"החיים כמשל", ספרו הידוע של פנחס שדה, הוא אוסף של הרהורים, רגשות, סיפורים קצרים, פרשנות דתית – מושתתים כולם על התנסויות שחלקן התרחשו במציאות וחלקן הן פרי הדמיון. הקורא נשאב על חייו של שדה כשהוא מתוודע יותר אל עולמו הפנימי מאשר לדמויות שמוזכרות בו ולאירועים שחלקם מתוארים בהרחבה. עיקרה של יצירה ייחודית זו שהיא מעין תמונת נפש. אשנב אל עולם פנימי. זו אינה אוטוביוגרפיה רגילה אלא הזמנה להשתקע בתיאור החוויות של הסופר שאינן מובאות על פי סדר כרונולוגי, חלקן ספק התרחשו ספק לא, ולִבן הוא הרגשות והמחשבות שהן עוררו. בדידות, רעות, תאווה, אהבה, תיאורי נוף, אמונה דתית – וחלומות.

תיאורי חלומות הם תמיד מרתקים, גם כשאין מדובר בסופר כמו יצחק שדה. בעולם שהושפע כל כך מהפסיכואנליזה, אנחנו נוטים להתייחס לכל תיאור של חלום כאל רמז לעולמו הרגשי של החולם. החשיבות של החלום נגזרת מהאופן שבו הוא משקף את עולם הערוּת. כמעט מבלי משים עולה השאלה מה אומרים החלומות על החולמים.

אולם יצחק שדה מתייחס באופן שונה לחלוטין אל החלומות; מבחינתו יש להם קיום ממשי כמו להתנסויות של אדם ער. החלום אינו אמצעי להבין טוב יותר את החיים אלא הוא מתקיים בזכות עצמו, והוא אף עשוי להכיל חוויה רגשית עמוקה יותר מהתנסויות שקרו במציאות. הוא המשך ישיר של עולם שעיקרו הרגש והחוויה הרוחנית.

הספר כולל חלומות מסוגים שונים: נסיעה למקום לא ידוע, פגישה עם דמויות היסטוריות, חוויות מבעיתות שכוללות איזו תובנה. חלומות המסע הם מרתקים משום שבדרך כלל הם כלל אינם משקפים את המקום הפיזי שעליו חלם שדה "החלומות היקרים ביותר ללבי הם אלו הנושאים אותי לערים זרות; או אף לערים נודעות לי, שהחלום מעניק להם אופי זר. לא בגלל הנוף הפנטסטי אני מוקיר את החלומות האלה, כי, באמת, הנוף המתגלה לי בחלום הנו, על פי רוב, פשוט עד מאוד: רחוב שכיח, בית גדר, ים… ואולם בנוף הפשוט הזה כמוס (אולי עקב היעדרות החומריות) כוח בל יתואר של שחרור." כוחו של המסע שמתקיים בחלום אינו טמון בכך שהוא מאפשר להגיע אל ערים וארצות מרוחקות אלא בכך שהוא חסר גבולות. כל טיול, מוצלח ככל שיהיה, תחום תמיד במקום, זמן, אילוצים כאלו ואחרים. המסע בעת השינה משחרר, אומר שדה, כי  אין בו שום צורך בצמצום, בהגבלה.

שדה ממשיך ומספר שבמשך שבעה לילות חלם שהוא מצוי כל פעם במקום אחר, ואף החל לשאול את עצמו להיכן יפליג בלילה הבא. "באחד מהחלומות הייתי מתהלך לי ברחוב עזוב, בין בתים עתיקים, וממלמל בדחילו ורחימו: הנה אני נמצא בפטרבורג של דוסטוייבסקי! לא היה בחזותה עיר שום דבר שידמה לפטרבורג דווקא." די בכך שהחולם יאמין שהוא מצוי במקום מסוים בכדי שיחוש התרגשות ואולי גם שמחה. החוויה הרגשית של ביקור בעירו של דוסטוייבסקי לא נופלת מביקור פיזי בעיר. לבה של הנסיעה הוא השהייה במקום שאפשר לדמיין שדוסטוייבסקי חי בו.

אולם החלום כשלעצמו איננו משחרר. על חלומות המסע הוא אומר "חלומות אלה, כאמור, הם היקרים ביותר ללבי, ויקרים לי מחלומות אהבה ואושר, מכיוון שהאושר אין בו שום שחרור כי אם, באמת, משום שעבוד." בעולמו של הסופר שבדידותו היא חלק מרכזי מקיומו החופש הוא מסע נטול גבולות; אושר שנולד מאהבה וקרבה הוא מגבלה, אפילו אם הוא מתקיים בחלום.

כוחם של חלומות טמון גם בכך שהם אינם כפופים לחוקי הזמן. אין בהם רצף כרונולוגי, אירוע מלפני שנים רבות יכול להתגשם כאילו התרחש לאחרונה. הנה מביא שדה סיפור על נער בן שבע עשרה  שנרדם וחולם חלום שיש בו "רק תמונה אחת פשוטה, ואולם הוא מלא רגש. בחלומו מחבק הנער נערה זרה לו; היא צעירה מאוד, רק ילדה, באמת … אי אפשר להביע את האושר המתוק, שממלא את לבו של החולם בשעה שהוא מחבק את גופה בזרועותיו. ופתאום מתרחש לו דבר מפליץ; פני הילדה מטשטשות בערפל, ולאט לאט מתגלות תחתיהן פנים אחרות, פני ישישה. והפנים החדשות צוחקות לעומתו, והוא רואה את הפה חסר השיניים ובתוכו לשון קטנה מאוד, מתגלגלת ומתפתלת בשעת צחוק כמו זנב לטאה קצוץ. הוא רוצה לצעוק. הוא מקיץ." בשבריר שנייה של חלום חולפים חיים שלמים. נערה צעירה שובת לב הופכת בחטף לזקנה מבעיתה חסרת שיניים. כשהוא מתעורר הוא רואה נערה צעירה מביטה בו והוא תוהה האם יש קשר בין החלום למציאות. שדה, יש לשים לב, נמנע מתיאור פשטני של הקשר בין חווית החלום והמציאות. אפשר היה להציע פרשנות פשוטה לחלום: הזמן משחית כל דבר, נעורים שובי הלב שמתחלפים בזקנה מכוערת, מה שיפה היום יהיה מכוער מחר. אולם שדה מותיר את החלום בלתי פתור. יחליט כל אחד מהקוראים אם יש בכלל קשר בין החלום המתואר למציאות, ואם כן, מהו.

ספרו של פנחס שדה: "החיים כמשל"

יש בספר גם פגישות עם דמויות היסטוריות מרתקות. הוא פוגש את דויד המלך וחש להתריע בפניו מפני שרי צבא שמבקשים לפגוע בו. כתוצאה מכך רודפים אותו אבנר ובניה "אבל כאשר פניתי במבטי אל דויד הסב המלך את עיניו ונעצן בקרקע; הוא הפקיר אותי." בשבריר שניית חלום נחשפת בגידתו של דויד באלה שחשו להצילו.

בעת העתיקה נתפס החלום כמציאות אובייקטיבית, ממש כמו החיים. ביוון נגלו האלים בפני האדם בשנתם, וחלום על אדם כלשהו, מוכר או זר, הובן כביקור של אותו אדם אצל החולם. אם חלם בן על הוריו שהלכו לעולמם נתפס החלום כביקור שלהם אצל בנם. שדה מביא בפני הקורא נקודת מבט הפוכה: המציאות היא מעורפלת ולא ברורה, אין כמעט אמיתות מוחלטות אלא רק תפיסה אנושית מוגבלת של אנשים ואירועים. דווקא משום כך החלום ממשי כמעט כמו המציאות – ולעתים אף יותר ממנה.