close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • זכוכית שקופה

    יצחק מלר | סיפורים | התפרסם ב - 13.04.21

    ענקית וקוסמופוליטית היא עיר הבירה של המדינה בעלת הדגל הכחול שבמרכזו כוכב לבן. בלב הכרך מתנוסס גורד שחקים עצום שהפך לסמלו המסחרי. קירות הבניין עשויים מזכוכית מיוחדת שמשובצת בתוך שלד של ברזל ובטון. צורת הבניין היא כשל פירמידה המוצבת על ראשה. בקומת הכניסה וזו שמעליה, הקירות הם שקופים לחלוטין בעוד שביתר הקומות הזכוכית מואפלת ומעושנת ואין לראות דרכה את המתרחש בפנים. קומת הקרקע היא לובי עצום בממדיו. הוא מחולק למדורים בהם נראים בבהירות מוארת הרהיטים והדלפקים ומעשי האנשים הנעים ביניהם. במרכז השפיץ הנעוץ בקרקע ישנה מסה של מעליות ומדרגות נעות ומצלמות קיר מוסוות הפונות לכל פינות הלובי. המביט מן הצד רואה נחשי אדם כמו עקלתונים של נחילי נמלים שנעים מעלה ומטה ובמעגלי הלובי כמו ציור של מבוך אנושי סוער. את קומת הכניסה מקיפה רחבה ענקית, מעוצבת להפליא שבה נעים המוני אדם בכיוונים שונים, עסוקים בקניות בדוכנים, טיולים רגליים, האכלת יונים והשלכת פירורים לברכות דגים סביב מזרקות צבעוניות. מעבר לרחבה משתרעות שדרות עצים שחוסמות את שדה הראייה המישורי בפני כבישים ומחלפים רב-מסלוליים שמקיפים את האזור, ובהם תנועה סואנת של כלי רכב ורכבות. ומעבר למעגל הכבישים משתרעת העיר על שלל מרכיביה: בנייני משרדים ומגורים, מבני ציבור למיניהם, מרכזי קניות, רחובות וסמטאות, אצטדיונים ופארקים – כולם בגובה הרבה יותר נמוך ביחס לגורד השחקים האייקוני שנדמה למגדל פיקוח המזדקר אל על מעל שדה תעופה מישורי רווי במטוסים נוסעים או חונים… כמו מגדל בבל קורא תיגר מול שמים של אלים.

    בצוהריי יום אחד, בשיא הגודש האנושי היומי, מתרחש אירוע יוצא דופן בקומת הכניסה של גורד השחקים. בזמן מקביל, בשני מדורים שנצפים מכל עבר, מתחוללות שתי תקריות מזוויעות: גבר מבוגר שעוקב אחרי נערה כבת שש עשרה, לפתע אוחז בה בכוח רב וגורר אותה אל ספת ישיבה מעוצבת באלגנטיות מאחורי עציץ נוי שאינו מסתיר דבר ושם אונס אותה במהירות ויעילות בלתי נתפסים! הנערה המשותקת מאימה אינה מוציאה קול וקופאת כאשת לוט הצופה אל הקהל החולף במבט מחריד של עצב וזעקה אילמת. האירוע מסתיים תוך דקה או שתיים והאיש שמרכיב משקפי שמש כהות רוכס את אשנב מכנסיו תוך ריצה לכיוון אחת היציאות. קהל העדים שמורכב מהמון אנשים משני צידי קיר הזכוכית, חולף או נעצר קלות וממשיך, מסיט עיניים, והבודדים שניגשים מאחרים את המועד ולא יודעים מה לעשות עם נציב המלח השרוע על הספה מעולף ודומע, אחרים נוספים לא רודפים אחרי האנס הנמלט שאינו נראה חמוש, ופרטים נוספים נראים מתקשרים בטלפונים ניידים שנשלפים מנרתיקים כדי להזעיק אנשי בטחון ויש אף כאלה שמצלמים בהליכה את המתרחש בעזרת אותם מלבנים מרצדים. אנשי הבטחון הגיעו הרבה זמן אחרי שהמסך ירד על הצגת הדמים ואין פוצה פה או מצפצף. התקרית נדמה ונמוגה כמו אדוות במים שקטים אחרי זריקת אבן אנושית זעירה על משטח בולעני.

    במדור אחר, במרחק כמה עשרות מטרים משם, נראה אדם צעיר ומקועקע, מנסה בכוח עצום ואכזרי לחטוף תיק שתלוי על צווארה וסביב כתפיה של אישה צעירה, נכה על כיסא גלגלים. היא צורחת נואשות. הצעיר אינו מצליח לנתק את התיק שכרוך סביב גופה וגורם לנפילתה מכיסא הנכים. היא מוצאת את עצמה מחליקה בגרירה כמו מגלשי סקי על רצפת השיש עד שהצעיר מתייאש, עוזב את רצועת התיק ובורח דרך יציאה קרובה. שם, איש בטחון זקן שהיה עד לאירוע מנסה לעצור אותו ללא הצלחה. אין צורך לומר, גם תקרית זו אורכת דקה קצרה ותגובות קהל העדים במקרה הזה לא שונות מהתגובות שנצפו במרחק מה משם ולכן אין טעם לדקלם מחדש את הכלימה הזאת.

    זמן קצר אחרי ההתרחשויות האלה נראים צוותים של שני אמבולנסים מפנים את הנערה הקפואה ואת הנכה הצעירה  הכועסת לבית חולים קרוב. אם כן, בצוהריי אותו היום השגרתי היו שם מקרבנים, היו שם קורבנות, היו שם מצלמות והיו שם המון עדים, אולם בפועל ממש, היה שם עולם כמנהגו נוהג כי לכאורה אין חדש תחת השמש, אפילו שכבר נאמר על עבודה זרה "אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו, עתידין לתת את הדין", נו… אז אמרו… שוטים היו, רואים היו, מתערבים לא היו, מצלמות צילמו ודין אין! אבל זה לא הסיפור.

    התקריות דווחו בכלי התקשורת, הקורבנות התראיינו, הקרובים התעצבנו והמשטרה פתחה בחקירה שעדיין מתנהלת בעצלתיים מקובלים. אלא שהפעם הצעירה הנכה החליטה שלא לסמוך על הממונים ופנתה לכיוון אחר. ובמקביל לבירוקרטיה של שלטון העם היא הגיעה לפתחו של חוקר פרטי מופלא אבל צנוע כפייתי שמעדיף להישאר מאחורי קלעים ולא בקדמת במה. גם משפחתה של הנערה הקטטונית הצטרפה אל הנכה. אותו חוקר פרטי לא היה שרלוק הולמס או הרקול פוארו אלא יהודי מחולן וכחוש כבן חמישים בשם צדקיהו שולםלופנר ובקיצור צדקי שולם הקטן. היה לו משרד מוצנע בדירת קרקע באחת מסמטאות עיר הבירה ולשם הגיעו הורי הנערה שנאנסה והנכה הצעירה באחד הערבים כשבועיים לאחר האירועים שתוארו. השעה היתה שמונה בערב של יום קיץ חמים כאשר הם נכנסו למשרד. הם חלפו על פני חדר כניסה קטן ללא מזכירה ונכנסו לחדר פנימי גדול. במרכזו ניצב שולחן עץ פשוט ועליו טלפון, כמה ניירות, עפרון בודד, חפיסת סיגריות נובלס ירוקה, קופסת גפרורים של נור, כיסא פשוט מאחוריו ומספר כורסאות מפוזרות לפניו ותחושה של ריקנות ביישנית. אולם, כניגוד משווע, קירות החדר היו מכוסים באצטבאות גדושות בספרים ואפס תמונות, קישוטים או תעודות פרסים. אור ניאון צהוב נזרק מהתקרה וממנורה עומדת בפינה הימנית ליד השולחן.

    צדקי קם מכיסאו וקיבל אותם במאור פנים מנומס ואדיש. הנושא היה ידוע. הם ביקשו את עזרתו באיתור עדים. לנוכח מבוכתו הצפויה של הקורא חייבים להבהיר: כמה ימים לפני כן פרסמה המשטרה את העובדה שהצליחה לאתר ולעצור את חוטף התיקים ואת האנס ושניהם עומדים למשפט. הקורבנות לא התקשו לזהות את החשודים במסדרי זיהוי ומצלמות האבטחה של הלובי סיפקו ראיות סבירות לאימות האירועים וזהות התוקפים. ברם אולם, המשטרה התקשתה באיתור עדים לאירועים, והרי היו רבים מספור כאלה וגם אלה שצילמו מקרוב במכשירים הניידים שלהם. התובע פרסם קול קורא והתחנן בפני הציבור להתייצב ולהעיד… ולהפתעת ומבוכת כולם — עדים לא הופיעו! הסנגורים כבר טענו בצהלה שבלי עדים נוספים הם יצליחו להטיל ספק סביר בתמונות ממצלמות האבטחה ובוודאות הזיהוי של הקורבנות ויש מספיק טריקים ושטיקים ותקדימים למצב עניינים מסוג זה. הציבור והתקשורת היו מזועזעים מההתפתחות המבעיתה שהלכה ונרקמה לנגד עיניהם. תחושות של תדהמה, זעם וכאב התפרצו ברחובות וברשתות ואפילו פחד מהאפשרות של זיכוי האשמים ללא ספק מחמת הספק. זה היה מצב העניינים שהביא לפגישה הדחופה בין הורי הנערה והצעירה הנכה לבין הבלש צדקי שולם הקטן. מאחר והנושא היה ידוע בציבור הפגישה הייתה קצרה ועניינית. עם זאת, צדקי טרח להבהיר להם:

    "אעשה כמיטב יכולתי. איני מבטיח דבר הגם שאני בטוח בצדקתכם אבל דעו לכם, בתי משפט אינם עוסקים בעשיית צדק אלא בדיני ראיות קרים כקרח, ועורכי הדין עוסקים בפרוצדורות ומציאת לקונות בחוק לטובת הלקוחות שלהם ללא קשר לאמת העובדתית. הקורבנות אינם פקטור במשחק האכזרי הזה שבו כסף, כבוד ופרסום הם התמצית שבתחתית הכוס. אני מזהיר אתכם מראש, אין זה מסובך לאתר עדים אבל זה מאוד מסובך עד בלתי אפשרי לגייס אותם להעיד בפועל! מנוף הלחץ החוקי שניתן להפעיל עליהם (הדגש הוא על 'חוקי', רוצה לומר, עדות תחת לחץ פיזי, סחיטה או שוחד פסולה מראש ואינה קבילה בבית המשפט) הוא שכנוע, שכנוע ועוד הפעם שכנוע תוך פנייה למצפונם בלבד. אי-אפשר להכריח אדם להעיד תחת שבועה בניגוד לרצונו ואם כבר מכריחים אותו לעלות על דוכן העדים הוא תמיד יכול לומר 'לא ראיתי, לא שמעתי, לא שמתי לב, אני לא זוכר, זה לא אני שצילמתי וחוץ מזה הצילומים נמחקו מהנייד' או לחילופין 'הביאו אותי לכאן בכוח ואיני מעיד כאן מרצוני החופשי' ועוד כהנה וכהנה התחמקויות והרי אי-אפשר באמת להוכיח שהוא משקר אלא במקרים נדירים מאוד, מה עוד שבמקרים כאלה העובדה שאינו דובר אמת משחקת לרעת התובע כי הוא מערער את עצם האמינות של העדות. אנשים לא רוצים להסתבך עם החוק והפרוצדורות והם פוחדים מהתרחיש הקבוע שבו חקירה נגדית צולבת וחסרת מעצורים של הסנגורים גורמת להם סבל, קלון ותסכול שאינם רוצים בהם… לא אמשיך לייאש אתכן… אצא לדרכי ובעזרת השם אולי אצליח להביא עדים."

    צדקי עבד כמטורף יום ולילה במשך שבעים ושתיים שעות רצופות. הוא נפגש עם עשרות אנשים, עדים פוטנציאליים וצבר רשימה ארוכה של שמות, כתובות והודאות לא רשמיות, אבל לא מצא ולו אדם אחד שהסכים להעיד בנפש חפצה. היו בודדים שהיו מוכנים להעיד אך הציבו תנאים כמו עילום שם ועם ברדס על הראש או בדלתיים סגורות – מה שאינו קביל במשפט פלילי מהסוג שלנו. אפילו צדקי המנוסה שכבר ראה הכול בחייו התפלא. הרי לא מדובר בעדות כנגד ברוני מאפיה או סמים, כנגד כנופיות פשע או אילי הון מעוררי אימה ולא מדובר בהסתכנות עצמית ברת משמעות, מה כבר יכול אותו אנס מבוגר מחליא או אותו צעיר פושע רקק (חוטף תיקים מנכים וחלשים) לעשות להם? במה הם יכולים לאיים על העדים? אפילו הכחשה חסרת שכל, הפצת ידיעות כזב או ביוש ברבים ברשתות אינם ממש רלבנטיים במקרה הזה. וגם כאשר איתר עדים שהראו סימני התרככות הוא הבין שאלה יפלו טרף קל על דוכן העדים תחת מתקפת מלתעות הסנגורים ואזי שכר עדותם ייצא בהפסדם. בבוקר היום הרביעי הוא זימן למשרדו את הורי הנערה ואת הנכה ונשא בפניהם נאום הצטדקות ואכזבה נורא בנוסח "אני מאשים":

    "צר לי, אנשים יקרים, יש לי פנקס מלא וגדוש בפרטים של עדי ראייה ישירים אבל אין לי ולו בן-אנוש אחד שמוכן לבוא לבית המשפט, ולדבר מעל דוכן מאזני הצדק. לא הצלחתי לרדת לשורש הבעיה, לא מבין מה סיבת הסירוב, לא מבין ממה מפחדים. כמות ומגוון התירוצים יכולים למלא פרקים שלמים בספרי פסיכולוגיה וקרימינולוגיה למיניהם… אני מודה שאני מיואש. אין לי בעיה למסור הכול למשטרה, לא רוצה כסף פרט להוצאות. אני מתוסכל יותר מכם. אמנם זה לא פעם ראשונה שאני נתקל בתופעה כזאת, אבל כמעט תמיד הצלחתי לפענח ולהבין את סיבות הדחיה ולפעול בהתאם. אני מתחיל לתהות על מקורות ההידרדרות במהות ומעמד הערכים המוסריים הבסיסיים של החברה שלנו… מה קורה לנו?", הוא הביט בפנים החיוורות, בקמטי הפרצופים הנפולים ובדמעות הזולגות שמולו. הוא הצית סיגריה נובלס מסריחה וחילק מים מינרליים מבקבוק ענק לכוסות פלסטיק עבור עצמו והאנשים שמולו. במשרד לא היה זכר לקפה או למאפה או למזכירה.

    הצעירה הנכה על כיסא הגלגלים הביטה בו ובהורי הנערה ופנתה אליו בשאלה שנשמעה כמו הצעה: "אנחנו מוכנים לעשות הכול… לשלם לעדים, להיפגש ולנסות לשכנע אותם פנים מול פנים, לאיים ולהכריז על פרסים, אתה בטח מכיר עורכי דין קוסמים שיתנדבו או בעבור תשלום שיבואו לעזרת התובע… הכול, הכול… מה עושים?".

    "כול ההצעות שלך אינן חוקיות ואם תנקטו בהן אזי הפושעים האל לבטח יצאו זכאים, מה עוד ששום עורך דין לא ישתף פעולה עם זה כי רישיונו יבוטל לאלתר… לא, זאת לא הדרך. תנו לי להסביר לכם לעומק כמה מהמאפיינים של תורת העדות ומכשלותיה, על רגל אחת…"

    "כל קורבן הוא גם עד. לרוב, אך לא תמיד, הוא עד מהימן אבל בו בזמן עד סובייקטיבי כי הוא מעורב ישירות בגופו ובנפשו. אותו הכלל חל על המקרבן. אולם זה אינו הנושא שלנו במקרה של תורת העדות. תורה זו עוסקת באדם העומד מן הצד, לכאורה לא מעורב והופך לעד בעל כורחו או מרצונו, בכוונה או במקרה, מקרוב או מרחוק, ממרחק של מטר בודד או דרך משקפת או טלסקופ. כל אדם הוא עד במובן של פוטנציאל לעדות, ממומש או לא ממומש. העד הוא אדם שרואה או שומע או שניהם במו עיניו ואוזניו, אזי הוא עד ראשוני ישיר. הוא יכול להיות עד שניוני ויותר מכך: שומע את הסיפור ממישהו ששמע ממישהו וכך הלאה בשרשרת של רכילות ושמועות או התבוננות בתמונות שלאחר מעשה. העד יכול להיות מודע אך גם בלתי מודע לעדותו. הקורבן יכול להיות מוכר היטב לעד (בן משפחה או חבר קרוב או אדם מוכר לכל) או אנונימי לחלוטין. האירוע הטראומתי יכול להיות כמעט כל התרחשות החל ממעשה אונס וכלה בהתפרצות הר געש. יש עדים שמשתוקקים להעיד ויש הבורחים ממעשה העדות ובכל מקרה, עשרות סיבות וגורמים משחקים תפקיד, החל מפחד וכלה בנקמה. בפני כל עד עומדות שלוש בעיות יסוד שקשורות זו בזו: היכולת לזכור פרטים; היכולת לזהות בדיוק מירבי; הרצון להעיד. עד יכול להיות דובר אמת בכמעט 100% או דובר שקר בכמעט 100% (ומנעד שלם ביניהם), וזה לא מצוי תמיד בשליטתו הרצונית כי זיכרון וזיהוי הם מתעתעים עד כדי תופעת רשומון… ולכן ברור לכל בר בי רב שזה מסובך למרות שזה פשוט וזה נראה פשוט למרות שזה מסובך… ודבר אחרון מדהים לכשעצמו: עד יכול להיות גם נאשם, לפחות בכוח, ואולי הוא אשם יותר מהנאשם שהרי הוא מעין סייען של התוקפן אם הוא מסרב להעיד – אבל בית משפט אינו מכיר במצב כזה! המצב הזה מתקיים רק ברמת הביקורת המוסרית, הערכית והציבורית ולה אין שיניים… רבותי, שוב, צר לי, יותר מזה איני יכול להועיל לכם. הפנקס שלי עומד לרשותכם בכל מקרה."

    הפגישה הסתיימה והם התפזרו לכל רוח, רוח נכאים, אדישות, כאב ומחאה אבל בכל מקרה רוח של אכזבה צורבת.

    המאמצים להביא עדים לא נשאו פרי על אף מאמצי התקשורת והמוני אדם שהתגייסו למען המטרה מתוך תחושת סלידה מההתגלגלות האירוע כולו. אחרי כחודשיים, שני הפושעים בשני אולמות בית משפט נפרדים זוכו מחמת הספק! בשני המקרים הרכבים שונים של שופטים כתבו והקריאו פסקי דין מחרידים בעוצמת זעקתם לטובת הקורבנות, אך הבהירו שגם הם כפופים לחוק היבש. הסנגורים צהלו כרגיל ולא בהיחבא. שכרם הממשי ושכרם בפרסום יכולותיהם בזיהוי חורים שחורים ברשת הצדק ובכיסוי יותר הרמטי של עיני אלת הצדק – צמחו לממדים מפלצתיים. וצדקיהו שולםלופנר הוא צדקי שולם הקטן המשיך לחיות את חייו בצללים ומאחורי הקלעים במשרדו האפרורי.

    הנערה שנאנסה לא השתקמה ולא פוצתה. היא הפכה לשבר כלי חולה נפש לשנים ארוכות. הצעירה הנכה הפכה לעיתונאית מושחזת, רודפת צדק עקשנית ויוקדת שמקדישה את חייה למה שהיא קראה "שתיקת העדים" על משקל "שתיקת הכבשים". האנס וחוטף התיקים אמנם נודו והוחרמו על ידי "חברת העדים" אך ללא השפעה עליהם. הם פשוט עזבו את עיר הבירה ואת המולדת ופצחו בחיים חדשים-ישנים בנקודות מרוחקות על פני כדור הארץ שלנו.

    כעבור שנה פרסמה העיתונאית הנכה מאמר מכונן שהסתיים במשפט "מילא, זכוכית שקופה שותקת אבל בן האנוש אינו גוש זכוכית… איך זה, הוא שותק נוכח עוולה כל כך שקופה!"  

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    משה רבינו – מנהיג רעיוני ראשון בהיסטוריה

    גבריאל מוקד
    משה רבינו איננו רק מנהיג של ציבור דתי ולאומי מסוים. הוא...

    הילד הבודד בפנימייה של העולם

    הרצל חקק
    מוקדש לפנחס שדה ילד בודד, אולי אסוּפי, יצור אנוֹשי, מחפש זהוּת...

    קול קורא בסימן סתיו

    מערכת סלונט
    עם בוא הסתיו ועימו החצב, הנחליאלי והשפעת הראשונה מערכת סלונט נרגשת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית