[על עפרה ורד איזקסון, ברוך הבורר בין תלאות לתקוות, הוצאת עמדה, 2025]

ספרה של עפרה ורד איזקסון, ברוך הבורר בין תלאות לתקוות, יוצא לאור לזיכרה של המחברת ומכנס לראשונה את שירתה. מדובר בשירים קצרים, צנועים במובן המשובח ביותר של המושג הזה, אווריריים, נוטים אל המינימליסטי ואל פשטות הביטוי: "שָמַיִם. עֵץ. פֶּרַח. /צַלַחַת. פַּרְפַּר. נַעַל./אֶבֶן. רֶגֶל. אֹפק. אֹזֶן./אֲנִי". (ע' 10). אנחנו כידוע חיים בתקופה מוחצנת מאוד, תקופה שבה מידת הצניעות נבלעת ונרמסת, תקופה שבה מופנמות נחשבת לחולשה וזורעת מבוכה. אולם הצניעות והמופנמות שימצאו הקוראים בשירי עפרה איזקסון הן דווקא מקור של כוח ושל נחמה.

אין ספק שקורא השירה המיומן ימצא את עצמו, למקרא שיריה של עפרה איזקסון, בטריטוריה לא בלתי-מוכרת שבין אסתר ראב מצד אחד לזלדה מצד שני. מדובר בטריטוריה יקרת ערך ונדירה יחסית היום במקומותינו שהרי רבים מאלה המתיימרים לכתוב שירים בימינו הם בוגרי סדנאות שונות לכתיבה יוצרת והתוצאה, במקרים רבים, היא התחכמות במסווה של שירה. דומה שהשירה החווייתית החותרת בכנות לגילוייה של איזו משמעות נסתרת, של איזו אמת פנימית, השירה הלירית במיטבה, שירה של נוף ושל רגש איננה מטופחת ואיננה מוערכת מספיק בקרב אי-אילו קובעי טעם מטעם עצמם.

על-כן יש משהו מרענן מאוד בשירים שלפנינו. הם אינם סובלים מעודפות מילולית, מיומרה ריקה, מידענות מזוייפת ומן השומן המיותר של הניסיונות להרשים את הקורא, אלא שומרים על ניקיון דעת, על חדות ודיוק ויש בהם מחשבה בהירה: "לְלַמֵד חָכְמָה לַפֶּתִי/וּתְּבוּנָה – לַכְּסִיל/וּבְסֹופֹו שֶל יֹום/לִלְמֹד בִּינָה מֵהַפְּּתָאִים וּמֵהַכְּסִילִים." (ע' 23). כמה צניעות ותבונה, ישירות וכנות יש בשורות האלה. השירים מציירים תמונות מיניאטוריות תוך הקפדה על נשימות קצרות מתוך הקשבה דרוכה לקול פנימי שהוא לעתים וידויי: "אֲנִי נֹושֵאת עִמִי אֶת הַכְּאֵב/הַכְּאֵב שֶל אָבִי וְאִמִי/וְכָל כְּאֵב אַחֵר שֶנֹּוסָף/מְפָרֵק אֶת עַצְמֹותַי." (ע' 73). או למשל "פָּגַשְתִּי בַּחֲלֹום/אֶת הָאִמָא שֶאָהַבְתִּי/רָצִיתִי עֹוד/וְאֵין." (ע' 61). זוהי פשטות מכימרת לב וחשופה לחלוטין. צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ככה.   

אמירות ישירות מצטרפות להתבוננות על החיים עם כל מורכבותם ויופיים. כך בשיר העדין על מחוות של אהבה: "רֹואָה אֹותְךָ בַּעֲצִימַת עֵינַיִם/שֹומַעַת אֹותְךָ בִּדמָמָה/ נֹוגַעַת בְּךָ – מֵרָחֹוק/הַמֶחֱוֹות הַקְּדֹושֹות שֶבֵּינֵינו." (ע' 29). ההרגשה היא שאין זמן לומר דברים מיותרים, דברים שאינם הכרחיים. הזמן קצר ויקר ואין לבזבז אותו על דברים טפלים. זאת עוצמתה של השירה הלירית: במיטבה, היא מרוכזת וטעונה ואין להוסיף או לגרוע ממנה דבר. המחוות העדינות הללו נוכחות בעולם שהוא מעבר לחושים הגופניים, הן קיימות מעבר לחומר ומעבר לזמן אבל אין לטעות: הן קיימות מעל לכל ספק.

נאמנות טוטלית לרגש וללשון יכולה אפילו להוליד שורות מפתיעות עם היבטים פוליטיים: "הַדָּם הַמְאַחֵד/הַדָּם הַמַפְרִיד/פֹּוסֵעַ בֵּינֵינוּ/טִפֹּות טִפֹּות." (ע' 32). כדאי לשים לב למיצלוליות הנהדרת של השיר התמציתי הזה, ניתן ממש לשמוע את הדם הפוסע טי-פות טי-פות, כמו טפיפות של צעדי הדם. השיר הזה מתכתב עם שיר אחד נפלא של אמיר גלבע, "בעלטת": "אם יראוני אבן ואומר אבן יאמרו אבן./אם יראוני עץ ואומר עץ יאמרו עץ./אך אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע./אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע." ליריקה צרופה שכזאת מקלפת בקלות את כל מסכות הצביעות של הפוליטיקה.  

בדיקת גבולות השפה אף היא חלק מהליריקה שלפנינו. עפרה איזקסון מבקשת לתאר את הרגע שלפני התהוות המלים: "תְּנוּעַת הַ ־פוּ/בָּרוּחַ הַנֹּוצֶרֶת בְּפִי/נִשְלַחַת אֶל עָל/לֶחָלָל שֶלְפנֵי הַמִּלִּים." (ע' 39). צד זה בשירתה מתקשר לנטייה החזקה שלה לאסתטיקה מינימליסטית. החלל שלפני המלים הוא מקום מעניין שבו השפה לא קיימת עדיין, מקום שבו מתקיימות התרחשויות לא מילוליות. ישנם בספר מספר ניסיונות בכיוון זה, למשל: "הַמִּלָה חֲרוּטָהּ/הָאֹותִיוֹת מִתְעֹופפֹות/נִשָּׂאֹות עִם הָרוּחַ/מְסָרְבֹות לִיצֹר מִלָה חֲדָשָה." (ע' 48). הרעיון כאן הוא שמשהו קורה עם לידת השפה, עם יצירת המלים, המציאות המילולית שונה ממציאות קדם-לשונית, יש כאן אולי הצבעה על מגבלות השפה, מגבלות ההבעה הלשונית, אולי מגבלות על הרגש הנתון בסד לשוני. רעיון דומה מצוי למשל גם בשתי השורות האחרונות של השיר המוקדם "לוטה" מאת יונה וולך: "אבל לוטה לקחה כדורים/ועכשיו היא מבינה רק מלים." הניסיון של עפרה איזקסון הוא להשהות את תהליך היווצרות המלים, להשהות את המעבר ההכרחי למציאות המילולית, להישאר עוד קצת במציאות שלפני השפה כי אולי אנחנו מאבדים משהו חשוב במעבר הזה, מאבדים איזה קשר בלתי אמצעי, אינטואיטיבי או אחר, איזו מהות פנימית שהיתה בנו ואבדה עם המעבר אל השימוש בשפה. הנה עוד דוגמא לבדיקת הגבולות הזאת: "בְּרֵאשִית הַדִּבּוּר 'אַבָּא׳/מְצוּיָה כְּמִיהַתְכֶם הַיַלְדִּית/כְּמִיהַת אִמְכֶם לְאִישָהּ/גַּעְגּוּעַ לָאָב הַנֶּעְדּר." (ע' 31). במקרה הזה כבר חצינו את הסף המילולי, אולם אנחנו ניצבים רק "בראשית הדיבור אבא", כלומר אנחנו מצויים במחיצת הכמיהות והגעגועים הראשוניים ביותר למִשמע צירוף ההברות 'אבא'. אולם בו-זמנית נוצר כבר געגוע "לאב הנעדר", שהרי ההעדר הוא תמיד חלק מהמציאות המילולית (ההעדר הוא תמיד חלק ממה שיש) ומהווה מעין חותם של המציאות הקדם-לשונית על המציאות הלשונית.

שירי עפרה איזקסון מהווים אי של נחמה ושל שפיות, הם מזכירים לנו איזו עוצמה יש בשירה הלירית החווייתית, כמה יופי יש בתום ובצניעות, ועד כמה ההתחכמויות התפלות שנעשו כבר שם נרדף לשירה במקומותינו הן למעשה אנטי-תזה לשירה אמיתית.