היום שבו נשבעתי את השבועה הנוראה, התחיל דווקא כיום טוב ומבטיח. אילנה חזרה מחופשת הקיץ ושוב היה לי עם מי לשחק. זה עשוי להישמע מוזר שבכפר שרובו ילדים, לא נמצא מי שישחק איתי מלבד אילנה. אבל היא הייתה בת גילי היחידה בכפר וכמוני, בת של מדריכים במוסד ואילו השאר היו ילדים יתומים מבוגרים ממני שנהגו להקניט אותי, בעיקר בגלל מציצת האצבע שלא הצלחתי להיגמל ממנה. כשהתלוננתי על ההצקות בפני הורי, הסבירו לי שעלי להתחשב בילדים, שהרי לי יש בית ובו אימא ואבא ולהם אין.
היה בוקר יפה בשלהי הקיץ וקרירות של סתיו כבר הסתמנה באוויר, אילנה ואני ישבנו בצל עץ התות, מתנשפות לאחר תחרות ריצה. אילנה, שהשיגה אותי, מחתה זיעה בשולי חולצתה ופניה קרנו ואני כל כך שמחתי לשובה, עד כי אפילו כישלוני בריצה לא העכיר את מצב רוחי הטוב, מה גם שהתנחמתי, כרגיל, במציצת אגודלי. אבל אז אמרה אילנה שאני מתנהגת כתינוקת ממש ואף אחד לא יאמין שאני כבר בת שש. בלעתי את העלבון ובעודי חונקת את דמעותי אמרתי לה שזהו. החלטתי להפסיק עם מציצת האצבע אחת ולתמיד. אבל היא רק צחקה ואז פלטתי "אני נשבעת בחיי אמא שלי, שיותר לא אמצוץ אצבע אף פעם ולעולם." עוד בטרם סיימתי את השבועה התחרטתי. ידעתי כי מכאן ואילך, אסור לי באיסור מוחלט למצוץ אצבע, אפילו לא בסתרי-סתרים. עמדתי בגבורה בשבועתי כל אותו היום, אבל לפנות ערב, מבלי שהרגשתי מתי ואיך, מצא האגודל את מקומו בפי. לרוע מזלי שהתה אימי אותו שבוע בתל-אביב אצל אחותה. לבת כפר כמוני, שרק לעיתים רחוקות יצאה ממנו וגם אז למושבה הסמוכה, נראתה תל-אביב רחוקה כמו סין. עתה ידעתי לבטח כי אימי, הנמצאת מעבר להררי חושך, לא תשוב אלי לעולם אלא תמות במרחקים ובאשמתי.
בצר לי, ניסיתי לחזור על טקס ותפילה סודיים שהמצאתי כדי להבטיח את שלום הוריי. הטקס היה מורכב מצעדים קדימה ואחורה, פרישת כפיים וקידה. התפילה שנלוותה אליו היית קצרה: "אלוהים הטוב. עשה שהוריי לא ימותו לא עכשיו ולא אף פעם. תודה!" כל בוקר הקפדתי לקיים את הטקס ואת התפילה. לפעמים, לאחר שיצאתי מהבית, הציקה לי מחשבה, כמו זו המטרידה אדם שאינו זוכר אם כיבה את התנור או נעל את הדלת, בצאתו מהבית, שמא שכחתי פרט מפרטי הטקס ואז הייתי חוזרת עליו שנית. הפעם, אמרתי בליבי שאחזור על הטקס ואוסיף לתפילה בקשה שהשבועה לא תיחשב. הקפדתי יותר מתמיד שלא לטעות ולא לשבש מאומה והדבר עלה בידי. אבל כשניסיתי לומר את התפילה אבד קולי.
אבא שם לב שאינני כתמול שלשום וכמה פעמים במהלך הערב שאל אותי אם קרה משהו. אני רק הנעתי ראשי בשלילה ושתקתי. אבל, כשאמר "אל תהיי עצובה, מחר אמא חוזרת" פרץ הבכי שהיה אצור בתוכי כל היום. תוך כדי השתנקות, סיפרתי לאבי על השבועה. אבא הקשיב לי בשקט וכשסיימתי קם ממקומו, ניגש אל הכוננית, הוציא מתוכה ספר תנ"ך ואמר "אל תדאגי, יש דרך לבטל את השבועה." אבי גדל בבית דתי אבל לא היה איש מאמין. הוא הפסיק להאמין באלוהים, כך סיפר לי לימים, לאחר שאחותו הצעירה מתה בהיותו בן עשר. אבל את זה ידעתי רק בדיעבד ובאותו ערב לא היה לי ספק באמונתו, כאשר הסביר לי את משמעות המושג נדר ואמר כי השבועה שנשבעתי כמוה כנדר ובתורה כתוב שאב רשאי להתיר את נדריה של בתו. אחר כך הניח את ידו האחת על הספר והשנייה על ראשי ובקול חגיגי אמר לי "בזה אני מתיר את נדרך והוא בטל ומבוטל.".
את השקר הזה של אבי אני זוכרת לטובה לא פחות מכל האמיתות שלמדתי ממנו בחייו.
מאד אהבתי את הכתיבה. נגעת לליבי.
תודה!
נפלא!