורות, אבל לא הייתי מודע להן, כי מכתבים באותם ימים קיבלנו רק מבני-משפחה שנשארו שם, וגם הם היו כתובים בקוד ליודעי ח”ן.

    כמו רוב הישראלים החדשים גם אני הסתדרתי: צבא, ראיית חשבון באוניברסיטה, משרה זוטרה בבנק, משכורת סבירה, התחתנתי, שיכון זעיר, המצאנו את האהבה, שלא היתה ידועה עד אז בתבל – כמו כל זוג צעיר.

    יום אחד, בערך באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, אני מקבל מכתב מיוסלה וייס – הוא עלה ארצה! לא להאמין – בן של קומוניסטית מהגר לארץ קפיטליסטית שבָּגְדָה באימא רוסיה, האימא הגדולה שתמכה בהקמת מדינת ישראל. מובן שהזמנתי אותו אלינו לארוחת ערב.

    לא הכרתי אותו – יוסלה הקטן הפך לגבר שמנמן, נמוך קומה, שיער דליל, עיניים עייפות, נראה כבן ארבעים, למרות שטרם מלאו לו עשרים וחמש. אימא שלו נפטרה, מצאו חליפת מכתבים בינה ובין אנה פאוקר שהודחה ממשרתה כשרת החוץ של רומניה שנה אחרי שעלינו ארצה.

    “מדוע הדיחו את אנה פאוקר?”

    “קודם כול, היא למדה עברית בילדותה, ואחיה היה ציוני, והרי את מרצ’ל, בעלה בנפרד הרגו כי האשימו אותו שהוא סוכן המערב. היו לאנה פאוקר עוד הרבה חטאים: היא התנגדה להפוך את הכפרים הרומניים לקולחוזים נוסח ברית המועצות, כי שם הרי מתו מיליונים ברעב בגלל הרפורמה הנוראה ההיא. אנה פאוקר אפשרה עלייה של יהודים לארץ ישראל, הרי אתם עליתם בעלייה הזאת.”

    “אבל היא היתה קומוניסטית שרופה, מה זה? הרי היא נאסרה על ידי הפשיסטים, ירו בה, כשהקומוניסטים עלו לשלטון היא היתה אישה נוראה – קראו לה ‘סטאלין בחצאית’.”

    “כן, אבל אם הרגו את בעלה הקומוניסט, מדוע שלא יתנכלו גם לה? היה לה מזל שמולוטוב התערב, אחרת היו יורים בה.”

    לא האמנתי שיוסיף, בנה של אווה האדומה, הוא האומר דברים אלה.

    “לאימא היתה חליפת מכתבים עם אנה פאוקר, הרי בילו שתיהן באותו התא בבית הסוהר בראמניקו סאראט. גיורגי גיורגיו דז’ האשים את אנה פאוקר  בקוסמופוליטיות, ולכן גם אימא שלי אשמה.”

    “רגע, יוסלה…”

    “קרא לי יוסף.”

    “סליחה, הרי מארקס דיבר על ביטול הלאומים והדתות, אז מה פתאום קוסמופוליטיות היא סטייה מהקומוניזם?”

    “באמת, מוני, אתה יותר מדיי הגיוני – מדובר בדיקטטורה של הפרולטריון, שלעולם לא תדע אם אתה בקו הנכון. אצל הפשיסטים ידעת שאסור לך להיות יהודי, צועני, קומוניסט והומוסקסואל. אצל הקומוניסטים לעולם לא תדע אם אתה במסלול הנכון – מי שהיה קומוניסט שרוף אתמול, הוא היום סוכן המערב.” רציתי להגיד לו שיקרא לי עמנואל, לא מוני, אבל התאפקתי.

    הוא לא היה רעב, כנראה, היתה לו כוונה אחרת שבגללה התארח אצלנו. הוא הסתכל סביב בסקרנות. הדירה שלנו, שרכשנו במשכנתא ענקית, היתה מיניאטורית, אבל הריהוט היה חדש ומבריק, והתקרובת שרעייתי ואני הכנו היתה באמת חגיגית.

    “באו אל אימא בלילה ואסרו אותה. הראו לה את חליפת המכתבים עם אנה פאוקר. היא בילתה לילה נורא בתא מסריח, אתה יודע – כזה שהשירותים בסאלון – למחרת היא הראתה להם את גבה ואת הלחי המצולקים: “אתם לא מתביישים? זה מה שעשו לי הפשיסטים בראמניקו סאראט מפני שהייתי קומוניסטית, ואתם אוסרים אותי על שטויות?!” יכול להיות שזה עזר, ייתכן שמישהו התערב מלמעלה, כעבור יומיים שחררו אותה, אבל היא דעכה – כל חלומה על עולם טוב יותר התנפץ. ‘יוסלה’, היא חזרה לקרוא לי יוסלה, לא יוסיף, ‘ייתכן שזה מגיע לי…’ לא ידעתי למה היא מתכוונת. היא דעכה כמו נר, וכעבור שבוע היא נפטרה.” שתקנו שלושתנו. איך מגיבים על סיפור כזה?

    כשנפרדנו, הכנסתי לו לכיס עשר לירות. אני מודה שאחרי הפגישה הזאת לא התעניינתי בו. האמת היא שלא ידעתי לאן הוא עבר לגור אחרי האולפן. פטרתי עצמי מייסורי מצפון בכך שתפקידו שלו הוא להודיע לי מה היא כתובתו החדשה. לימים שכחתי ממנו לחלוטין.

    כעבור שנתיים קיבלתי ממנו מכתב מארצות הברית, לא היו בו מילות פתיחה, לא “מוני היקר”, לא “שלום רב” – ישר לעניין:

    “עזבתי את מדינת ישראל שלך, מדינה ציונית מחרחרת מלחמות. התייחסו אליי אצלכם כמו אל פליט, דיברו אליי כאילו אני אינפנטיל. האמת היא שתליתי הרבה תקוות בך, הלא אתה הבן של ברקוביץ’ העשיר, שהשולחן שלו היה מלא כל טוב, כשמסביב התהלכו אנשים מזי רעב. כגודל הציפיות גודל האכזבה. מה שעניין אותך הוא מדוע אסרו את אנה פאוקר, ואליי התייחסת כמו אל קבצן, ושמת לי בכיס עשר לירות. איך לא התביישת?”

    המכתב לא היה חתום, אבל לא היה צורך, ברור היה מי כתב אותו. רציתי להחזיר לו מכתב, אבל לא היתה כתובת בצד השני של המעטפה. אני חש צורך להתנצל בפני הקורא: בשנות השישים אפשר היה לקנות בעשר לירות מזונות לשבוע עבור משפחה שלמה.

     

    משה גרנות

    פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים וערכים לאנציקלופדיות וכ-50 ספרים בסיפורת, בספרות ילדים ונוער, בהגות, בחינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות ושנתונים. מבחר בתחומי עיון שירה וסיפורתו: עיון ומחקר: התנ"ך – כף החובה, סטימצקי-תמוז, 1986 עגנון ללא מסווה, ירון גולן, 1991 רעיון חינוכי במבחן הזמן – יישום המודל הדמוקרטי של קורסיני בבי"ס תיכון בישראל (עם איילה רביד; איורים – משה גרנות), משרד החינוך, 1991 אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ, מודן, 1993 אדיפוס ואבשלום, ידיעות אחרונות, 1996 שיחות עם חוזר בתשובה, עם חופשי, 1999 עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה, ירון גולן, 2000 עם הפנים אל המורה, ירון גולן, 2002 מפרי עץ הדעת (עם צופיה ודן מלר), תמוז, 2002 שיחת גברים על נשים, ירון גולן, 2004 שיחות עם סופרים (ראיונות עם 28 סופרים; דיוקנאות – משה גרנות), קווים, 2007 ויקרא את שמם אדם – פרשת השבוע בפעמת הזמן (עם צופיה ודן מלר), נט-בוק, 2012 שירה: הקרחת תוקפת מאחור (איורים – משה גרנות), אור-עם, 1981 סיפורת: הנדר (רומן), תמוז, 1986 האב קובלסקי (רומן), עקד, 1990 המאהב השני של הרבנית (רומן), תמוז, 1997 קרנטינה בקונסטנצה (סיפורים), ספרא, הוצאת איגוד הסופרים בישראל, 2007 שחזורים (רומן), כרמל, 2009 הפרומושיקאים (רומן), עיתון 77, 2014 האי (נובלה דיסטופית), מעיין 2016 מאריה וליאופולד" (רומאן), ספרי צמרת, 2016

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, גלית אבגי כהן

    אבי גרוסברד
    גלית אבגי כהן היא משוררת ומחברת הספר "קילומטרים שלמים של קרבה"...

    סטפן צווייג, עולם ישן חדש

    שי מרקוביץ'
    עולם ישן חדש גם כיום, 75 שנה לאחר שהתאבד יחד עם...

    נעים להכיר, ניקולא יוזגוף-אורבך

    מערכת סלונט
    ניקולא יוזגוף-אורבך, מרצה, חוקר, עיתונאי ומשורר. יליד צפת 1984. פרסם מאמרים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית