close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חמישים

    אבי גולדברג | סיפורים | התפרסם ב - 01.04.20

    כחודשיים לפני התאריך היא כבר חשה שההכנות החלו.

    לא צריך להיות גאון כדי לדעת שדוד יארגן מסיבת הפתעה, כולם מארגנים לנשותיהם מסיבות הפתעה. רק לפלא היה בעיניה כיצד ממשיכים לכנות אותן התוועדויות אוויליות בשם   זה. אותו טקס משפיל שבו יהיה עליה לצאת לעת ערב מהבית להצגה ראשונה, בדיוק ביום בו חל יום הולדתה החמישים, ולהעמיד פנים שהתאריך נשכח. ולאחר מכן היא תשוב לביתה עם דוד, דרך הרחוב הצר שמכוניות רבות חונות בו בצפיפות. יהיה עליה להתעלם מהמכוניות המוכרות של החברים שעִמם הם מטיילים בשבתות בסתיו, ומהאור שכָּבה לפתע בחלונות דירתם בקומה ג’.

    ואז, כך היא כבר הפליגה בדמיונה, תעלה במעלית האִטית שוועד הבית הבטיח לשפץ, תפתח את דלת הדירה ותעלה אור בסלון, שיוצף מיד בקריאות שמחה מדוּמה ושירת “יום הולדת שמח” בזיופי קולות מגרונות תאבי תִּקרובת.

     כוסות יושקו לאוויר וזעקות “עד מאה ועשרים!” מִפנים מאולצי חיוך.

    ולאחר מכן, באותו ריטואל ילדותי שנמשך מאז גן-פנינה בערך, לפני יובל שנים, שבו “החברות הטובות” ישמעו ממנה את המשפטים המתבקשים:

    “ממש לא ידעתי כלום!”; “הפתעה מוחלטת!”; “עד שנכנסתי לדירה לא חשבתי על זה  אפילו, איך סידרתם אותי כולכם!”

    והנשים הצייצניות יכרכרו סביבה, ימדדו אותה בעיניהן וישוו את חמישים שנותיה על משקלן וקמטיהן עם החריצים שחרץ אותו עריץ אף בהן, ויצווחו באוזניה:

    “את נראית נהדר!”; “איזו משפחה נהדרת יש לך, איך ארגנו הכול ללא ידיעתך, בעלי שאוּל  לא מסוגל לרחוץ כוס ודוד והילדים שלך… ממש נפלאים!”

    מזג האוויר היה גשום עדיין ובחוץ נשבו שרידי רוחות חורף לחות, אבל האביב בו אמורה להיערך “מסיבת ההפתעה לרגל מלאות חמישים לציפי” כבר עמד בפתח, ובחדר השינה לחש דוד לחברים על דבר המסיבה מתוך רשימה מסודרת, שאותה ליקט מספר הטלפונים הישן. 

    הכול דכדך אותה. 

      היא לא רצתה מסיבה, גם לא מסיבה רגילה ללא הפתעה. אפילו לא ארוחה חגיגית במסעדה עם “החברים הקרובים”.

    כל שרצתה היה שהחורף ייגמר סוף סוף, שהאביב יגיע וששגרת היום אותו בנתה במאמץ לא תוּפר. לא היה דבר שצריך לחגוג אותו, גילהּ המתקדם והמעבר לקבוצת המבוגרים מאוד  לא חייבו לדעתה שום מסיבה או הרמת כוסית. הספק של שנות הארבעים הוסר, חמישים כבר לא מתיר ספק לאן היא משתייכת.

    הילדים בגרו, הבעל עסוק בענייניו, חייו רצים במסלול מסודר, מוכתב. גיל הפנסיה ידוע והוותק אותו צבר, זקוק רק להשלמה של עוד כמה שנים.

    דוד לא מוטרד, הוא כמו רץ המשלים מרוץ שׂדה ארוך, וכבר רואה את הסיום המתקרב שמחזק אותו. עוד שנים ספורות יפרושׁ ויוכל להשתתף בהרצאות הבוקר.

     ללכת לים ל”פרלמנט” שיארגנו החברים על החוף.

     לנסוע לארצות המזרח שטרם ביקר בהן ו”להרחיב אופקים”. ‏

    היא שמעה ברקע את הלחשושים, את הנבירה באלבומי הצילומים הישנים, את הסחות הדעת המגושמות של דוד ושל גלית ושי ילדיה הבוגרים. מעולם לא היה לדוד ולילדים הרבה נושאי שיחה משותפים. גם גיל הנמצא עתה בפוּנה לא היה דברן גדול, ובטח לא עם אביו. אבל עתה בשבועות האחרונים, היא מוצאת אותם מתלחשים בישיבה ליד שולחן המטבח, וכשהיא מגיעה מהסוּפר עמוסה סלי קניות, הם כאילו שבים מיד כל אחד לעיסוקו.

    “מגוחך ממש,” חשבה ציפי.

    את עצמה הגדירה במושגים הלקוחים מהרומנים שקראה בשקיקה או מסרטים שבהם צפתה. כשחשה את עצמה על סף התפרצות יצאה מהבית בטריקת דלת לסיבוב רגלִי בשכונה, הקדחת שחשה הרגישה בכל איבריה היתה בשבילה מערבולת החושים של אֶמה בובארי,  רגשותיה גאו והיא דמיינה את עצמה רצה אל זרועותיו של ליאון, מסתערת בייאוש אל שִׁכחת היום-יום, אל התשוקה הלוהטת חסרת הגבולות. רק העלייה לרחוב רש”י שהצריכה אותה למאמץ, השיבה אותה אל המציאות.

    אותה תכונה, של להגדיר את עצמה כדמות מהקולנוע או מהספרות, ליוותה אותה מאז  שהיא זוכרת את עצמה. היא היתה לכלוכית, כשאִמה הטילה עליה ללכת למכולת ולהביא מצרכים. היא היתה סקארלט אוהארה מחלף עם הרוח, כשדוד בעלה הצעיר יצא למילואים. 

     עתה, באיחור של שנים, היא ספק חנה, אשתו של מיכאל גונן ממיכאל שלי.

    “לא,” היא אומרת לעצמה תדיר, “אינני חיה דרך הספרים, אני לא דמות ערטילאית, אבל יש הרבה אמת בדמויות הנייר והצלולואיד המאפשרים להזדהות עמן, זה מקל עלי להסביר לעצמי את היחסים ביני לדוד ולילדים.”

    ציפי כבר לא עובדת במשרה בה החזיקה מזה שנים אחדות, חמש בערך.

    כשסוכנות “פאוור-גז” לחלוקת בלוני גז נסגרה, נאלצה ציפי לחזור לביתה לאחר שעבדה שם שנים כה רבות.

    היה טוב בקן הגז החם. שם, באלנבי ליד כיכר המושבות, בחנות שתקרתה הגבוהה מתפוררת ושנורות הניאון הארוכות השתלשלו על שרשראות חוּליות חלודות, מאובקות  ומשובצות חריוני זבובים וקורי עכבישים, והפיצו אור מלאכותי על קירות צהבהבים עליהם תלויות היו כרזות פרסום ישנות של חברת הגז. 

    היא היתה מגיעה לחנות כל בוקר, בתיקה כריך שהכינה לעצמה בבוקר לפני ששלחה את הילדים לבית הספר.

    שולה הקדימה אותה, פתחה את המנעולים הכבדים שנעלו את סבכת המתכת שגוללו מטה ערב קודם, אל מדרכת הרחוב.

    בתנועה חזקה דחפה שולה את הסבכה כלפי מעלה וזו התרוממה אט-אט והתגלגלה מעלה.  דלת החנות נפתחה בקלות ושולה הכינה את המשרד לקראת היום החדש. אז הגיעה ציפי. היא הניחה תיקה במגֵירת שולחן העץ שעמד באותה פינה שנים רבות, וניגשה לחלוט מים בקומקום.

    שרגא היה מגיע מאוחר יותר, לאחר סיבוב הבוקר במשאית שחילקה עם שחר את בלוני הגז שהוזמנו יום קודם לכן. היא הגישה לו קפה ללא אומר. שתי כפות גדושות סוכר, כף שטוחה משקית נייר עבה של “לנדוור” בכוס זכוכית שנותרה מדור אחר ושהיתה חביבה עליו, “הגביע הקדוש של שרגא”, כך קראו לה.

