close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ז’אק ברל פוגש את שארל אזנבור

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 08.10.20

    עיבוד חופשי לזיכרונותיו של ז’אק ברל (8 באפריל 1929 – 9 באוקטובר 1978). לזכרם של שני שנסוניירים ענקיים.


    בהופעה הראשונה שלי ב”קרניגי-הול” היה לי אורח כבוד, שארל אזנבור. הוא היה בדיוק בסיבוב הופעות באמריקה, בלאס וגאס. הוא כבר מאוד הצליח באמריקה וכמובן בקנדה, הרבה יותר ממני, וקפץ עם כל הפמליה שלו לראות את ההופעה של ברל. אחרי ההופעה הלכנו יחד לשתות ולאכול משהו. נזכרנו יחד בתחילת הדרך, כאשר חלקנו יחד את מועדון “ז’נבייב”, שבוע – שבוע, שבוע הוא שבוע אני.

       “עבר המון זמן מאז,” הוא אמר.

       “כן,” אמרתי, “אבל אני, שארל,” אמרתי לו, “אני נשארתי אותו הדבר.”

       הוא היה קצת שתוי וגם אני.

       “לא יכול להיות, אנשים משתנים.” הוא אמר.

       “אני לא!” אמרתי, “אני תמיד בבסיס אותו דבר, לא רק בבסיס בעצם בכלל, אני לא משתנה, מה שהייתי כשהייתי ילד זה מה שאני עכשיו.” אמרתי, והעיניים שלי כמעט נעצמו.

       שארל סימן לי באצבעו שאקרב אליו מעבר לשולחן. אני רכנתי מעל השולחן כשפלג גופי העליון מתנודד. הוא לחש לאוזני מדיף ריח אלכוהול: “תגיד לי, ז’אקי, מה זה כל הקשקוש שאתה מקשקש לעיתונים, שאתה לא תשיר באנגלית. זה איזה טריק מסחרי של אדי בּרקלי? משהו בנוסח לבנות את האגו של הזמר הצרפתי באמריקה? שוב ברקלי הנבֵלה ואתה חשבתם על משהו? גאונים אתם.”

       הוא נשען לאחור ופרץ בצחוק.

       “אתה מזכיר לי את הפלֶמים שתמיד מתעקשים לדבר בשפתם. אתה רוצה שכולם ילמדו צרפתית בגללך, שכולם ישננו את ‘נֶה מֶה קִיטֶה פַּה?'”

       הוא שוב נשען לאחור ופרץ בצחוק. סימנתי לו באצבע שיקרב אליי. הוא גחן מתנודד מעל השולחן.

       “מה אתה דוחף פה את ברקלי,” אמרתי, “זאת האמת. שארלי, אני לא אשיר מילה באנגלית. זה עניין עקרוני. אני שנסונייר.”

       “ואני מה?” הוא שאל, “אני אלביס פרסלי? ואיב מונטאן מה? שחקן טניס?”

       “שארלי,” לחשתי לו. “לעזאזל איתך. אתה לא מבין, אני לא יכול לשיר בשפה אחרת. עד שכבר אזרתי אומץ ואני שר בצרפתית, עכשיו אתה רוצה שאתחיל להתחנף לאמריקאים ולשיר בשביל הדולרים הירוקים שלהם באנגלית? לא תודה. זה לא בשבילי. אדי ברקלי יכול לקפוץ לי ביחד עם השפם שלו.”

       הוא פרץ בצחוק.

       “אל תצחק, לא רק שאני לא אשיר באנגלית; אם ימשיכו להציק לי, אני לא אשיר בכלל.”

       הוא נשען לאחור וצחק.

       “מה מצחיק אותך. מה אתה צוחק כמו אידיוט, לעזאזל,” אמרתי.

       הוא אמר: “כשאדי ברקלי יברר כמה מרוויחים עבור הופעה בלאס וגאס, הוא לא ייתן לך לפלוט את השטויות האלה לעיתונות האמריקאית כמו איזה תינוק בלגי גדל-שיניים ומפונק.”

       גחנתי מתנודד מעבר לשולחן וקראתי לו שיקרב אליי עם האצבע. שמתי את היד שלי על הכתף שלו וצרחתי לו באוזן עד שכמעט קרעתי לו את עור התוף: “שארלי, אדי ברקלי יכול ללכת להזדיין מצִדי, אני לא שם עליו שום דבר, הוא לא יגיד לי מה לעשות. חתמתי לו על עוד שלושים שנה, ואני אפילו לא יודע איפה אני אהיה מחר.”

       קמתי על רגליי. חשתי כאב חזק באזור הסרעפת והריאות, “אתה לא מבין, שארל,” אמרתי שיכור כולי, “אתה לא מבין שזה הסוף של השנסון, לאס וגאס זה תחילת הסוף. אתה תמכור להם את הרומנטיקה שלך עם הבוהמה והמאמא, והם יקנו את זה בכסף טוב, תאמין לי. מי בא ללאס וגאס? אמנים בסוף דרכם כדי ללעוס שוב ושוב את אותו חומר שהמיליונרים רוצים לשמוע. השנסון בסוף הדרך, אתה שומע אותי?” צרחתי, “אחריי ואחריך אין לשנסון אף אחד, הוא מת עוד לפני שנולד.”

       לפתע הבחנתי שכל יושבי המסעדה מביטים בי. “מה אתם מסתכלים עליי ככה, חלאות אנגלוסקסיות.” בזווית העין ראיתי את עובדי המקום מתלחשים ביניהם. “אתה חושב שאת האמריקאים באמת מעניין השנסון שלך, שהם באמת מבינים את שארל אזנבור? אתה קיטץ’, זה מה שאתה בשבילם, קיטץ’ רומנטי.”

       שארל התחיל לשיר: “אִיפ יוּ גוֹ אֶוֶויי.”

       “שתוק!” צרחתי עליו, ובידי הפלתי את כוס היין על הרצפה. “אתה עושה לי את זה בכוונה כדי לעצבן אותי.”

       עכשיו התפשט הכאב בכל הריאות ומן הריאות לחלל הבטן. התקפלתי במקום. ז’וז’ו קרא: “ז’אק, אתה בסדר? שמישהו יחזיק את ז’אקי.”

       ואני שמעתי שמישהו יחזיק את נֶלִי, כפי שאמי נהגה לקרוא לי.

       “אני לא נֶלִי!” צרחתי לעבר ז’וז’ו. “אני ז’אק רומן גיאורג ברל. נולדתי ברחוב דְיַאמַן. אני לא נלי!” צרחתי על כולם. “אתם שומעים אותי טינופות אמריקאיות. אתם, לא משנה מה אתם, אם אתם יהודים, או איטלקים או הולנדים או אירים. הייתם מעדיפים לראות את עצמכם כאמריקאים, שיקראו לכם אמריקאים, אתם כבר בארץ החלומות המוגשמים. ככה אתם פותרים לעצמכם את הבעיה של הזהות. אני לא. אני שר בצרפתית, אבל אני לא פְרוֹגִי. אני נולדתי ברחוב דיאמן בבריסל, אני בלגי, הוא ארמֶני!” הצבעתי על שארל. “שארל הוא ארמֶני. הוא רק עושה לכם הצגה שאיזו חסידה מצאה אותו על גגות פאריס, אבל הוא ארמני, ואני… אני ז’אקי, קוראים לי ז’אקי ועל זה אני שר.” דמעות עמדו בעיניים שלי. “שארלי,” אמרתי, “אני בסך הכול רוצה להישאר אותו ז’אקי.”

       “מה הוא רוצה?” שאל שארל את ז’וז’ו שישב לידו.

       “מה אני רוצה?” צרחתי, “מה אני רוצה? תראה מה הצרפתים עושים מבּראסנס. הוא עוד לא גמר לכתוב, כבר הם הכניסו אותו לפּנתֵיאון והוציאו אותו משם שלוש פעמים, אבל הוא חי הוא חי, הוא כותב. למה אנחנו כותבים בעצם, שארל? מה אתה מאחל לי? שאני אגמור שם עם כל הנוצצים והבחורות עם הרגליים הארוכות והפּאייטים; שר בחליפה לבנה את ‘סֶנְקְס הֶבֶן סֶנְקְס הֶבֶן פוֹר לִיטֶל גֶרְלְז’ ואעשה קריצות שרמנטיות עם העין? אז יהיה לך טוב?”

       עכשיו הכאב כבר חתך עד פי הטבעת, ואני עמדתי להתעלף. הם ניסו לתפוס אותי.

       “אל תיגעו בי.” צרחתי, “בוגדים!”

       שמעתי את שארל אומר: “בוא נלך מפה, נראה לי שברל נהיה מטורף לגמרי. הוא ירד לגמרי מהפסים.” והוא קם ואחריו כל הפמליה שלו, כחמישה אנשים שישבו כל הזמן ושתקו, כשהם מביטים בי במבט מזלזל כזה, מבט של בוז. אבל לפני שהוא יצא מן המסעדה. הוא נעצר. הוא היה חייב להקניט אותי. ככה זה עם שארל, הוא ראה שאני חלש והוא ניצל את זה. הוא אמר: “תודיע לי כשתהיה בווגאס, אני מבטיח לבוא להופעה.”

       צרחתי אחריו: “אתה תמות בווגאס שארלי, אתה שומע אותי? אתה תמות בלאס וגאס, אבל אני אמות בפאריס, רק בפאריס, ודווקא באביב, לפי כל הכללים שארלי, כמו בשירים שכתבנו.”     

    * מתוך הנובלה “ז’אק” (הוצאת גוונים, 1998)

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 9
    • 9
    • 10

    תגובות


    26 תגובות על “ז’אק ברל פוגש את שארל אזנבור”

    1. יצחק מלר ציגלה קשישא הגיב:

      איש יקר, אני חייב את הספר! איך משיגים… לא ידעתי שאתה יותר פרנקופיל ממני…
      כבוגר אליאנס והשגרירות הצרפתית ולימודי פרנסיה מכיתה ו’, על אלה חייתי וגדלתי
      אפילו זכיתי לראות את ברל בהופעה חיה… בקיצור טקסט מופלא שבבת-אחת החזירני
      ל”אז”… תודה

    2. יוסי וקסמן הגיב:

      הנאה צרופה. איזה יופי! תודה מעומק לבי הפראנקופילי, רני!!!

    3. צביקה שטרנפלד הגיב:

      מתטרף לתודה הפרמקופילית. בשם דורי ובשמי. מרגש.

    4. מרתה רמון הגיב:

      יופי של קטע, רני, כל כך חי ואמין.
      כמי שגדלה ברומניה על תרבות צרפת זה הזכיר לי ימים יפים מן העבר הרחוק, כאשר עוד הקשבנו לתקליטי בקליט.
      אנסה להשיג ולקרוא את הנובלה שלך.

    5. יואב אהובי הגיב:

      אכן קטע נהדר

    6. חיים ספטי הגיב:

      עיבוד ספרותי טוב ומשכנע, על שיחה בגילופין-למחצה בין ז’אק ברל, אמן המעוניין להיות שלם עם עצמו ועם אמנותו, גם במחיר של ויתור על גריפת רווחים כספיים, לבין שארל אזנבור, הפועל ממניעים של גריפת רווחים כספיים בלבד, ללא כל עקרונות אמנותיים וללא כל רצון או עניין להיות שלם עם עצמו.

    7. רן יגיל הגיב:

      יצחק היקר, אני יודע שאתה פרנקופיל מושבע.
      את הספר ניתן להשיג אולי בחנויות יד שנייה.
      ייתכן שהגיע הזמן לעשות לו מהדורה חדשה.
      חלפו שנים מאז צאתו לאור.
      כך או כך, לא נותרו לי עותקים. צריך לחפש ולקושש.
      שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה החמה.
      רני

    8. רן יגיל הגיב:

      יוסי היקר, שלמי תודה על התגובה החמה והמרגשת. רני

    9. רן יגיל הגיב:

      צביקה היקר, שלמי תודה על התגובה חמה שלך. רני

    10. רן יגיל הגיב:

      מתרה היקרה, אני יודע היטב עד כמה את אוהבת את תרבות צרפת ובעיקר את השנסון. שלמי תודה על הקריאה והתגובה. רני

    11. רן יגיל הגיב:

      יואב אהובי האהוב והיקר, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה. רני

    12. רן יגיל הגיב:

      חיים היקר, דייקת גם דייקת בדבריך, ובכל זאת אנו אוהבים ונרגשים משירי אזנבור. אח, הבוהמה, שתי הגיטרות והמאמא שלו.
      שלמי תודה על הקריאה ותהגובה החדה. רני

    13. ברתנא אורציון הגיב:

      עניין אחד – האמריקאיות מול האירופאיות – כמה דם נשפך. נקווה שלא יישפך עוד.
      עניין שני – איזו הגנה מחפש זמר בסנטימנטליות מצד אחד ובקוסמופוליטיות מצד שני! ואין הכרעה ובלבד שההגנה תימצא. ובעצם היא לא נמצאת כי בתוך חיפוש ההגנה יש גם רצון להרס עצמי. וואללה.
      משכנע. נראה שזו תקופה שלא תחזור.

    14. פרנקופילית מסורה הגיב:

      יופי של קטע!
      הבלגי והארמני שהיו מגדולי השאנסוניירים הצרפתים מנסים, כל אחד בדרכו להתמודד
      עם ההצלחה באמריקה ועם ההשפעות הבלתי נמנעות. למזלנו שניהם נשארו נאמנים לדרכם ולסגנונם, ברל יותר אז אסור פחות
      (חי עשרות שנים יותר)
      נהניתי מאוד והיה נעים מאוד להזכר.
      בשניהם.
      תודה רו

    15. רן יגיל הגיב:

      אוצריון היקר, תודה על התגובה הנפלאה שמנתחת באיזמל נפשי-פסיכולוגי ופילוסופי את שתי הדמויות הגיגנטיות הללו. רני

    16. רן יגיל הגיב:

      תודה לך – פרנקופילית מסורה. איזו תגובה יפה.
      הם אכן שניהם לא באו ישירות מתוך התרבות הצרפתית, בדומה לאלבר קאמי, הסופר האהוב עליי, שבא מתוך אלג’יריה הצרפתית.
      הצרפתים מעריצים וסוגדים לתרבותם, בעיקר לספרות, אך הם עוד יותר אוהבים שאיזה אחר קצת שונה בא ומעשיר אותה בדרכו.
      רני

    17. יערה בן-דוד הגיב:

      במצב של שיכרות יוצאת האמת. דיאלוג מקסים וכובש! התגוששות בין שתי תרבויות. ז’אק ברל, שאנסונר אותנטי, אמיתי, לא מזויף. מצליפן. תעב את הבורגנים. “אתה תמות בלאס וגאס, אבל אני אמות בפאריס… לפי כל הכללים כמו בשירים שכתבנו”. כה שונה משארל אזנבור, הארמני במוצאו (תרם בכל מאודו למולדתו, למרות שהיה רחוק ממנה. בטיול בארמניה עברנו על יד ביתו המפואר). יופי של דיאלוג. לא קראתי את הספר. חבל.

    18. רן יגיל הגיב:

      יערה היקרה, תודה על התגובה החמה. אכן השניים נבדלים בגישתם. כל אחד וקסמו הוא. שבוע טוב ומבורך – רני

    19. שמעון רוזנברג הגיב:

      מענג. קראתי והשתכנעתי שברל (השיכור כשני לוטים) אכן נשא את הדברים כמתואר. מדובר בשני ענקים (אבל רק אחד מהם גאון ומשורר והוא בלגי/פלמי, הוי מריק מריק…) האהובים בביתנו עד גבול ההערצה (כמובן שבעיקר את הפלמי) והס מלהזכיר את מוריס שבלייה, לא רק בגלל המבטא המגוחך באנגלית והשיר המוזכר המחפיר.
      עיקר תגובתי המחוייכת עוסקת לא בכך שאפשר לדמיין כמציאותית את הסצנה המתוארת, אלא בגלל ההקשר האמריקני, האקטואלי ורלבנטי תמיד, כמו בדבר אותם חלקים מתרבותה – זו החקיינית והקלוקלת, הקיטשית, שביטויה בלאס וגאס הוא הבולט. או – הערצתם הנובעת מהסיבות הלא נכונות (כמו רגשי נחיתות תרבותיים, לא מודעים, למשל של חלק גדול מהם) לתרבות אירופאית. הנאורים שבאמריקנים (מה לעשות שרובם בוחרי המפלגה הדמוקרטית – מזכיר משהו?) מכירים בכך. אפרופו בעניין זה – כשגרנו בשנות ה80 בניו יורק הייתה תחרות הומור חד שנתית
      (בערוץ 13 דאז, הוא PBS. הנפלא ) בין קומיקאים אמריקנים לבריטים. הבריטים בדרך כלל ניצחו, והאמריקנים לא בכו. כולם היו מרוצים, אולי חוץ מנקניקים רפובליקנים. אבל ספק אם הם צפו בתכנית. בינתיים חל גם היפוך, חדירת תרבותה הקלוקלת לחלקים מאירופה. לישראל ולמזרח הרחוק (יפן…). אבוי. ושנות טראמפ שהן אולי נצחונה של לאס וגאס,
      וזה מזכיר לי סיבה נוספת ורמז בצידה… שטובה בעיני ביקורת המושמעת בדרך אגב, כביכול בunderstatement, כמו כאן בסיפורך. הנושא הוא ברל ונאמנותו לתרבותו ושפתו, ולעצמו כאמן. אבל ניכרת דעתו על אמריקה ועל “סטיתה” התרבותית, אשר מושמעת “בשטח האויב” – דבר המחייב אומץ. ואומץ לא חסר לו. … ולכן הולך לראות ולשמוע את
      Les Flamandes
      תודה רן

    20. חנה טואג הגיב:

      מרתק ואותנטי ומרגש השיח ביניהם איזו עבודת תחקיר עשית רני

    21. צדוק עלון הגיב:

      רן הי,
      ספר שנקרא ב”שקיקה ספרותית”; הדיאלוג יוצא מן הכלל’ ולדידי הדיכוטומיה בין השניים האלה היא בכך שהאחד מסרב להודות ולקבל את יסוד ההשתנות בחיינו; הוא קצת ילדותי בהתעקשותו (“אני לא משתנה…”) להישאר עם התפיסת הילד – אבל זה לב העניין, ואילו השני מקבל את העובדה שיש השתנות בעולם שמחייבת הסתגלות. כמובן – מי חכם ויידע?
      ובכל זאת, שניהם בשיריהם לוקחים את נפשנו למחוזות “פרנקופיליים” שרוח גן עדן בהם.
      תודה!
      צדוק

    22. רן יגיל הגיב:

      שמעון היקר, איזו תגובה מופלאה. התגובה עצמה היא יצירת ספרות העומדת לה. אני ממליץ בלב חם לקרוא תגובה זו. גם אקטואליה, גם היסטוריה, גם עמדה ברורה, גם פואטיקה, גם שפע ידע – נפלא!

    23. רן יגיל הגיב:

      חנה היקרה, שלמי תודה ושבוע נפלא. רני

    24. רן יגיל הגיב:

      צדוק היקר, עמדת יפה על ההנגדה בין השניים ועל ברל כילד נצחי. שבוע מבורך – רני

    25. נעמה ארז הגיב:

      אוהבת לשמוע את שניהם, (ואופיו הסוער של ברל בא לביטוי גם בסיפור המרתק הזה) ולפיכך כל כך נהניתי לקרוא את הקטע. האם הנובלה זמינה עדיין לקוראים? לצערי, מבחינתנו האגוצנטרית, חלפה התקופה שהתרבות שלנו ינקה מהתרבות האירופאית (רוסית מחד וצרפתית מאידך). כל כך חבל שהאמריקניזציה השתלטה עלינו מכל הבט ואופן שהם. התחברתי אל כל מה שכתבו לפני – ובעיקר אל דבריו הנכונים, החכמים (כרגיל) של שמעון.

    26. רן יגיל הגיב:

      נעמה היקרה, כן. שניהם נפלאים. מסכים לחלוטין באשר לאמריקניזציה, אם כי גם לאמריקאים יש נכסי תרבות וספרות לא קטנים, אך לא להם את כמובן מתכוונת.
      הספר “ז’אק” יצא בסוף שנות התשעים. פה ושם באופן נדיר אפשר לראות אותו מבליח בחנויות יד שנייה. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פיאטה

    גד קינר (קיסינגר)
    הָאוֹר טוֹפֵל עַל פָּנַי עֲלִילַת זִקְנָה. הַשֶּׁמֶשׁ מְפַנָּה מוֹשָׁב לְצִלִּי. חִיּוּכָהּ כְּבָר...

    ומה לגבי עם הספר?

    שי מרקוביץ'
    11 ערים חדשות הצטרפו לרשימת “הערים הספרותיות” של אונסק”ו. אף אחת...

    אל תגעו בנער

    שי מרקוביץ'
    נובלה גראפית שגיבורה הוא מחבל מתאבד החוזר בו, נפסלה לפרסום בגלל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית