סיפורנו התרחש לפני כחמישים שנה. השתלת כליות בישראל הייתה אז מאורע חריג וחדש. רק מעט ניסיון ויֵדע היו בידי הרופאים, וכדי למנוע את דחיית הכליה המושתלת קיבלו החולים מידה גדושה של תרופות הנקראות סטרואידים.
יובל (שם בדוי) היה ילד שמנמן, חייכן ונמוך בעל "פני ירח", כלומר פנים תפוחות ונפוחות כתוצאה מטיפול בסטרואידים. היו לו שני חברים מסורים,
ישראל ומרדכי, שליוו אותו עוד מימי גן הילדים, ושלושתם היו מבלים בצוותא בעת ההפסקות, לכן כונו על ידי חבריהם "שלושת המוסקיטרים",
בתחילת השנה, כשהיו בכיתה י"א, נחלקו תלמידי הכיתה למגמות, ויובל ביקש ללמוד במגמה שנקראה "מגמה ביולוגית מורחבת". הלימודים במגמה זו היו קשים. רק תלמידים מצטיינים נבחרו אליה, ואילו הישגיו של יובל היו בינוניים למדי.
קראתי לו לחדרי והוא בא עם שני חבריו. הסברתי לו שהלימודים במגמה הזאת אינם קלים, ואני ממליצה שיבחר במגמה אחרת, למשל במגמה שנקראה 'מגמה ביולוגית מצומצמת', שהלימודים בה יותר קלים, אבל הוא לא התרצה וביקש מאוד שאקבל אותו.
"במגמה המורחבת יוצאים להרבה טיולים, ואתה מתקשה בהליכה," הוספתי בלב כבד.
"המורה רותי, זאת הסיבה שאני רוצה ללמוד במגמה הזאת. לא יצאתי לטיול מאז שחליתי לפני כארבע שנים. לפני כן ביליתי עם מרדכי וישראל כמעט כל יום בשמורת הכרמל ואני מתגעגע אליה," ענה יובל.
ישראל ומרדכי ענו כמעט פה אחד: "אל תדאגי, המורה, אם יובל יתקשה, נישא אותו 'שק קמח' על הכתפיים. אנחנו רגילים לעשות ככה כשהוא מתעייף בדרך לבית הספר."
"אני אומנם מבריא ממחלה קשה, אבל זה לא צריך להפריע. אני צריך להיות כמו כולם!" סיים יובל את הוויכוח בקול תקיף.
החלטתי להתייעץ עם המנהל ועם היועצת. שניהם הביעו התנגדות לקבל את יובל למגמה הנבחרת. "הוא יתקשה בלימודים ולא יגיע להישגים מספיקים. את יודעת איזו אכזבה נוראה נכונה לו אם ייכשל?!" טענה היועצת, והמנהל הוסיף: "מה תעשי אם הוא ייפול או יתעלף בהר בשעת הטיול? לא נוכל לקבל עלינו את האחריות!"
למחרת הודעתי ליובל שלא יוכל להצטרף אלינו. הוא הביט בי בעיניים מלאות צער, ואחר כך השפיל את מבטו כדי להסתיר את דמעותיו ויצא מהחדר.
בערב טלפן אלי אביו וביקש שאשנה את החלטתי. "הילד מדוכדך ולא מסכים לאכול. הוא לא ישן כל הלילה. אני מבקש…" אמר בהתרגשות ובקול חנוק.
כמובן שנאלצתי להסכים, ולא היה מאושר מיובל כשבישרתי לו ששיניתי את החלטתי,
כפי שניבאו המנהל והיועצת היו הישגיו הלימודיים של יובל מעטים, ומדי פעם נכשל במבחנים או קיבל ציון נמוך, אך הוא המשיך להתעקש ולא הסכים לעבור למגמה הקלה יותר.
הרביתי לצאת עם תלמידיי לטיולים בחורש הכרמל, בגליל ובמדבר, ויובל הצטרף בשמחה לכל הטיולים. כשהתעייף נשאו אותו ישראל או מרדכי על גבם, ויובל היה מאושר, התבדח, וניסה להסתיר את קשייו.
בחינת הבגרות בביולוגיה מורחבת נודעה כבחינה קשה, והוקצבו לה ארבע שעות. בעצת הרופא של יובל הוחלט שהוא ייבחן בעל פה על ידי מורה מבית ספר אחר, כי קשה לו לשבת זמן כה רב.
ביום המיועד הגיעה לבית ספרנו הבוחנת. הייתה זאת מיכאלה שלימדה בבית הספר היוקרתי בעירנו. הִכַּרְתִּי אותה ושמחתי לפגוש אותה, אבל גם חששתי, כי היא נודעה בעיר בקפדנותה ובדרישותיה הרבות מהתלמידים.
נפגשנו עם יובל בחדר המורים בשעת אחרי הצהריים, כשהחדר היה ריק מאדם. מיכאלה הסבירה פנים, הציגה את עצמה לפני יובל, והרבתה לחייך ולפטפט לפני הבחינה כדי להקטין את התרגשותו ואת חרדותיו. גם אני התרגשתי מאוד, כי ידעתי שהישגיו מעטים, וחששתי מהאכזבה שתיפול בחלקו אם חלילה ייכשל.
מיכאלה שאלה שאלות קלות למדי, ויובל ענה תשובות חלקיות ושטחיות מאוד. כך, למשל, ידע למנות רק ארעה מתפקידי מחזור הדם ורק שלושה מתפקידי הכבד, והתקשה להסביר מהם הכוחות הגורמים לעליית המים והמינרלים בצמח בניגוד לכוח הכבידה, אבל מיכאלה חייכה אליו בנעימות ולא הערה דבר. כעבור כרבע שעה היא אמרה: "יופי, יובל, אני שמחה להכיר אותך ולבחון אותך. ואני גם שמחה לבשר לך שקיבלת את הציון "טוב".
הסתכלתי בה בחוסר אמון אך לא אמרתי דבר.
יובל חייך באושר, פניו הסמוקים נרגעו מעט, והוא הודה למיכאלה ויצא מהחדר.
"מיכאלה, את בטוחה?" שאלתי לאחר שנסגרה הדלת.
"כן, רותי, אני בטוחה. לדאבוני אני חוששת שפניו הנפוחים מעידים על כך שאולי הסטרואידים לא מונעים את הדחייה… ייתכן שימיו ספורים, ואני רוצה שבימים שנותרו לו הוא ישמח ויחייך. הציון ממש לא חשוב."
השנה הסתיימה, מרדכי וישראל התגייסו, אבל יובל נדחה על ידי הצבא. הוא ביקש להתנדב, אבל גם בקשתו זו נדחתה, והוא נאלץ להסתפק בהתנדבות במחלקת הילדים בבית החולים.
כעבור חודשים אחדים פתחתי את העיתון ועיניי חשכו. שמו של יובל הופיע שם במסגרת שחורה…
גרוני נחנק מדמעות ובאוזניי צלצלו דבריה של מיכאלה: "אני רוצה שבימים שנותרו לו הוא ישמח ויחייך. הציון ממש לא חשוב…"
מכל חבריי השכלתי, וממיכאלה יותר מכולם…
תגובות