"אתה יודע, חיים, לפעמים אני נזכרת איך היינו יורדים בשישי לחוף הים, עוברים דרך רחוב גאולה עם הבתים הלבנים המקומטים, כשרעש הגלים היה מקבל אותנו. זה מרגיש לי כל כך רחוק היום אפילו שאני רואה את החבר'ה הצעירים עושים את זה בדיוק כמו שאנחנו עשינו.”
דבורה התקרבה לשנת ה-77 שלה ובכל יום שישי בשעת צהריים, היתה נזכרת בערגה איך פעם, היא ובעלה חיים, היו ממהרים לרדת לחוף הים של תל אביב ונהנים משמש שלא היתה צורבת אותם כמו השמש של היום. היא היתה מחכה כל השבוע שיגיע שישי, בזמן שאפתה לחמים ורקחה ריבות במעדניה של מוטק'ה. "כל תל אביב היתה מגיעה אלינו," היתה נוהגת לומר.
"רוצה שנלך היום לים?” שאל אותה חיים.
"אני לא יודעת,” אמרה, "אני לא כל כך אוהבת למרוח על עצמי את הקרמים האלה שחייבים לשים היום. זה מיד שורף לי בעיניים וגם הים כל הזמן מלוכלך והמדוזות. בקיצור, אני לא יודעת, אני חושבת שאלך לנוח במיטה. אני קצת עייפה.”
"טוב, יקירה,” השיב בעלה, "אני ארד למטה לקנות לנו חלה וירקות ופירות טריים לשבת.”
לקראת כניסת השבת, החלה דבורה לבשל. היא העמידה סיר עם מרק עוף ריחני על הכיריים. זורקת אליו את ראש הסלרי הגדול. לאחר מכן, הכינה את העוף עם תפוחי האדמה המפורסם שלה.
"אתה בא לשולחן?” צעקה לחיים, שישב בכורסא שלו עם ספר ההיסטוריה התורן שעסק בתפקידם של הלוחמים היהודים בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה.
"עוד רגע,” קרא אליה, מנסה לחטוף עוד פסקה ועוד עמוד.
"נו, מה אתך? האוכל מתקרר!” הרימה את קולה ואז נשמעה דפיקה בדלת.
"אימא,” קרא אליה יובל בנה הבכור שהגיע לבקר, כפי שעשה בכל שישי בשנתיים האחרונות.
"שמעתי אותך כבר בחדר המדרגות,” אמר.
"אהה, זה אבא, הוא עדיין מתעקש לסיים את הספר שלו ולא בא לשולחן.”
"עוד פעם זה?” השיב לה, "כבר דיברנו על זה. אמא, אבא לא פה, הוא… הוא מת, זה היה כבר לפני שנתיים. את ואני הולכים מדי פעם לבית הקברות הישן בטרומפלדור. שם את קוראת לו קטעים מהספרים שאהב.”
"על מה אתה מדבר?" צחקה דבורה, "הרגע דיברתי איתו. הנה, הוא פה בכורסא שלו,” הצביעה אל הכורסא הכחולה המרופטת שכעת עמדה מיותמת, מתגעגעת לבעליה שהסתלק.
"אימא, אני רוצה שנלך בראשון לד"ר מרטינז. דיברנו על זה כבר כמה פעמים.”
"שטויות,” פסקה בהחלטיות. "אז מה אם מדי פעם אני אוהבת לדמיין. זה לא עושה אותי חולה. זה עושה לי טוב,” ועיניה נצצו מאושר.
תגובות