close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יד לבנים

    זאב ליכטנזון | סיפורים | התפרסם ב - 04.05.20

    לא בטוח שזה קרה בכלל.
    אפשר להתאמץ לזכור, אבל אי אפשר  לשכוח בכוח.
    בכל זאת אספר בקיצור, על רגל אחת.
    את תעשי בזה מה שאת רוצה.
    זו לא היית את על הספה, עם לא-תינוקך בן השנתיים בערך.
    היא כן היתה.
    בדיוק סיימה להתרחץ ולכבס גם את הקטן. עכשיו שכבה עירומה על המיטה  
    ועליה מונח הזאטוט, עדיין בלתי מחותל.  

    אני שכבתי על שז-לונג פינתי, ממתין שתתחיל לעבוד. ממתין בתפקידי, כאיש צעיר, חשוף
    וקטוע רגל. מאתיים חמישים שקל לשעה.
    מתבונן. מסוקרן. כי הקטנטן החליק בזה הרגע מהבטן המגובעת שלה, נושר  
    אל המפגש המסורק שבין ירכיה.  
    בהינף ברכיים זריז, קלטה אותו בחיבוק עב רגל, אוחזת בו, מהמשך נסיעתו מטה.
    הערסול הבין ירכי והמדושן, מצא חן בעיניו, והוא גרגר בשביעות מתוקה.
    שימי לב, לא בטוח שזה מה ששמעתי וזה מה שראיתי, אבל ככה.  

    היא הדביקה את היהודי הזעיר ומתוקנן שלו בדיוק אל הקרחת שבליבת היער.  
    “הייתי מכניסה אותך בחזרה. הרי אין בשביל מה לצאת ואל מה לצמוח ולברוח.
    מכאן הכנסתי אותך ומכאן ירקתי אותך החוצה.
    שבע שעות לחצתי עליך שתצא. אתה רק קרעת לי את הצורה.  
    נכון, רציתי. ועוד איך רציתי. זה התיקון לאחיך הבכור, שהועף מכאן, עטוף בדגל הממלכתי והצודק-עצמו-לדעת.  
    לא בשביל לדבר עליו ייצרתי אותך.
    לא רוצה אותך מצבה צומחת.  
    אז תכנס, תכנס, אין לך מה לחפש פה בחוץ.”
    זיעה דקה ליטפה את משמניה. הקטן נלחץ, מעט נמחץ, ופרץ בקולות מחאה סירניים.
    בתנועות ידיים מעורערות, חפר דרכו אל מעלה כרסה.
    היא נלחצה. באחת, שחררה פישוק נדיב וזוג ידיים זריזות, למנף אותו אל ערימת שדיים.
    היתה דשנה ומלאה כל טוב חלבי. והוא, כבר נינוח, במיצוץ מהיר ושרקני.  

    זה הסרטון שראיתי, ואלה הכתוביות הרגשניות שהמצאתי, או השמעתי לעצמי.
    התעצבני. לא יודע למה.
    תירגעי זה לא את. זה אני. זוכרת? אני ממתין על הספה והשעון עובד בינתיים.
    לטובתי.
    זה היה משהו בהחלט לא ארוטי, הכמו-שיגולון הזה. לא. גם לא פדופילי ולא נעליים.
    הכול כמו. כמו כאילו. נכון, אם זה היה קורה עוד עשר שנים, זה כבר היה מקוטלג כאדיפלי,
    שמחת עריות. ואולי לא. לא מבין בזה.
    אבל עכשיו, רק, לא יודע רק מה.  
    אני מכיר את כל הסיפור, כולל סופו החרא, אז זה עשה לי משהו. הרבה משהו.
    כאילו אני, אבל בעצם, לא. לא דומה.
    הוא מסתם לבנון הראשונה ואני  מהטמבליות של השנייה. אבל לא, לא דומה. הוא לא הגיע  
    לבית הלוחם. הר הרצל התאים לו יותר.

    ירד לי השכל לידיים והרגל לקביים.
    היא הניחה בינתיים את הברנש השבע בתוך המיטה הסמוכה .עשתה לימין שור, מעבירה  
    אלי את החזית הלא ממוגנת של כל אבריה.
    המעדתי אותה, בקלות רצונית, על הרצפה, תפסתי את קופסת הצבע הקרובה ביותר,
    והנזלתי אותה בתקיפות על מרבץ ישבניה.
    אדום בוהק.
    הצבע? הרי היא ציירת, אמרתי לך, ואני דוגמן, עירום ואותנטי, של כאב מיליטנטי.  
    צבע זב על עובי גב ירכיה.  
    אש אש אשאששש.
    היא עזרה בגלגול על הגב, משגרת אלי את מלוא כרסה ושדיה. דל קלוריות זה לא,
    וזה הכעיס אותי עוד יותר. משהו סטריאוטיפי כזה. מצייר לי את השמן והרזה, ודווקא לא
    מצחיק אותי בכלל.  

    סרוחה על הגב, דוממת והזויה. נראה, כי היא לא משתתפת במחזה.
    תפסתי את הקופסה הכחולה. עכשיו כבר בחרתי בכוונה, והצבע הניגר, נחת, להכניע את 
    הקרחת הפעורה בין ירכיה. כחול, צבע מרגיע. היא בהחלט צריכה צינון, אחרי התרגיל  
    שעשתה לקטן. 
    מזגתי, ממש לתוכה, גם ירוק זקור ואלמוני. כחול-ירוק, צבעים קרים, שירגיעו. 
    את תועפות השדיים הכתמתי בלבן–שמנת בנאלי, והפטמות צחקו באדום בוכה.
    עוד לא נרגעתי, אבל שמתי לב, שהיא מתחילה לחזור אלי. 
    לאט לאט השתתפה עוד שחקנית במחזה הכאוטי שלי – שפרעתי, במחשבה, בדמיון
    ובצבע.   

    שלא תתבלבלי. זה היה לגמרי לא ארוטי, חף מכל היבט פורנוגרפי. אולי בסרט זה יצטלם 
    אחרת. אבל לא. אולי גם זה הוציא ממני את דעתי. אחת כזאת, מונחת כצלחת בשר עסיסי
    לרגלי, תיקון. אחת וחצי רגל, ואני לא מגורה במילימטר. קבלי את זה כמחמאה ענקית.  
    שם, פתאום, הייתי בטוח שהורידו לי גם את הביצים יחד עם הרגל. מזל שנזכרתי בך.
    לא נרגעתי. נעלבתי. היא כנראה בטוחה, שבאמת קצרו לי גם את הביצים.   
    ואפרופו ביצים. הרגשתי, כצופה במחזה, כי הזיכרונות דחפו לי בעיטה  בביצים.
    אני קצת מסוחרר והרבה מופרע, וכל ארוחת הבוקר מסתערת לי מהבטן, רוצה להשתחרר 
    ולהקיא עצמה אל העולם החופשי…

    אני חייב לבדוק  –
    מה היא ציירה שם? כי אחרת, איך היא  יכולה להיות כל כך אדישה לגבריותי. יחפה בכל  
    הגוף, מרווחת את אברי הרבייה שלה, ומתעסקת עם הגזר הגמדי תוצרת בית. 
    ואני מה? רק ציור. נכון.
    אני לא ג’יגולו. לי לא משלמים כדי לעשות חיים, אלא כדי להתעסק עם המתים.
    המכחול שלה מחליף את הזין שלי, הבד שלה הוא הגוף הפגום שלי.  
    היצרים שלה מקומטי אבלות. חולבת כל קמצוץ שמחה, מתוצרת הילודה החדשה שלה,
    ומלבד זה, רק מתאבדת על כן הציור שלה.
    אין לי בדל מושג, מאיפה מצצתי את כל התיזה המבולבלת הזו.  
    הייתי מוכרח לתרגם לעצמי את הפגיעה הישירה שלה, לרמות את עצמי ולהתנחם, כאילו אני  
    רק בכוננות ספיגה. היא לא יורה בגבר שבי. המודיעין שלי טועה. קונספירציה של נכות,  
    רגישות יתר של עבודה לא מועדפת. היא נכה של אבלות, לא אשת חשקים. ואני רק טבע  
    דומם על קנבס.
    שנינו היינו מצוידים בתרמיל עמוס של כאב וגעגועים.  
    טוב, אני לא משווה, היא אימא, ואני, רק חבר טוב. היא נפרדה מגוף שלם, אני רק מחתיכה  
    אחת שלי. דומה, וכול כך שונה.
    אותו מבחר מילים משמש לתאר את שני הצדדים. שלה. שלי. מילים. הנה אני שופך לך  
    מילים. רק מילים. מה שיסביר המילון, לא תסביר הנפש, או כל משהו אחר, שמתגורר אצלנו  
    בפנים, מחוץ למילים, גם אם על ידן.  
    ויטגנשטיין טועה באומרו, כי קצה הקיום, מגיע רק עד להיכן שמגיעות המילים שלנו.  
    נכון רק, להגיד, כי כשהמילים נגמרות, המחשבות נשארות יתומות.
    אבל, בכול זאת, יש איזשהו קיום לאיזשהו משהו, גם אם אי אפשר למלל אותו. עובדה.  
    מרגישים, גם אם לא יודעים להגיד את זה.

    ראיתי ממש את הזיכרונות, שמשתוללים בינינו, בחדר. ערבוב של זמנים, אירועים, תמונות,   
    חוויות, שתיקות, התרסות, אי הבנות, מחאות, יאושים, נפילות וקימות ו… 
    הצפתי את עצמי, במה שלא רציתי, שיהיה חלק מעצמי. למרות שידעתי, כי זה בדיוק העצמי  
    שלי, בפרק הזה של הביוגרפיה שלי. ושלה.
    כמעט ברחתי, אבל נתתי לכסף לדבר.
    אלפייה, שווה את התקרית. השתכנעתי. עבודה זו עבודה.

    מחייכת.
    “חשבתי, שאתה רק דוגמן שלי, פתאום נעשית גם צייר, משכיב מייצג, מעלה  
    מחזה, בוא, תן יד, תעלה אותי. קצת ריחפתי, אבל עכשיו הכול בסדר. אפשר להמשיך,
    בעצם להתחיל. תחזור לעמדה, חייל. זו המשמרת שלך ואני חלק מתקציב הביטחון שלך.  
    חוזרים למערכה. באיזו מערכה הפסקנו? רק רגע, אני בוחנת את הבד. מי הפציץ עם
    קופסאות הצבע שלי? מה קורה פה?”
    “שמת לב, איך התיאטרון מדבר כמו צבא . נזכרתי. אנחנו פה כמו בהצגה. נכון?
    מערכה. לכבוש קהל. כיתת אומן. הצגה פיצוץ, קהל שבוי. הסתערות על החושים.
    טוב, נו, מה אני מבלבלת לנו את המוח? תיאטרון. ואני בכלל ציירת.
    אני יכולה לשמוע את המוסיקה בצבעים, אבל תיאטרון, הצגה, מילים. זה לא. אני, לא.
    אתה בסדר? תזהר לא להחליק על כל הצבע הזה שנשפך פה. פתאום קיבלת קב
    ססגוני, אקספרסיבי כזה. משמח את חתיכת הרגל, שהצבא השאיר לך…”

    “דווקא מוצא חן בעיני.  
    תן לצייר אותך עם כל הגוף שלי .לא רק עם המברשת והמכחול שביד שמאל שלי.
    גם הוא היה שמאלי. זה החלק הטוב שלקח ממני. לא לקח. קיבל. אני נתתי, מיד
    כשיצא ממני. אתה יודע, עכשיו כבר מותר לגלות, אבל  רק לרגל החסרה והשותקת שלך. 
    אני לגמרי לא בטוחה מי היה הזרען שלו. הזרעון של מי השיג וניצח. אוללה! למי נכנעה  
    ביצית האם. יש לי גם ג’ינגל לאירוע: זרע’לה זרע’לה צא החוצה, אימא ואבא יעשו ממך בייבי.
    מוצא חן באוזניך? טוב, לא משנה.
    יש לי שני מועמדים רציניים לתפקיד הראשי בסרט של עצמי.
    רק עם אחד שמתי טבעת על האצבע .עם שניים הוצאתי טבעת מהרחם.
    לא ממש אכפת לי מי ניצח. עם כל הכישרונות שלו, הוא בטח תערובת הכי מוצלחת משניהם.  
    קואליציה של שני זרע’לך. מי יודע? הדי.אנ.איי יודע? לא בטוח? בעיה שלו? שילך למעבדה, 
    אם זה כל כך מעניין אותו. אני את שלי יודעת.  
    הביצייה  שלי, בחרה טוב. המזל שלי, בחר חרא.
    אותי לא מעניין הרקע. מי בחר במי, במה ולמה.  
    היום, רק אני, הוא והר הרצל. מספיק. לי בהחלט. כל היתר רק שיט ופאק איט.”

    “והקטנטן הזה? החלטתי לארגן לי אותו כקצבה, שלא מקבלים ממשרד הביטחון, אלא רק 
    משותף-חופה.
    אין לי כוח להיות חד-הורית. אז בית, כמו שצריך. שיזון, יפרנס ויזיין, כלומר, ייתן לי גם את  
    עונתי. עלאק עונתי, לרוב זה יותר עונתו, אבל, שיהיה. גם אני צריכה  לפעמים  להכניס אלי 
    קצין ביקור סדיר. אם לא קצין, אז גם חפ”ש  טוב, ואם החתום קבע לא קרבי לי מספיק,  
    תמיד יכולה לגייס מילואים.  
    מצטערת, אני לא יודעת לספר בדיחות. שמעתי משהו דומה לזה, במעגל תמיכת הורים,  
    בבית הלוחם. יש להם הרבה קליינטורה והם באמת משתדלים.”

    “אל תדאג. אני לא רומזת כלום. בלי להעליב .יצא לי מין שפריץ מילים כזה, כנראה בגלל כול  
    הצבע המושפרץ פה. והאדום הדוקר הזה. תגיד, היית חבלן או צלף? מצחיק, חבלן זה טוב,  
    מחבל זה רע. גו פיגר. לא חשוב. אני לא טובה במילים.
    אתה זה רק עבודה. וגם מין מזכרת. אל תיעלב, באמת, בבקשה.
    יאללה, הלאה.”

    מה עם הפוזה שלך? אלף פעם כבר הסברתי. תתרומם קצת.

     כן. ככה טוב.”

    זאב ליכטנזון

    מראשוני הכותבים ב"פרוזה". פרסם שלושה ספרי ילדים: "אוהבת לא אוהבת", "תראו איזה יופי" (בהוצאת כתר), "להתחתן עם אמא" (בהוצאת ליתי). אסטרטג לשיווק ולתקשורת, בעלים ומנהל של משרדים גדולים לאסטרטגיה, פרסום, מיתוג. היום סופר. אוסף סיפורים קצרים, "כי החיים שוב נוגעים בו", יצא לאור לאחרונה בהוצאת מיטב-ארגמן.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אגם הברבורים (בירושלים של מעלה?)

    אורציון ברתנא
    1. מה משותף לקומדיה ולטרגדיה? ובכן, כמה מרכיבים משותפים, ובולטת בהם...

    בּוֹא אֲהוּבִי

    צהלה כהן בר-לב
    הַחֹמֶר עָיֵף מִבַּטָּלָה וּבִטּוּל / הַבְּתוּלָה מֵתָה וְהַנַּעֲרָה הִתְבַּגְּרָה בּ‍ו‍ֹא אֲהוּבִי...

    תּוֹדָה

    ענת לויט
    מוֹדָה אֲנִי עַל הָאוֹמֶץ לִהְיוֹת אֲנִי אֲשֶׁר הִנְנִי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית