close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חשופיות

    עירית אבני כהן | סיפורים | התפרסם ב - 15.01.18

    מתוך ויקיפדיה:

    *החשופית הצהובה היא רכיכה יבשתית, שבלול ללא קונכייה. אורך גופה של החשופית הצהובה 8 ס”מ. צבעה ירקרק-צהבהב, מוכתם בכתמים צהובים. היא מכוסה ריר העוזר לה לנוע ומגן עליה מפני התייבשות.
    החשופיות הצהובות הן דו מיניות – כל אחת מהן גם מעבירה זרע לחברתה וגם מטילה ביצים.
    לאחר זמן מה הן מטילות את הביצים בסדקים לחים או בחורים. החשופית ניזונה בעיקר מרקבובית צמחית. החשופית רגישה לשינויים בטמפרטורה. החשופיות שוכנות במרתפי בתים, במערכת ביוב ועל קירות בתים. לעתים הן זוחלות במערכת הביוב ויוצאות אל חדרי אמבטיה ואל מטבחים. הן שכיחות גם בגינות נוי ובמטעים.

    הן מכירות בסכנה הטמונה ביציאתן, יכול להיות לזה מחיר כבד אך כמו פרפר הנמשך לאש ההתרגשות שמציפה את נוזלי גופן מניעה אותן קדימה והתג התלוש נשאר מאחור. הן מזמן הפסיקו לחשב את מניין הלילות שלהן במעלה העולם היבש שהיה קר ועבש מכפי שתיארו לעצמן. בתיאום מופלא הן מגיחות מהביב הרדום ומלחותו המצחינה אל תזזית הלילה המהול הבל פה המפזז באוויר כרסיסי בושם הניתזים לכל עבר. עכשיו עומד במטבח הבית ריח עבה של עשן סיגריות, עבה מהרגיל. ניסיון העבר לימד אותן שצפיפות הריח הבלתי נסבלת הזאת מעידה על התרחשות מפרת שלווה. הייתה הפעם ההיא שריח דומה בסמיכותו התלווה לסימנים שגילו בשטח: בקבוקי יין ובירה ריקים מוטלים בשקית קשורה, מגשים דביקים בכיור, קישוטים על הקירות ורהיטים שלא עמדו במקומם. עכשיו אותות אלה לא בנמצא, הכול עומד במקומו המופתי חוץ מכוס מים מלאה למחצה שמונחת על שולחן העץ ולצדה בקבוק זכוכית חום קטן שנודף ממנו ריח התרופה המוכר להן מלילות אחרים. הן מסיקות ששוב חטפה מיגרנה, ואיך אפשר שלא, הן מתמלאות תוכחת האשמה בעוברן בסמוך לפח האשפה המסגיר כמות לא מבוטלת של בדלים. אם החושך לא היה מוחלט כל כך אפשר היה אולי לראות אותן מנידות ראשן בצקצוק חרישי.

    “אני רוצה שנוציא אותה משם.” הן שומעות את האישה שקולה עכשיו שבור ומיובב, האישה שבלילות רגילים לא הייתה משאירה כוס מים על שולחן האוכל. גם בכיור לא היתה משאירה. שום עקבות לממצא היכול להעיד עליה כראויה לפחות ממצוין בסעיף סדר וניקיון, הן יודעות, הן סורקות לילה לילה את מסדר הראווה ולא מוצאות רבב, הן אוהבות סדר וניקיון. הן מתקדמות לעבר זירת ההתרחשות – חדר השינה, בשקט מוחלט, מותירות שובל רירי על רצפת  השיש המבריקה. האישה יושבת על האסלה שאת חמוקיה הפנימיים הן מכירות היטב ומקנחת את אפה בשאגה. הצווחה העולה מנחיריה מכנסת אותן אחת לשנייה, הן קופאות מתזוזה מתחת לדלת האמבטיה הפתוחה, מצטנפות ברווח הצר שבין תחתית הדלת לבין הרצפה החלקה הנעימה להן למגע.

    “אולי תבואי לישון כבר, את מבינה שבעוד שעתיים אני צריך לקום?”

    הן שומעות את הגבר ממלמל לתוך הכרית בגבו אל האישה, אל מכנסיה המופשלים, אל אפה המרוקן ואל בכייה הנחלש.

    “בן זונה,” היא מסננת בצרידות וטורקת את הדלת המפרידה בין חדר המיטות לחדר האמבטיה, משאירה אותן חשופות לגבו ההררי.

    “מה אמרת?” הוא מתנער מנמנומו ומסובב אל עבר טריקתה את קרחתו ומיד אחריה את כל גודלו העטוף בשמיכה עבה כמו לוויתן המנסה להיחלץ מרשת דייגים על חוף לא לו.

    הן נדבקות אחת לשנייה ואל פנל השיש שצבעו מסווה אותן היטב. רק שלא יושיט ידו למתג המנורה וחדירתן הרכיכה אל שטח האש תאיר על קיצן בדיוק כשנהיה מעניין. מבעד לדלת הן שומעות את המים זורמים באסלה. היא יוצאת, מכבה את האור ומקיפה את המיטה לצידה הרחוק מהן. הן נעות לכיוונה בדבוקה הגנתית מסוקרנת לאורך הפנל, יש להן תחושה שהמערכה לא נסתיימה ושכדאי להן להישאר.

    האישה יושבת על המיטה ורגליה מציירות קשת על השטיחון, מגהצת את שערותיו המתרוממות ונדרסות כתנועת מגבים ביום גשום. למראה התנועה החוזרת נדמה להן שהמגע השעיר נעים לעורה היחף.

    “אמרתי בן זונה.” היא משיבה לו באיחור אך באחידות ברורה. “אני מחר בבוקר מוציאה אותה משם ולא מעניין אותי מה אתה או הרופאים או כל העולם המסריח הזה חושב.”

    היא ממשיכה באותו טון שלא עולה ולא יורד. ממושבן הדביק הן חשות הקלה לא מוסברת שאפשר שמקורה בגוון מיתריה, הקלה שנותנת להן מרחק נשימה זעיר אחת מהשנייה. האישה קמה, מכניסה את כפות רגליה לנעלי בית צמריות ויוצאת בשקט מהחדר. רחשי כסא מוזז וסיגריה מוצתת מבהירים להן כי עליהן למהר לזירה החדשה.

    הן מגששות נתיבן בכיוון ההפוך מזה שאך גמעו ותוהות באם רצוי להן לחזור על עקבותיהן הטריות וכך למנוע סימונו של מסלול רירי חדש העלול להסגירן. הן בוחרות דווקא בצד השני של המסדרון, דרך חדשה, מזל חדש, סיכון חדש. גם כשמאחוריהן נשמעת חריקת קפיצי המזרן הנאנקים תחת משמני הגבר הנשלפים מהמיטה, הן לא מאטות את זחילתן העקבית לעבר היעד, מחוש עוקב זנב.

    הגבר מדדה מימינן, עוקף ונוזף. דריכתו מרתיעה בעוצמתה יותר מהרגיל, בקצה המסדרון הוא מאט צעדיו בהיסוס מה. בלילה רגיל פסיעה מאיימת כה קרובה אליהן הייתה מונעת מהן להמשיך לנוע בקצב מהיר ולא שיגרתי, אך הן לא מוותרות ולא מאטות. הן ממשיכות על בהונותיהן הקטועות בתנועת גחון זהירה על עבר ההווי המתהווה בתוככי שיממת הסדר הלילי שלשמחתן המריירת לא מראה סימני התפוגגות, כל כך קל להסב להן אושר.

    “מה את רוצה מהחיים שלי, תגידי לי מה? עליתי על המטוס הראשון והתייצבתי פה במהירות האפשרית, המצב שלה חייב אשפוז, היא נמצאת שם בידיים של אנשי מקצוע שיודעים מה לעשות במצבים האלה, עשינו את הדבר הנכון בשביל כולם.” ותוך כדי דבריו הגבר מתיישב ומקפיץ את עצמו על הכיסא הגבוה בריקוד סיבובי קל עד להצבתו בזווית שמולה.

    הן מסתכלות עליו, חוששות לחצות את השטח הגלוי שבין סוף המסדרון לבין השולחן שלצידו יושבים הגבר והאישה. בסיסו רגל עבה עשויה אריחים מפוספסים ועליה גוש עץ לא מעובד המשמש גם משטח עבודה וגם שולחן אוכל. שדה ראייתן מוגבל, התאורה רכה. הן כבר ניסו בעבר את אריחי הפסים וידעו שאלה נעימים להן למגע אבל עכשיו הן לא מסתכנות ונצמדות למקומן ביציע. הן רואות את הגבר בגיחוכו המוקפץ, הן שומעות את האישה מוצצת את הניקוטין בקולניות מוגזמת.

    “מה אני רוצה מהחיים שלך? שלך?”

    הן מזהות היטב את הריסון שהיא גוזרת על עצמה. אך טבעי להן היה אם הייתה משתלחת בו בשפתה החדה, יורקת לעברו לפידי לשונה ומליחה בשר לחייה השמוטות. הן יודעות כל אלה מלילות קודמים, משיחות החושך שלה איתו, בהיעדרו.

    קימתה הבלתי צפויה משבללת אותן בפינתן. היא מוציאה ממגרה מתכתית רחבה פינג’אן דהוי שתחתיתו חרוכה.

    “רוצה קפה שחור?” היא מקרינה פיוס והוא משיב בשלילה וקם למזוג לעצמו כוס מים קרים מהפתח המובלע כמערה בדלת המקרר הכסוף.

    כשהוא חוזר לכיסאו הן מתרווחות בפינתן ומסיקות ממנח עפעפיו ומקמטוטי מצחו שהבין שלא יחזור למיטתו בקרוב. בתוך שתיקת הקפה המהביל הוא מקמר חלק גופו העליון אל בלוק העץ ומזדקף בריחוק ממנו, מחלץ אבריו או, אולי, הן תוהות, מתאמן בחילוץ נוכחותו תוך התפתלות המגושמת. הן רואות את מבטה החלול של האישה נע בין גבו המרובע לבין הבוץ המבעבע תחת ידה הבוחשת בו.

    נדמה להן שהן שומעות את האישה לוקחת אויר עמוק פנימה, נדמה להן שהחושך המתגפף בפסי האור העמומים מחכך ידיו בשביעות רצון. תכונה של זינוק עומדת באוויר, כמו זו של החתול הפרסי של השכנה, שראו בכמה הזדמנויות, איך היה עוקב אחר שללו הרוטט בקיפאון שלפני הניתור, ניתור שלוף לעבר אחיותיהן המובסות תחת ציפורניו.

    הן קרובות אחת לשנייה, מסתכלות זו בלחלוחיתה של זו, מחושיהן מתחככים בהתלטפות מנחמת לקראת הממשמש לבוא. הן מוכנות. בתיאום לא מתוכנן ערכו כולן חזרות לרגע הזה. כל אחת על פי מכאוביה סימנה לעצמה את נתיב המילוט.

    בלחישה תקיפה האישה מקריאה לגב של הגבר רשימה דמיונית משוננת היטב של מצוקותיה. היא מתארת את שנאתה לבית הזה, לרצפת השיש, להנמכות הגבס, לספוטים, ללבן במטבח, לירוק בדשא הסינטטי, לקירות הצבעוניים בחדרים, לברושים שבגינה, לשקט. היא מדגישה את הברושים ואת השקט – אותם היא שונאת במיוחד. קולות של לפני רתיחה מסמנים לה להסיר את הפינג’אן, הניתוק מהכיריים מוחק מעליהן את המעגל הכתום.

    “אפילו האש פה לא בוערת באמת.” היא מוסיפה באותו לחש מאומץ.

    הן חייבות להתקרב, כשהרשימה מתארכת ונימת סיכומים מתחילה להישמע מדברי האישה גובר חששן, חשש שלא דומה לאיומים המוקדמים יותר, עכשיו זהו חשש קיומי. ככל שיעזו להתקרב לכיור נשימתן תחדל לרעוד. האישה מדברת על הילדה שהפסיקה לצייר ולפסל והתחילה לדבר עם אלוהים וכשגמרה לדבר איתו פשטה את החצאית הארוכה והתחילה להסתובב עירומה בשבילי המושב המוגף הזה.

    “את כל האמנות שבה הרגנו וזה לא בגלל ההתחזקות, זה רק בגלל זה.”

    היא שולחת ידיים ארוכות לצדדים ובכפותיה הפרושות למעלה מצביעות על החלל הסמיך סביבה. היא אומרת לו שבעוד כמה שעות, כשיעלה הבוקר תיקח את הילדה משם, תחזיר אותה לרחוב שלהם עם המכולת וחתולי הרחוב, לבית שלהם עם הקירות הלבנים הדשא הצהוב והיבלית, לחדר הילדות שלה עם כתמי הצבע על הבלטות.

    “רק זה ולא כל הכדורים המסממים שהם דוחפים לה שם יעזרו לה לחזור לעצמה, אני אחזיר אותה אלי, אני אחזיר את עצמי לעצמי, לבית שלי, לחדר הריק של הילד שלי, אנחנו צריכות את הפינה שלנו.” היא מסכמת, מבטה במבטו, לוגמת לגימה שורקת אחרונה, זו שלפני זליגת טעמם המר של הגרגירים שהטיית הכוס מְפרה את שקיעתם.

    הן לא כל כך מכירות אותו, רוב הזמן הוא איננו. גודלו ונחרצותו, בלילות המעטים שנחשף אליהן, הרתיעו אותן פחות מקטנות האישה שגודל כעסה וכאבה הלם בהם כמאיים לגרוף אותן לחידלון. בלילות הקודמים, בהם הילדה חגה נטולת שינה והאישה ניסתה לאסוף אותה אליה, הצצותיהן למעגלי השיגעון והעייפות כמעט שגזרו עליהן היחשפות ממיתה. הן חוו את חוסר האונים של האישה שניסתה להרגיע את הילדה שהייתה גבוהה ממנה בשני ראשים וחשו בחוסר האונים של עצמן על גחונן. כל שיכלו לעשות באותם רגעים זה לחבור אחת לשנייה ולהתגבש ביחד בתחושת ביטחון מנחם.

    “ומה איתי?” שואל הגבר בנימת הקלה אשר מחדשת עבורן את העניין ומטשטשת לרגע את קשיי המשימה שלפניהן.

    כרסו המתרפסת וידיו המובכות גורמות להן לעצור מתנועתן ולנעוץ בו מבט חס. הוא תוקע מבטו בשולחן, האישה בגבה אליו, הן יודעות שזהו חלון ההזדמנות היקר ואולי האחרון עבורן לחציית השטח הגלוי והמסוכן מקצה המסדרון לקיר המטבח. היא עומדת לפני כיור הנירוסטה, שוטפת את כוס הקפה ואת הפינג’אן, מקרצפת אותם עד שקצף לבן ניגר משפתם. היא שותקת, ממשיכה להקציף, הן תוהות אם היא מתרככת בשתיקתה או שמא בודקת חלופות לתוכניתה המקורית אותה שמעו במו אוזניהן משננת חזור ושנן.

    בעוד האישה מהססת בדממה, הן מחליטות להמשיך במסען לעבר הקיר הקרוב לכיור. הן נזכרות בכל סעיפי התוכנית אותה למדו מפי האישה בלילות הקודמים, הן זוכרות את הרגעים שאחרי הרגיעה ולפני עלות השחר בהם הייתה משקיטה את הילדה בשיח חרישי בליטוף לאה ובכדורים לבנים קטנים שעזרו לה לעצום עיניה. הייתה מצטופפת לידה ועוטפת את גופה הגדול בגופה הקטן עד שזו נרדמה.

    כשהשקט היה מוחלט הן נהגו לסוב על עקבותיהן הדביקות ולנוע לעבר החדר הסמוך אליו הייתה מעבירה האישה את איבריה השמוטים לאחר שווידאה כי הילדה ישנה. שם בחדר הנראה כמו מקדש קפוא הייתה טווה את מהלכיה בקול בטוח ועקבי תוך כדי ניגוב האבק מתמונותיו, צחצוח נעלי הצבא השחורות שלו וגיהוץ המדים התלויים על קולב התלוי על וו מתכת הנעוץ בקיר הכחול. הן זוכרות איך הייתה מקפידה בעדינות מופרזת להוציא את הכומתה מהכותפת, להברישה בזהירות ולהחזירה למקומה בתום הגיהוץ. הייתה פותחת את ארון הבגדים בוחנת את טורי החולצות המקופלות המסודרות כפלס על פי צבעיהן. הייתה מיישרת חפצים וניירות ישרים על שולחן הכתיבה, מתיישבת על מיטתו, מתקפלת בין המצעים הסדורים, נושמת לתוכה את מגע פניה בכרית ומתיישרת.

    כל אותו זמן לא פסקה מלדבר, לא אליו דיברה כי אם אליה. בפעמים הראשונות חששו שמא גילתה נוכחותן ומתוך יגונה בוחרת לשתפן במקום להרגן. ככל שרבו הלילות בהם חזר הטקס על עצמו הבינו כי היא בוחרת בדיבור, בתוכניות הנרקמות, בגיהוץ וביישור, להיות הציפורניים הלוחצות על הפצעון עד להקזת המוגלה. הן אוהבות אותה, הן אוהבות אחת את השנייה. ברית סתרים בין הנעות במרחב שבין העולם לביבו.

    “אתה תיסע ותחזור, יותר תיסע ופחות תחזור, בחרת לברוח אז תמשיך במסלול הבריחה, נראה לי שזה מתאים לכולנו, לפחות עד שאמצא לי ולה את השקט ואין סיכוי שאמצא אותו פה.”

    הן שומעות שהמילים שיוצאות מפיה מלוות בצליל רועד ומסויג. אין זה אותו גוון בוטח וברור שנשמע מגרונה במהלך ההתהוות או במהלך החזרות הרבות או במעט הדברים שאמרה בלילה הזה.

    “אני שמחה שלא הצלחנו למכור את הבית הישן, אמנם חשבנו שנוכל לשמר את החיים שלפני המוות ויחד עם זה להתרחק מהשכול וליהנות מכל היופי הזה אבל אי אפשר לברוח מזה, הריק רדף אותנו עד לכאן, עד שריסקנו אותה ואחד את השני, עד שכל אחד המריא לטירופו.”

    הן מתקדמות במלוא מערומיהן אל עבר הקיר המיוחל, תוך כדי תנועה מהירה קדימה הן מלוות חרישית את האישה, מדקלמות ברקע דבריה בדיוק את אותן מילים, יודעות בעל פה כל מילה שמצטרפת לזו שאחריה ושיוצרת מסווה של אמירה שפויה. הליווי שלהן אותה מסיח אותן מהסכנה הטמונה  במסען הרירי בתוך השטח החשוף אליו חודרים באיטיות זהירה פתיתים ראשונים של אור יום חדש. זו להן הפעם הראשונה במעלה העולם היבש בשעת זריחה מסוכנת זו. מנחמת אותן מחשבת הפרידה הקרבה שבשלה נאלצו לחרוג ממנהגן בלילות רגילים.

    זה לא לילה רגיל, הן מסכימות, ועושות דרכן במעלה הכיור המצוחצח אל חור ניקוז המים ובמורד הצינור המוביל לביב המבטחים שלהן. הן שומעות את הגבר והאישה, שכבר עזבו את המטבח, מחליפים מילים חרישיות אך הן לא מסוגלות לעמוד על טיבן ממרחק העולם שמתחת. בקצה הצינור, לפני הגעתן לביוב הנפלא שלהן הן מגלות סדק קטן בחיבור שבין הצינור לבין הקיר הלח, חריץ קטן שלא היה שם לפני הרגע הזה.

    בעודן מקבעות עצמן בתעלה הקטנה שיצר הסדק החדש, בעודן מתחככות אחת בגופה המימי של השנייה בהתענגות נטולת דאגות וסכנות, בעודן מתכוננות לרגע שתיכף יגיע – רגע השרצת הביצים – שימלא אותן בחדוות הבריאה והיצירה, הן שומעות מלמעלה קולות מתקרבים. קולה של האישה הלוחשת נשמע עכשיו קרוב אליהן, היא לוחשת לטלפון. הן מבינות וכורות אוזן. הן מדמיינות אותה רוכנת על הכיור מרחיקה קולה מהגבר שהן משערות שנמצא בחדר השינה.

    “אני מצטערת על השעה המוקדמת, פשוט, כשתגיעי לכאן אני לא אהיה ויש קצת שינויים. אשאיר לך מפתח לבית בארון החשמל שבכניסה, את לא צריכה לנקות היום, במקום הניקיון הרגיל אני מבקשת שתארזי את כל החדר של הילד, בזהירות ובעדינות, אני משאירה לך 3 מזוודות וארבעה ארגזים בחדר, תסדרי בהם את הכול, זה אמור להספיק. בכל מקרה אני אתקשר יותר מאוחר ואם משהו לא ברור אל תעשי, תתקשרי אלי אם יש לך שאלה. אה, ושמחה, אשלם לך לפי השעות הרגילות, גם אם תסיימי לפני הזמן.”

    הן שומעות אותה מנתקת אך לא שומעות תזוזה.  השקט נשמע להן כאילו קפאה על הכיור תוך כדי נעיצת מחט אחרונה ברקמת מזימתה. לפתע הברז נפתח ומים גולשים בתוך הצינור אותו הן חובקות מצידו החיצוני. הזרימה לא מפריעה להן במלאכתן, באומנותן.

    “זה ממש בלתי נסבל.” הן שומעות אותה צועקת, “שוב פעם זחלו פה היצורים המגעילים האלה, נמאס לי מהסימנים הגועליים על הכיור.”

    היא ממשיכה לצעוק והן שומעות אותה משפשפת את פנים הכיור, מוחקת עקבותיהן. הן לא מצליחות לשמוע את הגבר בצעקתו אליה מהחדר אבל כשהיא משיבה לו: “נו, הריריים האלה שזוחלים בלי בית”, הן מבינות שבהן מדברים והמחשבה מזרימה בגופן המימי תחושת גאווה. הן זוקפות מחושים, מתגודדות האחת בריר השנייה וגל החום המכווץ תוכיהן מעיד על שנתנו חיים חדשים בסדק הצר של עולמן.

     

    עירית אבני כהן

    עירית אבני כהן, ילידת 1967, כותבת שירה, סיפורים קצרים ופרוזה. ספרה "לצידו" יצא בהוצאת גוונים-פרוזה.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 4
    • 5
    • 1

    תגובות


    6 תגובות על “חשופיות”

    1. אפי הגיב:

      מדהיםםם, מרגש, נוגע, חשוףףף, אהבתי מאוד!

    2. אור הגיב:

      כמה כשרון!! תענוג לקרוא…מחכים לפרסומים נוספים!!

    3. לירון הגיב:

      ” אפילו האש פה לא בוערת באמת”.. כל כך חזק. סיפור מרתק!

    4. מירב הגיב:

      כתוב בהמון רגש וחמלה. תענוג לקרוא! מחכה לבאות…

    5. קרן הגיב:

      מקסים ומרגש במיוחד! נהניתי לקרוא ומחכה לסיפורים נוספים

    6. אדם הגיב:

      סיפור מופלא ומהפנט.. מדבר מגרונה של חשופות.
      נוגע, מרשים ועושה חשק לעוד

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    היריב

    מערכת סלונט
    רצונות מצד אחד (טיפ 10), צרכים מהצד השני (טיפ 8), ואם...

    נעים להכיר, לאה צבי (דובז’ינסקי)

    מערכת סלונט
    לאה צבי (דובז'ינסקי), הוציאה עד כה שלושה ספרים: "לאן נעלם הצחוק של...

    קמט על שמי

    דנה גוטמן
      כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ עוֹד לַגַּעֲגוּעַ וְנִפְגַּשְׁנוּ רָאִיתִי אֶת שְׁמִי מוֹפִיעַ עַל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית