כְּבָר שָׁבוּעַ שֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת
בִּלְבַקֵּשׁ אֶת חֶמְלָתוֹ שֶׁל הַבַּנְק, שֶׁל מַס הַכְנָסָה,
שֶׁל הַבִּטּוּחַ הַלְּאֻומִּי, שֶׁל חֶבְרַת הַבִּטּוּחַ, שֶׁל הַמּוֹעָצָה.
אֲנִי הֲכִי טוֹבָה בְּמִלִּים כְּתוּבוֹת, אָז הִקְלַדְתִּי (נוֹתְרוּ לִי עוֹד חֲמִשָּׁה תַּשְׁלוּמִים וַאֲסַיֵּם לְשַׁלֵּם עֲבוּר
הַמַּחְשֵׁב) לָהֶם:
שֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת לַגּוּר בָּאֹהֶל, שֶׁאֵין לִי בְּמָה לְהַאֲכִיל אֶת הַיְּלָדִים
שָׁלַחְתִּי גַּם מַדְבֵּקָה
שֶׁעָלֶיהָ כָּתוּב:
“כָּל אָדָם שֶׁאַתֶּם פּוֹגְשִׁים נִלְחָם בְּמַאֲבָק שֶׁאַתֶּם לֹא יוֹדְעִים עָלָיו.
תִּהְיוּ נֶחְמָדִים. תָּמִיד.”
חָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַמַּחְשֵׁב, בָּטוּחַ יֵשׁ אֲנָשִׁים,
וְכָל הַזְּמַן אוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת
אָז לָהֶם יֵשׁ אֶת הַמְּשׁוֹטִים
וּבִקַּשְׁתִּי חֶמְלָה, אֲפִלּוּ רַחֲמִים עַזִּים.
עַכְשָׁו, נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי, דְּרוּשָׁה חֶמְלָה גַּם לִי מֵעַצְמִי.