    הוא הטיל תיק עור ישן על השולחן, ובו פנקס קבלות וערֵמת המחאות ומזומן. ציפי נטלה את הכסף וסידרה אותו, מיינה את השטרות, סידרה את הצ’קים, רשמה בספרי הנהלת החשבונות והכינה הפקדות לבנק, שאליו היתה צריכה להגיע כל יום עד שתים-עשרה וחצי.

    לא היה הרבה מה לומר. שגרה ברוכה, שהעסיקה אותה ומיקדה את תשומת לבה יותר משני עשורים, מהשכם בבוקר ועד שעות אחר הצהריים המוקדמות כששבה לביתה.

    היא תהתה, האם גם שרגא ובלהה הוזמנו ל”מסיבת ההפתעה”. מאז נסגרה הסוכנות, לאחר ששרגא קיבל התקף לב, הם לא ראו אותו ואת בלהה לעתים קרובות ואפילו לא לעתים רחוקות. הקשר ניתק.

    “אבל למסיבת חמישים מביאים את העבר, מעלים דמויות מהאוב, אנשים שלא ראית עשרות שנים ולא תראה עד להלוויה שלהם או שהם יראו אותך בהלווייתך” הרהרה ציפי.

    היא כבר סלחה ואולי קהתה. שרגא היה גבר נאה, מבוגר ממנה בעשר שנים. היא היתה אישה צעירה, מושכת, כך חשבה. היא עבדה אצלו בסוכנות כבר שנים אחדות וידעה שהוא בקשר עם שולה, כך שלא דרשה בדבר. 

    שולה היתה רווקה, בת כארבעים באותה עת, ועבדה אצל שרגא עוד לפני שציפי הצטרפה לסוכנות הגז. בתחילה חשה בחששה של שולה, שמא תערער ציפי את מעמדה, הן כבכירה בסוכנות והן כמאהבת של שרגא. ציפי לא רצתה כלל לתפוס את שעה מאוחרת לספירת מלאי במקום שולה שחלתה. הוא כמעט שלא אמר דבר כשתפס אותה והפתיע אותה. העניין לא לקח יותר מדקות ספורות, והיא אפילו לא גילתה התנגדות רבה. לא שהיא רצתה בכך, אך משהו אפאתי, משהו לא אכפתי נתן לה לגלוש למשגל המהיר על שולחן העץ הישן. הוא לא דיבר איתה מעולם על כך, לא התנצל ולא ביקש לחזור על המעשה. היא נעלבה קצת, שכן המחשבה שירצה להקים קשר ניאוף קבוע איתה די החניף לה. אבל עכשיו כבר התעמעם הכול, ואם דוד יזמין את שרגא ובלהה היא ממילא לא תדע, כי מדובר ב”מסיבת הפתעה” והיא אינה אמורה לדעת דבר על קיומה.

    מי עוד יבוא, קל היה לנחש.

    ציפי שבה מהסיבוב היומי וחלצה את נעלי הספורט שלה. היא מיהרה להיכנס למקלחת, זיעה כיסתה את גופה המלא והיא ויסתה את ברז המים לנוזל פושר שירד בנעימות על גופה. היא מיששה את צד שדה השמאלי, וחשה בגוש שתפח בו.

    “לא אקלקל להם את החגיגה,” אמרה לעצמה בעודה מנגבת את גופה.

    העניין התגלה כבר מזמן, אולי בסמוך לאירוע עם שרגא. בתחילה כשהתבשרה על ידי הרופא כי יש לה גידול, היא קיבלה זאת במובן של עונש על אותו מעשה, על שיתוף הפעולה הפסיבי שלה לחדירה של שרגא, “החטא ועונשו”, כך קיבלה את הבשורה והקונטקסט המוסרי הקל עליה ונטל ממנה את הצורך המטריד לשאול “למה אני?”

    היא לא סיפרה לדוד או לילדים וגם לא לחברות. היא החליטה שהיא לא נלחמת. “למה לסבול ומה הטעם בסבל?” אמרה לעצמה. אם צריך לעזוב קודם, לפחות עם שני שדיים. אני לא רוצה תמיכה, או השתתפות וצער מסביבי. לפעמים התחרטה על החלטתה. היא ראתה נשים שהכירה נלחמות עד חורמה במחלה הארורה. אבל כשנקפו השנים הגיעה למסקנה שכולן יֵרדו אלֵי קבר במוקדם או קצת במאוחר.

    שבוע לפני שחשה בהכנות למסיבת ההפתעה, בישר לה הרופא בטון שקט כי מדובר עכשיו בחודשים ספורים. הוא בחן את הצילומים וכבר לא ביקש ממנה כי תשנה את החלטתה. הוא ידע שהיא נחרצת בעניין.

    “רק שאצליח לעבור את המסיבה ולא לקלקל להם את ההנאה, יהיה אוכל, דוד יזמין קייטרינג, אני בטוחה,” אמרה לעצמה כשנכנסה לחדר המגורים הריק.

    הזמן חלף עבר לו כהרף, ההכנות הושלמו כמעט, שהרי לעולם אין הכול באמת מוכן. תמיד קיימת תקלה קטנה כמו שלמדה אצל שרגא בסוכנות. תמיד יש שיחת חירום שעה לפני הסדר.

    “נגמר לי הגז!” היתה זועקת, מתחננת ממש לעזרה לקוחה מיואשת בטלפון .

    וציפי היתה יוצאת אל החנות כשהערב רד והמוני אדם צועדים לבית הכנסת הגדול , ומחלצת בלון למשפחה שבאה לקחת אותה ואלף הודיות על שפתותיהם:

    “הצלת אותנו, פסח כשר!”

    הכיבוד של הקייטרינג הוזמן, השקופיות הוכנו בקפידה, הדי-ג’יי נבחר והמוזמנים ידעו היכן להחנות את מכוניותיהם ועד איזו שעה עליהם להגיע. “ואל תאחרו, תעשו טובה!” הזהיר אותם דוד.

    הוא הציע לציפי כי ילכו לראות סרט ברב-מכר להצגה ראשונה. ציפי נעתרה והם יצאו עם חשכה אל מרכז בתי קולנוע ספוג ריחות שמן תירס ומקושט בדמויות, מעין בובות פלסטיק מגוחכות.

    את הסחרחורת שתקפה אותה לאחר הקרנת הפרסומות ייחסה לרעש הרב שבאולם הקטן. במהלך הסרט חשה חולשה וביקשה לצאת החוצה אל השירותים. היא שטפה פניה ביסודיות במים קרים, מנסה להתרענן קצת. “עלי להחזיק מעמד, אסור להרוס את הערב לכולם!”

    כשיצאו לביתם השתדל דוד להקנות לפניו הבעה שלֵווה וסתמית. ציפי חשה טוב יותר ושמחה בכך. המסיבה היתה הצלחה מסחררת, ציפי הופתעה לחלוטין, הכיבוד היה לעילא והקרנת התמונות של ציפי כילדה בצמות ריגשה את כולם.

    בשעת חצות עזבו אחרוני המוזמנים. ציפי ודוד פרשׁוּ לחדר השינה, “מחר נפתח את המתנות,” אמרה ציפי לפני שנרדמה בחיוך מאומץ.

    למחרת כשקם דוד מוקדם, חש באופן מוזר כי ציפי כבר לא תקום. הוא לא נבהל, הוא לא איבד את עשתונותיו, הוא ידע כי המועד הגיע. ד”ר סימנטוב עדכן אותו. כבר לפני חודשיים החליט כי במקום הלוויה לציפי הוא יערוך את המסיבה האחרונה לכבודה. היום הוא לא ישתמש ברשימה הטלפונית. רק הוא והילדים ילוו אותה לדרכה האחרונה. כך היתה רוצה.

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַתְּחִינָּה לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה / אֲנִי הַחֲדָשָׁה

    טלי כהן שבתאי
    הַתְּחִינָּה לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה “הֲתָבִינוּ מֵהֵיכָן בָּאתִי וּבְאֵיזוֹ תַּחְמֹשֶׁת אֲנִי עוֹטָה כְּשֶׁאֲנִי...

    וּבַלֵּילוֹת

    יעל רן
      וּבַלֵּילוֹת, גַּעְגּוּעִים מִצְטַבְּרִים לְמִלִּים. כּוֹתֶבֶת אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי. רְגָשׁוֹת שֶׁמִתְקָמְרִים...

    האקזיסטנציאליזם כפרשת דרכים בספרות הישראלית

    אורציון ברתנא
    יצחק אוורבוך-אורפז מול יהודה עמיחי 1. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הגיעה אל הספרות...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית