"אני, חבקוק" מאת רבקה רז, הוצאת טוטם, 2024, 239 עמודים

"אני, חבקוק" הוא רומן חניכה מיוחד במינו, שהתחלפות הזמנים שבתוכה אמור הגיבור־המשורר לעבור מילדות עד זקנה – נדמה שכמעט שאין לה השפעה עליו. הגיבור החי בשני יקומים, החלומי והמציאותי, כשהראשון מאפיל על האחרון, כאילו מדשדש במקום ולא ממש מתפתח. זאת מפני שרבקה רז נוקטת מנגנון אינטרטקסטואלי וסיפורי מתוחכם וחשאי, מטשטש זמנים ומקרב רחוקים, כדי שהתמורות בחיי הגיבור יחולו אבל לא יורגשו, יתממשו אבל לא באופן דרמטי או קיצוני. אני מעזה לומר, שסיפורו של חבקוק, גיבור הסיפור, יכול אפילו לשמש דוגמה, אב טיפוס, לסיפוריהם של רוב האמנים בעולם. הם, כמו חבקוק של רבקה רז וכמו חבקוק של ס. יזהר – כי גם ליזהר יש סיפור שנקרא "חבקוק" – "צופים וחוזים אל מעל קומת הדברים הרגילים". כלומר, הם חמושים בראייה פנימית ורואים את העולם אל מעבר לנגלה. בנוסף, הם שומרים בקנאות על חיבור תמידי עם חוויות הילדות, ובד בבד מנסים לאמץ לעצמם ייחודיות: יהא זה סגנון מובחן, פרט ביוגרפי בולט, או שֵם עט.
ראשיתו של הרומן "אני, חבקוק" הוא גיל שמונה, שבו מחפש הגיבור זהות חדשה, כזאת שאין בלתה. הזהות, האמורה להבחין אותו מהאחרים, מגולמת במציאת שם חדש. החיפוש בא על רקע העובדה שלו ולאח חורג, בנו של אב חורג, שחדרו למשפחה, יש אותו השם. האב ובנו זרים ולא מקובלים על הגיבור וייעלמו חיש מהר מחייו ומסיפורו, יישארו כתם מעומעם נטול שם וזכר.
השם המשותף לו ולאח החורג, שהוא גם כמעט בן גילו, מסמן שגרתיות ושכיחות ויש להתנער ממנו מהר ככל האפשר. במקום השם הנפוץ, שאפילו לא נזכר ברמז לאורך כל הרומן, יש למצוא שם לא מצוי, שיהיה רק שלו, ויציין במפורש את חד־פעמיותו. לאחר חיפושים קדחתניים שלו ושל אמו נבחר השם חבקוק, שֵם של נביא שולי מתוך שנים־עשר הנביאים הנקראים "קטנים" בשל דברי הנבואה המעטים המיוחסים להם. יתרה מזאת, חבקוק הוא האנונימי שבהם: לא ידוע דבר מוצאו, מה שם משפחתו, מי היו אביו או אמו, מי המלך שמלך בזמנו, וגם שאר פרטים ביוגרפיים אודותיו עלומים ומשאירים פתח לניחושים. הטקסט המיוחס לו גם הוא מוגבל – רק שלושה פרקים קצרים, קשים לקריאה ולהבנה. האיש הזר, הטוען שהוא אבא של חבקוק המודרני, אינו שבע רצון מהבחירה: "חבקוק היה נביא לא חשוב", הוא אומר, "ישעיהו או ירמיהו או אפילו יונה הם שמות של נביאים חשובים הרבה יותר, שמות שיש להם משקל היסטורי […] אבל לשם חבקוק אין היסטוריה ואין זיכרון". האיש הזר איננו יודע, שדווקא בשל אנונימיותו של הנביא בחר הגיבור בשמו.
את התעקשותו של חבקוק לאמץ לו לשם את שמו של הנביא השולי יש לחפש ברבדים גלויים וחסויים של ספר חבקוק ושלוחותיו. עיון בספרו יגלה, שפסוקים מתוכו השתרשו בשפה העברית. הם התגלו במפתיע בקריאת שלושת הפרקים הקצרים של הספר, שכל הילדים בכיתה קראו, כי בניגוד להם, שלעגו לשמו החדש של בן כיתתם, המורה אהבה את השם, ובזכותה קראו הילדים את הספר הנידח. חלקי פסוקים מפתיעים התגלו בספר חבקוק – "עוד חזון למועד", "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא", "צדיק באמונתו יחיה". נראה שחלקי פסוקים מתוך הספר של הנביא השמיני בתרי־עשר, שהגיבור בחר לו בגיל שמונה לשמו, יהיו רלוונטיים לחייו. גם החריזה של השם עם מילים מצחיקות לכאורה, שֵם שהיה בתחילה לשנינה וללעג בפי הילדים, חבקוק־חיבוק, חבקוק־בקבוק, תתגלה בהמשך קשורה למאורעות חייו. לחיבוק זקוק ילד נטול אב, שברמז מאוחר יתגלה שהאב נפל במלחמה, ובבקבוק יעשה הילד עתיר הדמיון שימוש יצירתי שילווה אותו לאורך שנים.
כמו עובדיה, נביא שולי אחֵר, שנשא בפרק היחיד המיוחס לו משא קשה על אדום, הנביא חבקוק נשא משא קשה על בבל. אי לכך, בהשראת ספר חבקוק, לבבל מוקצה מקום חשוב בכל תחנות חייו של חבקוק של רבקה רז. למשל, כשהוא צעיר ויורד שלוש קומות, חמישים ושבע מדרגות, מדירתו בקומה השלישית בבניין המגורים שלו, לקנות בקבוק מים מינרלים במכולת, הוא הוגה את הרעיון לערוף את ראשיהם של בקבוקים אחדים, להפכם לאגרטלי פרחים, ולשלשלם ממרפסת דירתו, שמלמטה היא נראית לו משעממת וחסרת מעוף. בכך ייצור מחווה לגנים התלויים של בבל. יהיה זה גשר בין חייו הפרטיים בכאן ובעכשיו לבין הוד הקדומים של העבר, בין המרפסת הקטנה שלו שבין הירקון והים לבין ערש התרבות שבין הפרת והחידקל. והרוח תפיק מהבקבוקים המתחככים זה בזה צלצול דקיק ומהפנט של פעמונים, קולות שאפילו מלכי בבל לא שיערו כמותם.
לְמה ולמי מרמזת רבקה רז כשהיא מייחסת את התכנון הזה לחבקוק שלה? על פי ההיסטוריונים, המלך נבוכדנאצר השני בנה את הגנים על גדות נהר פרת. עצי הגן נבנו על גבי טרסות. בספר דניאל מתואר חלומו של נבוכדנאצר, שבו הוא רואה עץ ענק המגיע לשמים, רמז לגנים התלויים שנודעו למרחוק והביאו לנבוכדנאצר פרסום רב. הנה תרגום מארמית של חלומו של נבוכדנאצר:

וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשִׁי עַל מִשְׁכָּבִי: רוֹאֶה הָיִיתִי – וְהִנֵּה אִילָן בְּתוֹךְ הָאָרֶץ.
גָּדַל הָאִילָן וְחָזַק, וְרוּמוֹ יַגִּיעַ לַשָּׁמַים, וּמַרְאֵהוּ לְסוֹף כָּל הָאָרֶץ.
עָפְיוֹ יָפֶה וּפִרְיוֹ רַב, וּמָזוֹן לַכֹּל בּוֹ. תַּחְתָּיו תִּמְצָא צֵל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּבַעֲנָפָיו תָּדֹרְנָה צִפֳּרֵי הַשָּׁמִים, וּמִמֶּנּוּ יִזּוֹן כָּל בָּשָׂר.

לבד מהיותו של העץ שראשו מגיע השמימה אזכור למגדל בבל, בחתימת הפרק על ייסוד הגנים הבקבוקיים של חבקוק המשתלשלים מן המרפסת, אכן מדובר על הדרורים והזרזירים שיבנו את קנם על ענפי העץ הזקן שבפינת חצר הבית, ישירו במלוא גרונם, יחוגו, יצייצו ויזמרו סביב הבקבוקים התלויים, וייצרו גשר בין חייו הפרטיים כאן ועכשיו לבין מרחבי הזמן והחלום. מאוחר יותר ייטע חבקוק בגנו עץ תמר נקבה, תחליף סודי לאהבת ילדות רחוקה ששמה תמר. יחסים מיוחדים של "אני אתה" בּובֶּּריאני יתפתחו בין חבקוק לעץ התמר.
בקבוקי הפלסטיק, שהתקשרו למגדל בבל, לגנים התלויים של בבל ולנבוכדנאצר מלך בבל, יצופו ויעלו בהמשך חייו של חבקוק ויעידו הן על התבגרותו והן על הקשר הנצחי שלו למקומו, לחלומותיו ולשיגיונות ילדותו. ספר בן שלושים שירים, פרי עבודה של שלוש שנים, ראה אור וזכה לאזכור בן חמש שורות במוסף "ספרים". במו עיניו ראה את המילים "חבקוק – משורר" מודפסות שחור על גבי לבן. אבל אין לו אשליות, הוא יודע שהוא טיפה בנהר האנונימיות שחוצה את ההיסטוריה האנושית. הלוא שנה אחר שנה ניסה להסב אל שיריו את תשומת לב הציבור המסתובב ביריד הספרים אוכל פיצה ומלקק פירמידה של גלידה, ולא ממש מתעניין בספרים.
מה לא עשה כדי ללכוד את אוזני המסתובבים, לפתותם להקשיב לשיריו? אבל אפילו קריאת השירים במהופך, כשהוא עומד על ידיו, לא הבקיעה את חומת האדישות. אי לכך, נאמן לשמו חבקוק, המעיד על מיוחדותו מזה ועל אנונימיותו מזה, הוא כותב שיר שכותרתו "ניאו־נימיות", וכשהצטברו במגירתו עשרים ושמונה שירים על שקיעת השמש, הוא מוחק מכל אחד מהם את השם חבקוק, משחיל אותם לבקבוקי המים הריקים שנותרו מן הייסוד ההיסטורי ההוא של הגנים התלויים על המרפסת, ומשליך את הבקבוקים לים הטורף אותם. האם הוא מקווה שיימצא נמען שיקרא אותם? בעיני רוחו הוא רואה את תמר, אהובת ילדותו, שמן הסתם גם היא בגרה, תופסת את אחד הבקבוקים ונעלמת אתו.
ואם בצעירותו התלוותה אל השירים המושחלים לבקבוקים התקווה שהים יישאם למרחקים וברוב הימים מישהו ימצאם, והלוואי שתהיה זו תמר, אז הבקבוק של חבקוק המאוחר נאבק בזעם הגלים, המחזירים אותו לחוף. שוב ושוב מנסה חבקוק להשליך את הבקבוק רחוק ככל שניתן, אך הגלים חזקים מחבקוק ומהבקבוק ומחזירים לו פעם אחר פעם את שירו שבבקבוק.
הזמן החולף, שיש להסכין עם העובדה שהוא מכבה אשליות ותקוות, מתבטא אפוא בכך שחבקוק מבין שרק מתי מעט יקראו את שיריו. אמו, שעשור למותה נזכר בכרוניקה של חבקוק, חזרה וקראה כל שיר שלו, ואף שלא ירדה לסוף דעתו, הרגישה שהשירים יפים. תמר אחרת, לא זו מהילדות, שכנה וידידה מושגת־לא־מושגת, היא קוראת חדשה, שמגלה עניין בשיריו, ואף מבינה אותם לעומקם.
הזמן החולף, המחולל תמורות בחיים ובהכרה, מתבטא בין היתר גם בכך שחבקוק מנסה להשליט סדר בספר הטלפונים שלו, שהרי רבים ממכריו כבר הלכו לעולמם. התחלפות האוכלוסייה ברשימת אנשי הקשר היא אינדיקציה להזדקנות: חברים ומכרים נמחקו מספר החיים ויש להניח שגם שמו נמחק מרשימות של אחרים.
במבצע השלטת הסדר, כשהוא כבר בן שישים, הוא מנסה, להיפטר גם ממטען עצום של חפצים לא נחוצים שהצטברו במשך שנים בדירתו וצמצמו את מרחב המחייה שלו. אלא שאין לו לב להשליכם לאשפה ולכן מכניסם לקופסאות צבעוניות שנערמות זו על גבי זו כמו מגדל בבל. מגדל בבל מספר בראשית, שהתגלגל לשמו של עם שחולל אסון על ישראל והנביא חבקוק מתרי עשר נשא עליו משא, יעלה פעם נוספת במחשבותיו של חבקוק כשבביקור בזק בניו יורק יטפס לכתר של פסל החירות.
הקשר האסוציאטיבי והשמי בין מגדל בבל, למשא שנושא הנביא האזוטרי חבקוק על בבל, לגנים התלויים של בבל, שהעץ מחלומו של נבוכדנאצר בספר דניאל מייצגם – הם דוגמה אחת מני רבות לאחד המאפיינים של "אני, חבקוק", סיפורו המיוחד ובו־בזמן הטיפוסי של אָמן, שיש שיאמרו שהוא אוטיסט ויש שיאמרו שהוא בעל נשמה יתרה. בתוך הספר נארגים קשרי קשרים מרמזי רמזים הלקוחים מעולמות תרבותיים ומדעיים שונים ומגוונים: התנ"ך, ספר הזוהר, יצירות קפקא ומלוויל, תיאוריות לשוניות על מסמן־מסומן של פרדינן דה סוסיר, הגותו של מרטין בובר על אני ואתה והלז, אקסיומות מתמטיות כמו "בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", טכנולוגיות חדשות כמו ג'י–פי־טי ואחרות, חייו של פיזיקאי כמו ניקולה טסלה. כל אלה נארגים ונערמים למגדל בבל צבעוני, שמרכיב את חיי הרגש והדמיון של הגיבור, נביא־משורר שולי אבל מפתיע באיכותו ובחד-פעמיותו.
שעון גדול של סבו שעלה בזמנו מפולין, תלוי בביתו, ובכל שעה משמיע את קולו. השעון, שעבר בירושה מסב לנכד, מעיד על זמן חיצוני מתקתק, שעל־כורחו מבגר את חבקוק, שגעגועיו וזיקתו לילדותו נמשכים גם בזקנתו. אלא שבמהלך הזמן, כשהוא מנסה למצוא הרמוניה ואיזון בין גוף לנפש, הוא חייב לוותר קמעה על חייו הפנימיים העשירים והאידיוסינקרטיים ולרתום אותם לתרומה לעולם חיצוני הזקוק לשפתו, לרעיונותיו ולדמיונותיו. הפרק האחרון ב"אני, חבקוק" יעיד על כך.