זִכְרוֹן יַלְדוּת

זִכְרוֹן יַלְדוּת אוֹפֵף אוֹתִי –
עֶרֶב שַׁבָּת,
כֻּלָּנוּ לְבוּשִׁים לָבָן,
יוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אֶל הַלַּיְלָה,
אַבָּא אוֹחֵז בְּיָדִי,
וְהוֹלְכִים לְאַט הַבַּיְתָה.
מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּים אוֹתָנוּ
בְּדַרְכֵּנוּ אֶל אִמָּא, אֶל אֲרוּחַת הַשַּׁבָּת.
״שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם,״
נִשְׁמַע הַמִּזְמוֹר מִכָּל חַלּוֹן.
וְאוּלַי
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן.

חִלּוֹנִי גָּמוּר הָיִיתִי מַגִּיעַ לְאַבָּא 

חִלּוֹנִי גָּמוּר הָיִיתִי מַגִּיעַ לְאַבָּא,
זִכְרוֹ לִבְרָכָה,
וְהוּא הָיָה מַשְׁפִּיל עֵינָיו,
מוֹשִׁיט תְּפִילִּין וְאוֹמֵר:
״הִנַּחְתָּ? קַח, בְּנִי, קַח, תַּנִּיחַ…״
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְסָרֵב,
אַף שֶׁלִּבִּי כְּבָר עָרֵל הָיָה.