ד"ר לוי, ראש השרות הפסיכולוגי בבירה המצרית החדשה, היה רגיל להתמודד עם המשברים השונים, האמיתיים והמדומים, של הפועלים הרבים שבריאותם הנפשית הופקדה בידו. בעיות תקשורת עם האישה בבית; תסכול שמקורו ביחסו המפלה של המשגיח בעבודה; או סתם נסיונות של העצלים מבינהם לקבל פטור מהעבודה הקשה על רקע נפשי. אבל כבר במבט הראשון על הגבר הצעיר שנכנס לפני שעה קלה למשרדו המרווח היה ברור לו שמדובר בקליינט מסוג אחר. לבושו המהודר ודרך הילוכו האצילית הצביעו על כך שהוא משתייך למעמד הגבוה, והמטפל המנוסה הריח צרות.

בניגוד להרגלו נעמד לוי על רגליו, קידם את פני המבקר המכובד בקידה עמוקה והציע לו כסא ומשקה צונן. וגם לאחר ששניהם התישבו הוא נמנע מלשאול אותו ישירות לסיבת הגעתו, ובמקום זאת הפטיר כמה מילים סתמיות על מזג האוויר וחיכה, מתוח, להסבר שבושש משום מה לבוא. "ש-ש-שמי מוֹ-משה ויש לי ב-ב-ב-בעיה," פתח הזר לבסוף ולוי נרגע במקצת. אם מדובר רק במקרה של הפרעת דיבור אז ייתכן שדאגתו המוקדמת היתה מיותרת. ומן הסתם, למרות היותו עובד ציבור, הוא יוכל אפילו לגרוף רווח נאה מהמפגש הבלתי צפוי הזה. "נעים מאד," הוא השיב בהתרפסות, "איך אני יכול לעזור לך?"

משה סיפר לו, בשפה עשירה ששובצה גם בביטויים זרים והעידה על חינוך משובח, אודות התקרית שבה היה מעורב יום קודם לכן. על נסיונו להפריד בין שני עבדים עבריים ניצים ועל איומו של אחד מהם להלשין לפרעה על 'משהו' חמור שהוא, משה, עשה לאחרונה. אחר כך הודה שבגלל המפגש הטראומטי הזה היה לו מאד קשה להרדם בלילה שעבר ועל ההזעות, דפיקות הלב המהירות והשלשולים התכופים שמהם סבל, ולסיום שאל את הפסיכולוג האם יש לו איזו תובנה מקצועית בקשר לכך ואולי גם תרופה כלשהי שתאפשר לו להרגע.

"תסמונת חרדה מוכללת קלאסית," המהם לוי לתוך זקנו, ובקול רם שאל את משה האם הוא יוכל להרחיב קצת על אותו 'משהו' מסתורי כדי שאפשר יהיה לרדת טוב יותר לשורש הבעיה. ומשהבחין בהיסוסיו הבטיח לו שכל מה שידובר במהלך הפגישה בינהם ישאר חתום ונעול במגירת שולחנו ברוח חוק המדינה שמאפשר חסיון מוחלט על מידע שמועבר בין מטופל למטפל שלו.

משה נרגע במקצת ותאר בקול רועד כיצד ראה שלשום משגיח מצרי מכה באכזריות עבד עברי, ועל כך שהוא לא היה מסוגל לעמוד מנגד ולכן הכה את הנוגש, הרג אותו בשוגג וטמן את גופתו בחול. "ה-ה-הייתי בטוח שא-שאף אחד לא ר-ראה את התק-תק-תקרית," הוא הוסיף, "אבל עושה רו-רושם שט-שטעיתי."

ד"ר לוי קפא במקומו והבין שהאינסטינקטים הראשוניים שלו לא הטעו אותו ושאכן צרה צרורה מאיימת על עתידו. חסיון זה אמנם חסיון אבל אם יתגלה אי פעם שהוא- הפסיכולוג הראשי, היה מודע לעבירה הפלילית הזו ולא דיווח עליה מיד לרשויות אזי אין ספק שמשרתו הנוחה והמשתלמת תלקח ממנו וראשו היקר יופרד מגופו. "לחשוב, לחשוב, לחשוב ולא לאבד את העשתונות," הוא אמר לעצמו בלחש. ראשית, צריך לדאוג לכך שאף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית שבגללה משה ביקר אצלו. בפָּפירוס שעליו מתועדות הפגישות עם המטופלים יש לכתוב שהבעיה שנדונה בינהם היא 'גמגום כרוני' ושלאחר שיחת הכרות קצרה הופנה הפאצינט על ידו לקלינאי תקשורת מוסמך, כמקובל. שנית, חשוב לוודא שאותו משה יעלם מפֶּר-רעמסס כמה שיותר מהר כדי שאיש לא יוכל לתחקר אותו ולקבל ממנו מידע על ביקורו במשרדי השרות ועל כך שהוא אמר שם משהו על הרצח שביצע.

"תראה," הוא ניסה להרוויח זמן, "אני רואה שיש לך חוש צדק מאד מפותח, וזו בהחלט תכונה הראויה לכל שבח. וביני לביני אני תוהה ממי והיכן רכשת אותה. האם תוכל לספר לי קצת על הוריך ועל האווירה שהיתה אצלכם בבית כשהיית ילד?"

ומשה סיפר. וככל שצלל יותר ויותר אל נבכי ילדותו כך גם השתפר שטף דיבורו. התיאור המפורט שלו כלל את תיבת הגומא הקטנה והמחופה בזפת שבה, כך נאמר לו כשהגיע לבגרותו, הוא הונח כשלושה חודשים לאחר לידתו ועל הנסיכה המצרית רמת הדרג שמצאה אותו בין קני הסוף שעל גדת היאור; את מוריו ומחנכיו הרבים שלימדו אותו ספרות, מדעים ואפילו אכדית ויוונית מיקֶנית; ואת העובדה שאמנם הוא לא הכיר את הוריו הביולוגים אך נקשר מאד לאשה אחת, יוכבד שמה, שהיתה המינקת שלו. לדבריו, היא זו שהחדירה בו את האמפתיה לסבלותם ולגורלם המר של אחיו שהיו פחות ברי מזל ממנו. אלו שעובדים כל היום בַּפָרֶךְ- בחומר, בלבנים ובשדה.

"מעניין… מעניין מאד," הציץ לוי על שעון החול שעל שולחנו והחליט לעבור מיידית משלב האבחנה לשלב הטיפול. ולא רק כזה המבוסס על תמציות של עשבים מורתחים ואבקות שהוכנו מאבנים צבעוניות אלא משהו שישרת את התכנית שאותה הוא בדיוק סיים לגבש. "אני לא רוצה להכנס לנושא המשפטי הסבוך הנוגע ל'משהו' הזה שבו היית מעורב, אבל בלי קשר לכך נראה לי ששינוי אווירה עשוי מאד לעזור לך. למשל טיול ממושך. הרי גלוי וידוע שכולם פה תמיד מתוחים ועצבנים בגלל החום, האבק והקצב המסחרר של האינפלציה, ואין כמו קפיצה קטנה לחו"ל כדי להירגע. ושמעתי," הוא הוסיף בחיוך מזמין, "שיש כיום תיבות… כלומר אניות גדולות ומפוארות שמפליגות בים העליון. למה שלא תעלה על אחת מהן ותשוט להנאתך לאורך החופים הנאים, תשאף אוויר צח ותבקר, בכל כמה ימים, בארץ אחרת?"

אבל לצערו משה כלל לא התלהב ממסלול החופשה שהוצג לו, ולשונו כָּבְדָה עליו עוד יותר כשניסה להסביר לפסיכולוג המודאג שכל התרחקות מביתו גורמת לו לאי נוחות רבה. אה, כן ושפעם, כשיצא לטיול שנתי עם חבריו לנֹּא-אָמוֹן, הוא סבל במשך כל הנסיעה מכאבי ראש ובטן, מבחילות ומהקאות ואפילו מסיוטים בלילות.

"לעזאזל, לעֲרַל השפתיים המשונה הזה יש גם חרדת נטישה," המהם לוי לתוך זקנו, אך לא אמר נואש ובקול רם הבהיר למשה שכל התסמינים הללו נבעו כנראה ממחלת ים, ושאם הוא יבחר בדרך היבשה אז הכל יהיה בסדר. "קח לך כמה חמורים טובים וצא לסייר קצת במדברות המזרחיים לכיוון אדום, מואב או אפילו עמון. ואתה יודע מה," הוא קרץ, "מספרים שבמִדיָן נעים מאד בעונה הזו ושהבחורות שם הן יפהפיות אחת אחת. והיא גם לא כל כך רחוקה. אז מה אתה אומר על איזה מסע תענוגות לארץ מקסימה זו?"

משה התרווח במושבו, בחן בכובד ראש את הצעתו של הפסיכולוג המדופלם ועד מהרה הבין את הערך המוסף המגולם בה עבורו. להיות בנה המאומץ של נסיכה זו אמנם פריבילגיה לא קטנה אבל אם מעורבותו הישירה בפרשת הרצח של האיש המצרי תגיע חס וחלילה לאזניו של פרעה הוא לא יהסס לצוות על הוצאתו להורג. ומי יודע, אולי המלך כבד-הלב כבר שמע על כך וכבר שלח את שוטריו החסונים כדי לעצור אותו?

"זה ר-ר-ר-רעיון," הוא זינק ממקומו, שילם לד"ר לוי המופתע את שכר טירחתו ביד רחבה ויצא בריצה מהחדר.