close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יום בחייה של אישה זקנה

    מרתה רמון | סיפורים | התפרסם ב - 30.06.20

    נרדמתי לקראת חצות. התעוררתי בחמש ועשרים באברים קפואים. המזגן ומנורת הקריאה דלקו, ספר פתוח היה שמוט על השמיכה. כיביתי את המזגן בשלט, שמתי בספר סימנייה עם פרח שצייר אחד מאמני הציור בפה או ברגל, מתחתי את אבריי לכל הכיוונים וקמתי בזהירות היתֵרה שאני נוהגת מאז הסתובבה שולה לכסות את כתפה ונפלה מן המיטה ושברה את עצמותיה ואת רוחה; החלקתי לתוך קבקבי טבע-נאות כתומים, ניגשתי אל החלון בזהירות כדי שלא אקבל שוב מכה מקצה המיטה הכפולה הרחבה שקניתי כשעוד האמנתי שיהיה מי שיחלוק אותה איתי, ועכשיו היא סתם ממלאת את חלל חדר השינה שלי, ריווחתי את חווקי התריסים, רחרחתי את אוויר הבוקר הצונן, חייכתי אל פרחי הגרניום האדומים וכריתי אוזן לרחשי הסביבה. הכול שקט. שכניי הצעירים, שכניי ההולכים ונהיים צעירים, לא משמיעים קולות של התעוררות. חזרתי למיטה, כיסיתי את ראשי בשמיכת הפוך הקלה. לאחר כמה דקות חדלתי לנסות להירדם שוב, השלתי מעלי את השמיכה ואת שאריות קורי השינה שדבקו בעפעפיי. הדלקתי את הרדיו בדיוק כשדיברה רות אלמגור רמון ברגע של עברית על שווא נע ושווא נח; כמה אנשים יודעים ושומעים את ההבדל? פתחתי את הברז לצינורות הגומי המשקים את האדניות בחלונות הפונים מזרחה, ניכשתי את פרחי הגרניום הנבולים, התענגתי על הפריחה הלוהטת שכמו חוצצת ביני ובין אחורי הבניין השכן. השארתי את חלון האמבטיה פתוח לרווחה כדי לזכור לסגור את ברז ההשקיה שקרה יותר מפעם ששכחתי אותו ומים רבים זרמו לבטלה. רוקנתי שאריות מים דלוחים מצלוחיות העציצים, השקיתי את הצמחים בחדר המגורים, פתחתי את דלת הכניסה, חייכתי בשביעות רצון למראה שטיח הרגליים הצבעוני המיותר כי איפה עדיין מתהלכים עם בוץ על הנעליים, הרמתי מעליו את העיתון והסרתי את הגומייה וצירפתי אותה לקופסת הפלסטיק הקטנה במגרה, ליד הפקקים ושקיות הניילון ושאר חפצים שנועדו לשימוש חוזר, שאזרוק אותם לכשיירקבו ואתחיל אוסף חדש.

    הקולות הבוקעים ממכשירי הרדיו שבסלון ובחדר השינה לא מסונכרנים; גיבוב של אינסוף ניתוחים וניחושים על הטריקים והשטיקים של שרי הממשלה החדשה שחבריה לא יודעים מה לעשות או מוטב מה לא לעשות בחלקיקי המשרות הטריות ומן הסתם הזמניות שלהם. סרט שחוזר על עצמו כמו תקליט שרוט, הולך ושב, הגלגל סובב ומתגלגל, הולך ומתקלקל. למעט כמה פיגועי דקירה שמתייחסים אליהם כאילו הם פגעי טבע, כמו מזג האוויר שמדברים עליו בלי סוף אבל לא מאמינים שאפשר ולא טורחים לשנות אותו, שום דבר לא התפוצץ היום. היום. ומחר? אני מנסה להתמקד ולהקשיב לתחזית מזג האוויר. אני שוב מפספסת אותו למרות שמפאת חירשותי הגוברת הרדיו זועק עד השכנים. מילא, אני מתנחמת, התחילה העונה הארוכה שבה אין שינויים של ממש במזג האוויר – מעלה פחות, מעלה יותר, לח, לח, לח כל כך לח, לח עד לשד עצמותיי.

    אני אוכלת את ארבעת השזיפים שהשריתי אתמול במים בכוס הקטנה בצבע ירוק סלדין עדין שקניתי בפריז בחנות מוג’י בפינת רחוב Blanc Manteaux, רחוב המעילים הלבנים שעטו מאות שנים נזירים קבצנים לכבוד הבתולה מריה, חולטת כוס תה ירוק gunpowder ששמו נגזר כנראה מעלי התה שהתכרכמו לכדי עיגולים שחורים קטנטנים; מאז ביקרתי בסין לפני עידן ועידנים התרגלתי לשתות תה ירוק במקום הקפה והסיגריה שפעם לא יכולתי להתחיל את יומי בלעדיהם. בעודי ממתינה להשפעתם של השזיפים, אני מפרקת את העיתון לחלקיו ומניחה אותו על המדף ליד כורסת הטלוויזיה לפי הסדר שאני קוראת אותו: קודם עמוד מודעות האבל שהולכות ומתמלאות בשמותיהם של חברים ומכרים משכבר הימים, שמחה על עצם היותי עדיין בין הקוראים ולא בקרב הכתובים, ועוברת למוסף גלריה לבדוק אילו הסחות מוצעות היום, מרפרפת במהירות על המדור הכלכלי המכונה The Marker ומחליטה לא להתעכב על סוגיית השם האנגלי בעיתון העברי הוותיק, ורואה שוב ושוב איך העשירים ממשיכים להתעשר, הבורגנים ממשיכים לקטר ושואפים להתעשר, המוני העניים חסרי האונים קוראים חינמונים ולא מתעוררים כי הם עסוקים בתלאות הקיום, בניסיון להמשיך לחיות, לשרוד; ממרום שנותי יותר ויותר גוברת בי תחושה של דז’ה וו, הסיפורים חוזרים על עצמם במחול שדים אינסופי שהולך ונהיה מטורף, סיפורים שכמו המשיח הם מבטיחים ולעולם לא באים, ואני ממשיכה לקרוא את העיתון מתוך רגש חובה, כי בגילי חשוב להישאר במגע עם המציאות, כי חשוב שהעיתון ימשיך להתפרסם, כי מי מלבד בני דורי עוד קוראים עיתון מודפס שמשתדל לדבוק במידה של הגינות? אני מניחה בצד מוסף “ביו” כי משהו בתמונת השער של זוג חייכני תפס אותי; אם יוותר לי זמן אנסה לגלות ממה ולמה הם מרוצים כל כך, או שמא זו עוד פרסומת פתיינית לחיים המופלאים המובטחים לקורא אם רק יאות לקנות מוצר מיותר זה או אחר.

    אני משתדלת לא לייחד יותר מדי זמן לעיתון ומתפנה לשאר טקסי הבוקר: מקלחת חמה עם סבון ללא סבון כדי לא לגרות את העור ההולך ומתייבש, מורחת קרם גוף עם אלוורה מרגיעה, מעסה בכל כוחי המתדלדל את גפיי כדי לעודד ולעורר את זרימת הדם בחלקי גוף שנהייתי מודעת לקיומם רק מאז הם הולכים ונרדמים. אני מדביקה מגן לתחתונים כדי למנוע מבוכה אם תברח טיפה, שמה חזייה שאיבדה את צורתה אבל היא נוחה להתעמלות, מתבוננת בערימות הבגדים המסודרות, מחליטה על מכנסיים שחורים דקים רפויים עם נקודות לבנות, שמלת גופיה שחורה אוורירית, עליונית רפויה מסריג דק בצבע חמאה עם פסים שחורים דקים שכיבסתי עד דק, שמה לב כמה מלבדי הכול דק; אני אישה גדולה, לא האישה הגדולה מן החלומות של קנז אלא האישה בדרך אל החתולים, מביטה על הצעיפים הרבים מספור התלויים על מוט קבוע בקיר הפרוזדור, צעיפים מבדים טבעיים יקרים מצופפים יחד עם צעיפים סינתטיים זולים, למרות החום הכבד הצפוי בוחרת בצעיף מנוקד שחור-לבן מתאים, מורידה מתוך עשרות המחרוזות התלויות כמו וילון על הקרניז בחלון חדר השינה מעל לגרניום שרשרת שזורה עיגולי פלסטיק וקוביות מתכת לחילופין, שרבים, נכון יותר רבות, טועות לחשוב שהיא פריט מעוצב יוקרתי ואינני יכולה להתאפק מלהתהדר בכך שקניתי אותה בפרוטות בשוק הכרמל; אני עונדת עגילי כסף דמויי טיפה שמנה – יש לי גם זוג שהם טיפה דקה, שקניתי כשדימיתי שאיבדתי את הזוג הראשון; על קמיצת יד אחת אני עונדת טבעת כסף עבה חלקה ועל אמת היד השנייה טבעת בעלת שתי אבני שוהם בעיצובו של יובל, חבר שפעם היה מסמר כל מסיבה וישב שנים בכסא גלגלים כמו צמח מרייר וליבי נחמץ למחשבה על חנה אהובתו שהמשיכה לבקר וללוות אותו באהבה ובנאמנות אין קץ עד קצו. אני מוציאה את מכשירי השמיעה מקופסת הייבוש, מנסה לקבל בצורה פילוסופית את הבשורה של הקלינאית במכון השמיעה שהמכשירים ששילמתי תמורתם אלפי שקלים בתשלומים כבר מיושנים ואני זכאית לקבל מכשירים חדישים וטובים יותר תמורת מאתיים שקלים בלבד; אני מרכיבה את הסוללות ומתקינה את המכשירים מאחורי אוזניי, חובשת כובע בד דו-צדדי קליל שחור מבחוץ, שחור עם נקודות לבנות מבפנים, מחליקה לתוך סנדלי אצבע שחורים עם חרוזים של fitflop , מחליטה לא למרוח איפור או קרם לחות שממילא ניגרים מעל פניי בלחות הכבדה, נמנעת מלהתיז בושם כדי לא לאלץ את שכני למזרון באולם ההתעמלות להריח בעל כורחם ריח שלא בחרו בו, מציירת בזהירות תוחם אדום סביב שפתיי כדי למנוע את זליגת השפתון לחריצים ההולכים ומתרבים ומעמיקים מעל לשפתיי, ממלאת את שפתיי בעזרת מכחול בשפתון אדום לוהט, מביטה בראי, מחליטה לשבור את המראה השחור/לבן בתיק פלסטיק צהוב בוהק שעיצבה דניאלה להבי ז”ל במיוחד לתערוכת “צבע טרי”. מרוצה מן המראה הכללי, לא רע לאישה בת שמונים, אני מכבה את הרדיו, מצלילה את חלונות חדר המגורים מפני השמש הדרומית הקופחת, שלא תכלה את הצבע משטיחי הקילים שאני מוסיפה לפרוס למרות הפצרותיה של בתי אחרי שהחליפו לי מפרק ירך, שלא אניח אותם עוד מחשש שמא אמעד, למה זה אני לא יכולה בלעדיהם, אמרה, מוטב שאתלה אותם על הקירות, אלא שהקירות מקושטים בציורים הנפלאים שציירה היא עצמה לפני שהיתה לצלמת והם חלק מתבנית נוף ביתי ואני לא מוכנה להיפרד מהם. אני משתדלת להישמע להוראה לא לסחוב דברים כבדים אחרי שהרימו לי את רצפת האגן: אני תולה על כתפתי עגלת קניות מתקפלת שקניתי למקרה שיתחשק לי לעבור בשוק הכרמל. כמה דקות לפני שמונה אני צועדת בראש מורם ובשפתיים אדומות לאורך רחוב שינקין בתקווה שמישהו עוד יתאהב בי, כדברי שיר העם ההונגרי על נערה שמטיילת על שפת הדנובה. זה לא קרה. החיים הם לא שיר. מזווית עיני אני מציצה בחלונות הראווה ששרדו את המשבר שחווה הרחוב עקב שיפוץ שנמשך כשנתיים, ותוהה מה עלה בגורלם של הסוחרים שהפסידו את כספם, האם התגברו ופתחו עסקים במקום אחר?

    אני מגיעה ל”בית תמי” בזמן לפטפוט קל עם חבריי, נכון יותר חברותיי להתעמלות. יש לי גם חברות לבריכה, אבל זה סיפור ליום אחר. אני מצפה לפטפוטים הקלים האלה שלפני תחילת השיעור, ההזדמנות הראשונה שלי לפתוח את פי, להשתמש בקולי, לדבר עם מישהו. הוותיקות  שאני מתעמלת איתן מאז עברתי מרחוב כרמיה לבית עם מעלית ברחוב שינקין, בעצתו של ד”ר לבהר, רופא המשפחה החכם, שפסק שאני לא זקוקה לדיור מוגן, אני זקוקה למעלית! המתעמלות מברכות זו את זו בניע ראש מחויך, שואלות לסיבת היעדרן של מי מהן שלא באה ולא הודיעה על כך מראש.

    עם סיום השיעור אני עסוקה בסידורים: נכנסת לחנות חומרי הבנייה של ירון מול “בית תמי” לשאול אותו על תיקונצ’יק הגון בשכונה, הוא מכיר את כולם, אולי יש לו המלצה גם על מנקה חלונות. רחמים, התימני הצנום הזריז שהיה בא ברכבת מרחובות בסיום עבודתו כמחלק דואר, פשוט נעלם, לא בא ולא עונה לטלפונים או למכתבים; ניר, הסטודנט לחקלאות שהשלים הכנסה כמנקה חלונות, מצא עבודה במקצוע שלו והחלונות שלי הולכים ומתכסים בשכבת אבק צהבהב שנישא עד פה כל הדרך ממדבר סהרה, מנומר בטיפות גשם שהעננים משחררים מפעם לפעם כאילו התכוונו במיוחד ללכלך חלונות ומכוניות שזה עתה נרחצו. ירון איננו. אחד העובדים מציע לי לחפש בגוגל. יש משהו שגוגל לא יודע? אני בוחרת בבחור רזה שמציג את כישוריו באמצעות סרטון שבו הוא נראה קושר את האופניים שלו ליד חנות כלי הנגינה שבפינת דיזנגוף סנטר, לוקח גיטרה ושר שיר געגועים יפה ונוגה בזמן שהוא מנקה את הוויטרינה הגדולה של החנות. אם הוא מנקה חלונות כמו שהוא שר אני מסודרת, אלא אם כן הצליח בינתיים ופצח בקריירה של זמר…

    בפינת שינקין אלנבי אני מברכת לשלום את ראובן, שאצלו קניתי ואני קונה את רוב הכובעים שהיו תלויים על הקיר בפרוזדור הדומה לדוכן צבעוני בשוק הכרמל, שותה כוס מיץ גזר בחמישה שקלים אצל שכנו הפרסי שמקבל את פני בחיוך רחב כיאה ללקוח קבוע, דורשת לשלום בניו הדומים לו כשתי טיפות מים, נכנעת לדחף וקונה עוד שרשרת פלסטיק צבעונית מרשימה בשלושה שקלים בחנות המציאות של שמי, הסוחר הפרסי במורד רחוב המלך ג’ורג’ בואך שוק בצלאל, חוזרת לרחוב אלנבי ועולה על  אוטובוס לבנק בדיזנגוף סנטר. מאשה בת דודתי, שהיא גם עורכת הדין שלנו, מבקשת שאברר אם כבר התקבלו בחשבון של דנה דמי השכירות של בית המרקחת, קודם שהיא כותבת מכתב התראה לשוכרים; אחיה ואחותה של דנה, השותפים לנכס, לחוצים מעיכוב שחל לאחרונה בתשלומים; אני מזכירה להם את הצרות שהיו עם השוכר הקודם שבמשך שנים היה מעכב תשלומים סדרתי. אם אני כבר בסנטר אני נכנסת לחברת הטלפונים לברר הודעת חיוב שנראית לי שגויה. המוכרן שהיה חייכן ופיו הפיק מרגליות כשבאתי לרכוש או לפחות לשדרג את המכשיר, הזעיף את פניו והפך באחת לפקיד נרגן חסר נימוס וסבלנות משקלט שאני לא מתכוונת להשתדרג.  

    “גיברת, מבחינתי הכול בסדר! אם יש לך תלונות תפני להנהלה,” פסק בהתרסה ולחץ על הכפתור להזמנת הלקוח הבא ופנה מעליי כאילו לא הייתי שם. איך הם מצליחים להפעיל שבשבת כזאת של חיוכים ותוקפנות כלפי אדם שעומד מולם? פניתי משם מרומה ומושפלת אבל החלטתי להמשיך בסידורים. ברחוב זמנהוף תלה סוחר שמנמן קרש גיהוץ מחוץ לחנות הגדושה לעייפה. “אם יש לך כיסוי לקרש גיהוץ גדול, אעשה לך ספתח,” בישרתי לו שופעת חביבות ורצון טוב. “המידות סטנדרדיות” ענה קצרות.

    כשהגעתי הביתה גיליתי שהכיסוי קצר בשלושים סנטימטרים. עוד סידור שלא הסתדר ביום המוקדש לסידורים.

    התור בבית המרקחת לא היה גדול ובכל זאת המתנתי למעלה מחצי שעה. כמי שעלתה מרומניה לפני 1953, מצאתי את עצמי לפני כמה שנים מוכרת כניצולת שואה; לא שאלתי יותר מדי שאלות, כמו למשל איך קרה שששים שנה אחרי השואה אני מוגדרת פתאום כניצולה? מה הייתי עד כה? למה דווקא עכשיו ולא קודם? ולמה בכלל? נהגתי על פי החוכמה היהודית: אם נותנים, לוקחים (מאן גיבט, מאן נעמט) וגם אם זה כסף מקולל, שמחתי במן שנפל בחלקי מן השמיים; לא התעשרתי, אבל רווח לי: השמיים הם הגבול למיצים בחמישה שקלים, לעדיים בשלושה שקלים ולצעיפים אצל אורי בנחלת בנימין בתשעה עשר שקלים שאוכל להמשיך לקנות כאוות נפשי! פתאום אני פטורה מתשלום עבור מעט התרופות שאני צורכת נגד כולסטרול, נגד התכווצויות, נגד חרדות… נסעתי לתמרוקיה של חורי ברחוב רמב”ם לקנות לק כהה לבהונותי, דגני בוקר פריכים, ונכנסתי “לקטיפה כחולה” לראות אם כבר קיבל אורי את המשלוח של הצעיפים החדשים שקנה בהודו. כוחותיי הלכו ואזלו. ויתרתי על סיבוב בשוק הכרמל וחזרתי עם עגלת הקניות המלאה לרחוב אלנבי, ישבתי על ספסל בתחנת קו 23, התבוננתי בעוברים ושבים, במהומה הצבעונית והרעשנית סביבי, נשמתי את ניחוח פיח מפלטי המכוניות והמתנתי בשקיקה לשוב לקרירות המרגיעה של המזגן בביתי. כשהגעתי הביתה גיליתי שאיבדתי את הצעיף היפה שקניתי כשטיילתי עם דנה בוייטנאם ובקמבודיה.

    לפנות ערב בדרכי לסינמטק עברתי דרך הפארק היפה ברחוב סעדיה גאון, הממלא את ליבי גאווה על שום תכנונו הפונקציונלי והחדשני ומשום שהוא סמל ועדוּת לכך שאזרחים מן השורה שמתארגנים יחד יכולים לעמוד נגד ולהתגבר על כוחות שוק גדולים מהם עשרות מונים; בסינמטק ראיתי את הסרט “יקירי”, על תופעת חטיפת הילדים בסין. הקורא אולי יתמה, אישה שפויה פחות או יותר, בעיר שיש בה סרטים בשפע, מה היא רואה לבחור לה דווקא סרט מדכא עד עפר על אסונם הנורא של הורים שילדיהם נעלמו? על כך אין לי אלא להפנות את קוראיי לספרי האוטוביוגרפי “המועדון” (כרמל, 2009).  אגב הצפייה בסרט עלו לנגד עיניי פניה של עדי יעקובי שנעלמה מפתח בית אביה ברחוב המלך ג’ורג’, פניה של בטי אימהּ, שדעתה השתבשה אחרי שנים של חיפושים בלתי פוסקים אחר ילדתה עד שנפטרה מצער, על שביב התקווה שנדלק בעיניו של יוסי, אביה של עדי, כשעזרתי לו להקים קבוצת תמיכה של הורים שילדיהם נעלמו. שלא כמו בסרט הסיני, לא הצלחנו להקים קבוצת תמיכה. אחרי מאמצים רבים איתרנו כמה הורים במקומות שונים בארץ; ליבותיהם התמלאו תקווה כשהזמנו אותם לפגישה; ערבים ארוכים ישבנו ושמענו סיפורים מצמררים על נסיבות שונות ומשונות שבהן נעלמו ילדיהם. ההורים הרגישו מידה של הקלה מעצם האפשרות לחזור ולספר את סיפורם, אלא שלמרות מה שסיפרנו להם על פעילותם של הורים במצב דומה במדינות אחרות, לא הצלחנו להניע אותם להתארגן לקבוצת תמיכה. מכל סיפורי איוב אלה שחוויתי בעצמי ואלה שסיפרו לי הורים שבאו להקים קבוצות תמיכה להורים שילדיהם נולדו עם פגם, הורים שילדיהם חלו, הורים שילדיהם היו לנכים מתאונת דרכים או מתאונות שקרו בבית, הורים שילדיהם התמכרו לסמים, הורים שילדיהם התאבדו (ואני ביניהם); הנורא מכולם, אם אפשר בכלל לדרג את כאבם של הורים על ילדיהם, הוא הכאב של הורים שילדיהם נעלמו, כאב שלעולם לא מרפה, לעולם לא מתעמם; ילד עובר ברחוב ולזיק של שנייה נדמה לך שהוא דומה לילד שלך, כל ידיעה, קלושה ככל שתהיה, מעוררת מחדש שביב של תקווה, וזו מכזיבה תמיד, כל היעלמות חדשה, ויש בעולם מאות בכל שנה, מעוררת מחדש פצעים שלעולם לא מגלידים. 

    אחרי מסע כורסה של שעתיים בסין הלכתי לויקטורי עם עגלת הקניות המתקפלת שהיתה לאביזר קבע; שוב סחבתי יותר משהתכוונתי. למחרת, משלא מצאתי את חבילת פרוסות כתף הבקר שקניתי לצהריים, התנחמתי בשתי קציצות גפילטה מצנצנת שאני מחזיקה במקרר למקרי חירום. כעבור ארבעה ימים מצאתי את חבילת הבקר נרקבת במגירה הלא נכונה.

    אלה תולדות יום אחד בחיי זקנה חברותית יחסית – פול גז בניוטרל.

    מדי יום ביומו אני עסוקה בתחזוקה, בחיזוק הגוף, בחיזוק הנפש. עלי להמעיט קצת את הפעילות; אולי אוותר על שיעורי הפילאטיס; המאמצים הבלתי פוסקים להתחזק, לתַחזק את עצמי, מחלישים אותי. לא שיערתי שכל כך מסובך וכל כך יקר להיות זקנה!

    היום יום מנוחה, יום כתיבה, יום שפיות. אכלתי ארוחת צהריים בלי כתף הבקר, פתחתי קופסת חומוס מהסוּפּר, כיסיתי את החומוס בשאריות רוטב החריימה שלתוכו שלקתי ביצה, אלתור לשקשוקה, ערבבתי יוגורט עיזים בצלחת מרק קרה מתפוחי אדמה, שום וכרובית ירוקה – אה, כן, ברוקולי, שוב ברח לי שֵם, לעזאזל, בינתיים רק לרגע. ארוקן כוסית או שתיים של ערק בתקווה שלא יזיק לראש המזייף שלי ויעזור לי לתפוס תנומת צהריים קלה ולגרש או לפחות לדחות את החרדה מפני השכחה. הטירוף של אימי לפניי ושל בני אחריי מתנקמים בי בגאוּת ושפל של התקפים, גלים הולכים וחוזרים בלי לאוּת ושואבים אל קרבם את רסיסי החורבן.  

    תל אביב, יוני 2015

    מרתה רמון

    אני ילידת רומניה, 1935; עליתי ארצה בשנת 1951. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בסוציולוגיה. בשנת 2000 פרשתי לגמלאות ומאז אני עוסקת בכתיבה ובתרגום. ספרי "המועדון" התפרסם בשנת 2009 בהוצאת כרמל; בשנת 2019 התפרסם בהוצאת כרמל ספרי "איך שרדתי את אמי" המבוסס על מכתביה של בתי, דנה אלקה רמון.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 5
    • 9

    תגובות


    4 תגובות על “יום בחייה של אישה זקנה”

    1. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      קראתי ונהניתי מיכולת התיאור. הזדהיתי עם חלק גדול מהתיאורים, בעיקר בקטע המתאר את הבוקר על טקסיו. הפסקאות האחרונות העציבו אותי. כתיבה טובה וכנה.

    2. מרתה רמון הגיב:

      בוקר טוב דפנה
      שמחתי לקרוא את תגובתך המעודדת.
      שיהיה לך יום טוב, ימים טובים
      בתודה
      מרתה

    3. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      בשמחה, מרתה. ימים טובים גם לך.

    4. חנה הרפז הגיב:

      אני מאד נהנית מספורייך. התרגשתי מאד לפגוש את עצמי בספור בתיאור חיובי מאד. כן ירבו מעשיותיך.
      שלך באהבה-חנה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שלושת המופלאים של ישראל לרמן

    אפרת ויצמן
    מאחר שגעגועים הם שמי האמצעי, שיחות נרגשות על ימי התום, והפשטות...

    סלינג’ר דיגיטלי

    שי מרקוביץ'
    כמעט 50 שנה עברו מאז שג’יי. די. סלינג’ר פירסם את סיפורו...

    הַזִּקִּית הַזּוֹ

    פרופ' דב בהט
    הַזִּקִּית הַזּוֹ הִיא כְּמוּסַת פִיזִיקָה מֻפְלָאָה. שִׂיאָנִית בִּפְלִרְטוּט, עֵינֶיהָ מִתְגַּלְגְּלוֹת בֵּין...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית