הוא הגיע במפתיע, יום אחד, פוסע במעלה הרחוב. נער צנום במכנסי ג'ינס מהוהים וחולצת טריקו שעליה הדפס של ג'ים מוריסון. ואני ידעתי שכך גם ייעלם, יום אחד, בלא להותיר עקבות, ורק תהיתי כמה זמן הוקצב לי, הפעם. היו לו עיניים חומות עמוקות שנסתרו מתחת לשיער קטיפה שנח על עורפו, ונעלי פלדיום בהירות שיהפכו בעבורי לסימן ההיכר שלו, ואני אחפש את פניו בפני כל צעיר שלרגליו נעלי פלדיום, מצפה לשובו עם בוא האביב. על כתפו נשא גיטרה חומה, והוא פרט על מיתריה ושר שירים נוגים, על רוכבים בליל סערה המתקשים למצוא את דרכם, ושאר תועים ומוכי גורל הנעים ונדים ללא מטרה, נוסך עליי עצב שאין לו מרפא.
מה ידעתי על אודותיו? – דומה שלא ידעתי כמעט דבר.
אורח היה בחיי.
חבר משותף הפנה אותו אליי כדי שאסייע לו במציאת מקום לינה. ואני פתחתי את ביתי לפניו, חולקת אתו את מיטתי ואת חיי.
על מה שוחחנו בלילות החורף הארוכים, כשהרוח בחוץ שורקת והגשם אינו פוסק, מכורבלים בשמיכה למול התנור? – אני מתקשה להיזכר. על הכול ועל לא-כלום, אני מניחה. מאזינים לקולו הלואט של מוריסון, המספר על הזר המתדפק על דלתות חסומות בליל סופה, נמלט ממכונית המשטרה הכחולה, ענייני השעה לא העסיקו אותנו. כאן ועכשיו הצטמצמו חיינו.
בואי ילדה, הצטרפי למסע, המליץ מוריסון, קחי סיכון, המרי עלינו. ואני לא היססתי, נאחזת בו כמו במצוף על מים סוערים.
וכך חלפו הימים.

*

הוא לא הותיר אחריו דבר, לבד מגלוית דואר שנשלחה מאי-שם. לאהובתי, כתב, חברתי למסע הלילי במכונית הכחולה. וחתם, יוני. ותמונה אחת באלבומי למזכרת – שמאלו כרוכה לצווארי וימינו חובקת אותי. אני מתבוננת בתצלום הדהוי וחושבת, הוא אהב אותי הנער הזה, שהגיח אל חיי משום מקום ושב ונבלע באפלה. וצר לי עליו, על חייו, ועלינו, על אהבתנו, צר מאוד על אחי אהובי יהונתן.