א. השירה השבלונית שלי

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר שֶׁהַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִגֶּשֶׁם יָד-שְׁנִיָּה,
וְשֶׁכָּל חַלּוֹן שֶׁאֵי-פַּעַם פָּתַחְתִּי כְּבָר הָיָה שַׁיָּךְ לְמִישֶׁהו
שֶׁבֶּטַח מֵת בְּאֵיזוֹ עִיר אֵירוֹפִּית קְטַנָּה
עִם צָעִיף וְסִיגַרְיָה זוֹלָה (אוֹח, אֵיזוֹ קְלִישָׁאָה).
אֲנִי מַסְבִּיר לוֹ שֶׁכָּכָה חַלּוֹנוֹת עוֹבְדִים:
אַתָּה מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ אֶחָד וְרוֹאֶה אַחֵר.
הִנֵּה, בַּבַּיִת מִמּוּל אִשָּׁה מְכִינָה לְעַצְמָהּ תֶּה.
הָאִשָּׁה זוֹרֶקֶת אֶת הַכַּפִּית אֶל הַכִּיּוֹר.
צְלִיל הַכַּפִּית נִשְׁמָע בְּדִיּוּק כְּמוֹ צְלִיל כָּל הַכַּפִּיּוֹת
שֶׁאֵי פַּעַם נָפְלוּ לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה.
וַעֲדַיִן, הַלַּיְלָה אֲנִי כּוֹתֵב אֶת זֶה
כְּאִלּוּ גִּלִּיתִי אֶת צְלִיל הַבְּדִידוּת.
חָבֵר שֶׁלִּי צוֹחֵק,
וְהַיָּרֵחַ מַעְתִּיק אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ.

ב. עכבישִׁירי

אֲנִי כּוֹתֵב שִׁיר עַל הָעַכָּבִישׁ שֶׁעַל הַמַּדָּף:
לֹא הַסֵּמֶל אוֹ הַמֵּטָפוֹרָה,
לֹא עַל הַפַּחַד הַקַּמָּאִי וְהָעַתִּיק,
אֶלָּא עַל הַדֶּרֶךְ בָּהּ הָעַכָּבִישׁ נִתְלָה בָּאֲוִיר
כְּמוֹ מַאֲמִין בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר-לִרְאוֹת.

רַגְלָיו הַשְּׂעִירוֹת רִחֲפוּ מֵעַל הָאָבָק שֶׁעַל הַמַּדָּף,
וְהִלּוּכוֹ הַפִּתְאוֹמִי וְהַמְּאַיֵּם
נִרְאָה לִי לְפֶתַע עָיֵף מְאוֹד,
כְּאִלּוּ גַּם הוּא חִפֵּשׂ לוֹ מָקוֹם קָטָן
לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ מִבְּלִי לְהֵהָרֵג.

בַּלַּיְלָה הָעַכָּבִישׁ טָוָה קוּרִים שְׁקוּפִים
בֵּין הַסְּפָרִים לְכוֹסוֹת הַיַּיִן שֶׁלֹּא שָׁטַפְנוּ.
בַּבֹּקֶר שָׁאַלְתְּ הַאִם כָּתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר עָלֵינוּ,
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי כַּמָּה קַל לִקְרֹעַ דָּבָר עָדִין כָּל כָּךְ.